אֲמַר רַב פַּפָּא: הִלְכָּךְ בַּר יִשְׂרָאֵל דְּאִית לֵיהּ דִּינָא בַּהֲדֵי נָכְרִי לִישְׁתַּמֵּיט מִינֵּיהּ בְּאָב, דְּרִיעַ מַזָּלֵיהּ, וְלִימְצִי נַפְשֵׁיהּ בַּאֲדָר, דְּבָרִיא מַזָּלֵיהּ.

אמר רב פפא: הלכך [משום כך], בר [בן] ישראל דאית ליה דינא בהדי [שיש לו דין עם] גוי, לישתמיט מיניה [שישתמט ממנו] ולא יבוא לדין בחודש אב דריע מזליה [שרע מזלו] של הישראל, ולימצי נפשיה [וימציא את עצמו] בחודש אדר דבריא מזליה [שבו חזק מזלו] ויש לו סיכוי להצליח.

״לָתֵת לָכֶם אַחֲרִית וְתִקְוָה״. אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: אֵלּוּ דְּקָלִים וּכְלֵי פִשְׁתָּן. ״וַיֹּאמֶר: רְאֵה, רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה׳״. אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: כְּרֵיחַ שָׂדֶה שֶׁל תַּפּוּחִים.

כיון שהוזכר דבר בשם רב יהודה בנו של רב שמואל בר שילת משם רב, מובאים עוד כמה דברים ממסורת זו. על הכתוב "לתת לכם אחרית ותקוה" (ירמיה כט, יא) אמר רב יהודה בריה [בנו] של רב שמואל בר שילת משמיה [משמו] של רב: אלו דקלים וכלי פשתן, שהם דברים שנשמרים לאורך זמן ומביאים תועלת במשך כל זמן קיומם. ועוד על הכתוב "ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'" (בראשית כז, כז), אמר רב יהודה בריה [בנו] של רב שמואל בר שילת משמיה [משמו] של רב: כריח שדה של תפוחים, והוא הנקרא "שדה אשר ברכו ה'".

״שַׁבָּת שֶׁחָל תִּשְׁעָה בְּאָב לִהְיוֹת בְּתוֹכָהּ, אֲסוּרִין לְסַפֵּר וּלְכַבֵּס״. אָמַר רַב נַחְמָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְכַבֵּס וְלִלְבּוֹשׁ, אֲבָל לְכַבֵּס וּלְהַנִּיחַ מוּתָּר. וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר: אֲפִילּוּ לְכַבֵּס וּלְהַנִּיחַ אָסוּר. אֲמַר רַב שֵׁשֶׁת: תֵּדַע, דְּבָטְלִי קָצְרֵי דְּבֵי רַב.

שנינו במשנה: שבת (שבוע) שחל תשעה באב להיות בתוכה, אסורין לספר ולכבס. אמר רב נחמן: לא שנו לאיסור אלא לכבס וללבוש מיד, אבל לכבס ולהניח כדי ללובשו לאחר תשעה באב — מותר. ורב ששת אמר: אפילו לכבס ולהניח אסור. אמר רב ששת: תדע ששיטתי צודקת, דבטלי [שהיו בטלים] בשבוע זה קצרי דבי [הכובסים מבית] רב, משמע שאסור לכבס כלל.

מְתִיב רַב הַמְנוּנָא: ״בַּחֲמִישִׁי מוּתָּרִים מִפְּנֵי כְבוֹד הַשַּׁבָּת״. לְמַאי? אִילֵימָא לְכַבֵּס וְלִלְבּוֹשׁ, מַאי כְּבוֹד שַׁבָּת אִיכָּא?

מתיב [מקשה] רב המנונא על שיטת רב נחמן, ממה ששנינו: בחמישי מותרים לכבס, מפני כבוד השבת, ונברר: למאי [למה לאיזה ענין]? אילימא [אם תאמר] לכבס וללבוש מיד מאי [מה] כבוד שבת איכא [יש כאן] שלובש בחמישי?

אֶלָּא, לְהַנִּיחַ. וּבַחֲמִישִׁי הוּא דְּשָׁרֵי, אֲבָל הַשַּׁבָּת כּוּלָּהּ אָסוּר! לְעוֹלָם, לְכַבֵּס וְלִלְבּוֹשׁ, וּכְשֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא חָלוּק אֶחָד. דְּאָמַר רַב אַסִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִי שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא חָלוּק אֶחָד מוּתָּר לְכַבְּסוֹ בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד. אִיתְּמַר נַמִי: אָמַר רַבִּי בִּנְיָמִין אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְכַבֵּס וְלִלְבּוֹשׁ, אֲבָל לְהַנִּיחַ מוּתָּר.

אלא ודאי הכוונה היא להניח לשבת, ומכאן נלמד ובחמישי הוא דשרי [שמותר] לכבס ולהניח לצורך השבת, אבל השבת כולה אסור! ודוחים: לעולם תפרש שהאיסור הוא רק לכבס וללבוש, ומדובר כאן כשאין לו אלא חלוק אחד. שאמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: מי שאין לו אלא חלוק אחד — מותר לכבסו אפילו בחולו של מועד שאסורה בו הכביסה, משום כבוד הבריות. איתמר נמי [נאמר גם כן] שאמר ר' בנימין אמר ר' אלעזר: לא שנו לאסור, אלא לכבס וללבוש, אבל להניח — מותר.

מֵיתִיבִי: אָסוּר לְכַבֵּס לִפְנֵי תִּשְׁעָה בְּאָב, אֲפִילּוּ לְהַנִּיחַ לְאַחַר תִּשְׁעָה בְּאָב. וְגִיהוּץ שֶׁלָּנוּ כְּכִיבּוּס שֶׁלָּהֶן. וּכְלֵי פִשְׁתָּן אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם גִּהוּץ. תְּיוּבְתָּא.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו: אסור לכבס לפני תשעה באב, אפילו אם תכלית הכביסה כדי להניח לאחר תשעה באב. ועוד: וגיהוץ שלנו של בני בבל, דינו ככיבוס שלהן של בני ארץ ישראל, ואולם, כיבוס של בני בבל אינו נחשב כיבוס של ממש, ומותר. וכלי פשתן אין בהם משום גהוץ, שאין הגיהוץ חשוב אלא בבגדי צמר. על כל פנים מוכח מכאן שאסור אפילו לכבס ולהניח, ואם כן תיובתא [קושיה חמורה] לדברי רב נחמן, ונדחו דבריו.

שְׁלַח רַב יִצְחָק בַּר גִּיּוֹרֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ כְּלֵי פִשְׁתָּן אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם גִּהוּץ, אֲבָל אָסוּר לְלוֹבְשָׁן בְּשַׁבָּת שֶׁחָל תִּשְׁעָה בְּאָב לִהְיוֹת בְּתוֹכָהּ.

שלח רב יצחק בר גיורי משמיה [משמו] של ר' יוחנן: אף על פי שאמרו כלי פשתן אין בהם משום גהוץ, אבל אם גיהצם — אסור ללובשן בשבת (בשבוע) שחל תשעה באב להיות בתוכה.

אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְפָנָיו, אֲבָל לְאַחֲרָיו מוּתָּר. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֲפִילּוּ לְאַחֲרָיו נַמִי אָסוּר. מֵיתִיבִי: שַׁבָּת שֶׁחָל תִּשְׁעָה בְּאָב לִהְיוֹת בְּתוֹכָהּ אָסוּר לְסַפֵּר וּלְכַבֵּס. וּבַחֲמִישִׁי מוּתָּרִין מִפְּנֵי כְבוֹד הַשַּׁבָּת. כֵּיצַד? חָל לִהְיוֹת בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת, מוּתָּר לְכַבֵּס כָּל הַשַּׁבָּת כּוּלָּהּ.

על ההגבלות והאיסורים בשבוע שחל בו תשעה באב, אמר רב: לא שנו שכל זה אסור, אלא לפניו, אבל לאחריו לאחר תשעה באב, אף באותו שבוע — מותר. ושמואל אמר: אפילו לאחריו נמי [גם כן] אסור, עד סוף השבוע. מיתיבי [מקשים על כך]: שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה — אסור לספר ולכבס, ובחמישי — מותרין מפני כבוד השבת. כיצד? אם חל תשעה באב להיות באחד בשבת — מותר לכבס כל השבת (השבוע) כולה, כלומר, כל השבוע שלפני כן, שהרי אין זה שבוע שחל בו תשעה באב.

בְּשֵׁנִי, בִּשְׁלִישִׁי, בִּרְבִיעִי, וּבַחֲמִישִׁי, לְפָנָיו אָסוּר, לְאַחֲרָיו מוּתָּר. חָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת, מוּתָּר לְכַבֵּס בַּחֲמִישִׁי, מִפְּנֵי כְבוֹד הַשַּׁבָּת. וְאִם לֹא כִּבֵּס בַּחֲמִישִׁי בְּשַׁבָּת, מוּתָּר לְכַבֵּס בְּעֶרֶב שַׁבָּת מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה. לָיֵיט עֲלָהּ אַבַּיֵי, וְאִיתֵימָא רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב, אַהָא.

ואם חל בשני בשלישי ברביעי ובחמישי, לפניו — אסור, לאחריו — מותר. אם חל להיות תשעה באב בערב שבת — מותר לכבס בחמישי מפני כבוד השבת. ואם לא כבס בחמישי בשבת מאיזה סיבה שהיא — מותר לכבס בערב שבת, אף שהוא תשעה באב, מן המנחה ולמעלה (והלאה). ומעירים: אף על פי כן לייט עלה [היה מקלל על כך] אביי, מי שמכבס בתשעה באב אפילו לצורך השבת. ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה רב אחא בר יעקב שהיה מקלל אהא [על זה].

חָל לִהְיוֹת בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי, קוֹרִין שְׁלֹשָׁה וּמַפְטִיר אֶחָד. בִּשְׁלִישִׁי וּבִרְבִיעִי, קוֹרֵא אֶחָד וּמַפְטִיר אֶחָד. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לְעוֹלָם קוֹרִין שְׁלֹשָׁה וּמַפְטִיר אֶחָד. תְּיוּבְתָּא דִּשְׁמוּאֵל!

המשכה של הברייתא: חל תשעה באב להיות בשני ובחמישי — קורין שלשה אנשים בתורה, כדרך שקוראים בכל שבוע ומפטיר אחד מאותם שלושה בנביא. חל בשלישי וברביעי — קורא אחד ומפטיר אותו אחד, ר' יוסי אומר: לעולם קורין שלשה ומפטיר אחד מהם, מפני תשעה באב. על כל פנים לענין איסור כיבוס לאחר תשעה באב מוכח שלא כשמואל, והרי זאת תיובתא [קושיה חמורה] על שיטת

אָמַר לָךְ שְׁמוּאֵל: תַּנָּאֵי הִיא. דְּתַנְיָא: תִּשְׁעָה בְּאָב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, וְכֵן עֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה כָּל צָרְכּוֹ, וּמַעֲלֶה עַל שׁוּלְחָנוֹ אֲפִילּוּ כִּסְעוּדַת שְׁלֹמֹה בְּשַׁעְתּוֹ. וְאָסוּר לְסַפֵּר וּלְכַבֵּס מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ וְעַד הַתַּעֲנִית. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל הַחֹדֶשׁ כּוּלּוֹ אָסוּר. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא אוֹתָהּ שַׁבָּת בִּלְבַד.

שמואל! אמר לך [יכול היה לומר לך] שמואל: תנאי [מחלוקת תנאים] היא בענין זה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: תשעה באב שחל להיות בשבת עצמה, וכן ערב תשעה באב שחל להיות בשבת — אוכל ושותה בשבת כל צרכו, ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו, שאין חוששים לאבילות תשעה באב, ואוכל ושותה בשבת כפי רצונו. ואסור לספר ולכבס מראש חדש ועד התענית, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: כל החדש כולו אסור. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אינו אסור אלא אותה שבת (שבוע) בלבד.

וְתַנְיָא אִידָךְ: וְנוֹהֵג אֵבֶל מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ וְעַד הַתַּעֲנִית. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל הַחֹדֶשׁ כּוּלּוֹ אָסוּר. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא אוֹתָהּ שַׁבָּת בִּלְבַד.

ותניא אידך [ושנינו בברייתא אחרת]: ונוהג אבל מראש חדש ועד התענית, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: כל החדש כולו אסור, רבן שמעון בן גמליאל אומר: אינו אסור אלא אותה שבת בלבד. ועל כל פנים משמע מכאן שישנן שיטות (רבי יהודה ורבן שמעון בן גמליאל) האוסרות גם לאחר התענית, וכדברי שמואל.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וּשְׁלָשְׁתָּן מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ, דִּכְתִיב: ״וְהִשְׁבַּתִּי כָּל מְשׂוֹשָׂהּ, חַגָּהּ, חָדְשָׁהּ, וְשַׁבַּתָּהּ״. מַאן דְּאָמַר מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ וְעַד הַתַּעֲנִית

אמר ר' יוחנן ושלשתן, שלושת התנאים החלוקים הללו, מקרא אחד דרשו בצורות שונות; דכתיב [שנאמר]: "והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה" (הושע ב יג). מאן דאמר [מי שאומר] מראש חדש ועד התענית,