וְחִלְּקוּם וְהֶעֱמִידוּם עַל עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה. בְּלָלוּם וּנְתָנוּם בְּקַלְפֵי. בָּא יְדַעְיָה וְנָטַל חֶלְקוֹ וְחֵלֶק חֲבֵרָיו – שֵׁשׁ. בָּא חָרִים וְנָטַל חֶלְקוֹ וְחֵלֶק חֲבֵרָיו – שֵׁשׁ. וְכֵן פַּשְׁחוּר, וְכֵן אִימֵּר.

וחלקום והעמידום על עשרים וארבעה משמרות, כתבו את שמות המשמרות החדשים על הפתקים בללום ונתנום בקלפי. בא אחד ממשפחת ידעיה ונטל חלקו, כלומר, פתק אחד עבור המשמר שלו וחמש פתקאות נוספות, שהן חלק חבריו, בסך הכל שש, בא חרים ונטל חלקו וחלק חבריו — שש, וכן פשחור, וכן אימר.

וְכֵן הִתְנוּ נְבִיאִים שֶׁבֵּינֵיהֶם שֶׁאֲפִילּוּ יְהוֹיָרִיב רֹאשׁ מִשְׁמֶרֶת עוֹלֶה, לֹא יִדָּחֶה יְדַעְיָה מִמְּקוֹמוֹ, אֶלָּא יְדַעְיָה עִיקָּר וִיהוֹיָרִיב טָפֵל לוֹ.

וכן התנו נביאים שביניהם: שאפילו יהויריב שהוא ראש משמרת (שנענה ראשון למשמרות) עולה לארץ ישראל — לא ידחה ידעיה ממקומו כראש משמר אלא ידעיה ישאר עיקר, ויהויריב טפל לו.

״וְיִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ מִשְׁמָר מִתְכַּנְּסִין בְּעָרֵיהֶן וְקוֹרִין בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית״. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא אָמַר רַב אַסִי: אִלְמָלֵא מַעֲמָדוֹת, לֹא נִתְקַיְּימוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹאמַר: ה׳ אֱלֹהִים, בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה?״

שנינו במשנה: וישראל שבאותו משמר מתכנסין בעריהן וקורין במעשה בראשית. שואלים: מנהני מילי [מניין דברים אלה] שקוראים פרשיות אלה דווקא? אמר ר' יעקב בר אחא אמר רב אסי: אלמלא מעמדות (עסק הקרבנות) לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר: "ויאמר ה' אלהים במה אדע כי אירשנה" (בראשית טו, ח)

אָמַר אַבְרָהָם: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! שֶׁמָּא יִשְׂרָאֵל חוֹטְאִין לְפָנֶיךָ, אַתָּה עוֹשֶׂה לָהֶם כְּדוֹר הַמַּבּוּל וּכְדוֹר הַפַּלָּגָה? אֲמַר לֵיהּ: לָאו. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! הוֹדִיעֵנִי, בַּמָּה אִירָשֶׁנָּה? אֲמַר לֵיהּ: ״קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת,״ וגו׳.

אמר אברהם: רבונו של עולם! שמא ישראל חוטאין לפניך, אתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה ומשמידם? אמר ליה [לו] הקדוש ברוך הוא: לאו [לא]. אמר לפניו: רבונו של עולם! הודיעני במה אירשנה שאכן תתקיים הארץ ביד בני לעולם? אמר ליה [לו]: "קחה לי עגלה משלשת ועז משלשת ואיל משולש ותור וגוזל

אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! תֵּינַח בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים. בִּזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים מַה תְּהֵא עֲלֵיהֶם? אָמַר לוֹ: כְּבָר תִּקַּנְתִּי לָהֶם סֵדֶר קָרְבָּנוֹת. בִּזְמַן שֶׁקּוֹרְאִין בָּהֶן לְפָנַי, מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיהֶם כְּאִילּוּ הִקְרִיבוּם לְפָנַי, וַאֲנִי מוֹחֵל לָהֶם עַל כָּל עֲוֹנוֹתֵיהֶם.

"(בראשית טו, ט), כלומר, רמז לו על ענין הקרבנות, שבזכות הקרבנות יהיו ישראל ניצולים מן הפורענות. אמר לפניו: רבונו של עולם! תינח (נניח) בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים — מה תהא עליהם? אמר לו: כבר תקנתי להם סדר קרבנות, בזמן שקוראין בהן לפני — מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני, ואני מוחל להם על כל עונותיהם. וכיון שהקרבנות הם קיום לישראל וקיום לעולם — קוראים לכבוד הקרבנות בפרשת מעשה בראשית.

תָּנוּ רַבָּנַן: אַנְשֵׁי מִשְׁמָר הָיוּ מִתְפַּלְּלִין עַל קָרְבַּן אֲחֵיהֶם שֶׁיִּתְקַבֵּל בְּרָצוֹן. וְאַנְשֵׁי מַעֲמָד מִתְכַּנְּסִין לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְיוֹשְׁבִין אַרְבַּע תַּעֲנִיּוֹת: בַּשֵּׁנִי בְּשַׁבָּת, בַּשְּׁלִישִׁי, בָּרְבִיעִי, וּבַחֲמִישִׁי. בַּשֵּׁנִי, עַל יוֹרְדֵי הַיָּם. בַּשְּׁלִישִׁי, עַל הוֹלְכֵי מִדְבָּרוֹת.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אנשי משמר היו מתפללין על קרבן אחיהם, קרבנות התמיד שמקריבים במשמרם, שיתקבל ברצון, ואנשי מעמד המצויים בעריהם מתכנסין לבית הכנסת, ויושבין ארבע תעניות במשך אותו שבוע: בשני בשבת, בשלישי, ברביעי, ובחמישי. בשני היו מתענים על יורדי הים שינצלו מסכנות, מפני שנברא הים ביום השני. בשלישי — על הולכי מדברות, שהרי יבשה הארץ ביום זה.

בָּרְבִיעִי, עַל אַסְכָּרָא שֶׁלֹּא תִּיפּוֹל עַל הַתִּינוֹקוֹת. בַּחֲמִישִׁי, עַל עוּבָּרוֹת וּמֵינִיקוֹת. עוּבָּרוֹת, שֶׁלֹּא יַפִּילוּ. מֵינִיקוֹת, שֶׁיֵּנִיקוּ אֶת בְּנֵיהֶם. וּבְעֶרֶב שַׁבָּת לֹא הָיוּ מִתְעַנִּין מִפְּנֵי כְבוֹד הַשַּׁבָּת, קַל וָחוֹמֶר בַּשַּׁבָּת עַצְמָהּ.

ברביעי על אסכרא (מחלה מדבקת) שלא תיפול על התינוקות, לפי שביום הרביעי נרמזה קללה ("מאורות" — מארת). בחמישי על עוברות (נשים הרות) ומיניקות, לפי שביום זה התחילה בריאת יצורים חיים. על עוברות היו מתענים — שלא יפילו, ועל המיניקות — שיניקו את בניהן כראוי. ובערב שבת לא היו מתענין מפני כבוד השבת, קל וחומר בשבת עצמה שלא היו מתענים.

בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת מַאי טַעֲמָא לָא? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִפְּנֵי הַנּוֹצְרִים. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁהוּא שְׁלִישִׁי לִיצִירָה.

ושואלים: באחד בשבת מאי טעמא [מה טעם] לא יתענו? אמר ר' יוחנן: מפני הנוצרים, שזה יום השבתון שלהם, ויאמרו שאף ישראל מחשיבים אותו. ר' שמואל בר נחמני אמר: מפני שהוא שלישי ליצירה, שהרי אדם נוצר ביום השישי, ויום ראשון הוא איפוא היום השלישי ליצירתו וקשה לו, כבכל יום שלישי שלאחר חולי או פציעה קשה לאדם.

רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: מִפְּנֵי נְשָׁמָה יְתֵירָה. דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: נְשָׁמָה יְתֵירָה נִיתְּנָה בּוֹ בְּאָדָם בְּעֶרֶב שַׁבָּת. בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת נוֹטְלִין אוֹתָהּ מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שָׁבַת וַיִנָּפַשׁ״ – כֵּיוָן שֶׁשָּׁבַת, וַי, אָבְדָה נֶפֶשׁ.

ריש לקיש אמר: מפני נשמה יתירה, שאמר ריש לקיש: נשמה יתירה ניתנה בו באדם בערב שבת, במוצאי שבת נוטלין אותה ממנו, שנאמר: "וביום השביעי שבת וינפש" (שמות לא, יז), ודורשים: כיון ששבת וגמר שביתת השבת — וי אבדה נפש יתירה של שבת. וביום הראשון הוא עדיין חלוש מחמת חסרונה.

״בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן: ‘בְּרֵאשִׁית׳, וְ׳יְהִי רָקִיעַ׳״. תָּנָא: ״בְּרֵאשִׁית״ בִּשְׁנַיִם. ״יְהִי רָקִיעַ״ בְּאֶחָד. בִּשְׁלָמָא ״יְהִי רָקִיעַ״ בְּאֶחָד, תְּלָתָא פְּסוּקֵי הָווּ. אֶלָּא ״בְּרֵאשִׁית״ בִּשְׁנַיִם מַאי טַעֲמָא? חֲמִישָּׁה פְּסוּקֵי הָוְיָין, וְתַנְיָא: הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה אַל יִפְחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה פְּסוּקִים!

שנינו במשנה: ביום הראשון קוראים בפרשת "בראשית" ו"יהי רקיע". תנא [שנה החכם]: "בראשית" קוראים בשנים בשני אנשים, "יהי רקיע" — באחד. ושואלים: בשלמא [נניח] "יהי רקיע" באחד — תלתא פסוקי הוו [שלושה פסוקים הם] ואין קוראים לאדם בתורה פחות משלושה פסוקים. אלא "בראשית" בשנים, מאי טעמא [מה הטעם]? הלא חמישה פסוקי הויין [פסוקים הם], ותנן [ושנינו במשנה]: הקורא בתורה — אל יפחות משלשה פסוקים, וכיצד יקראו לשנים חמישה?

רַב אָמַר: דּוֹלֵג. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: פּוֹסֵק. וְרַב, דְּאָמַר דּוֹלֵג, מַאי טַעֲמָא לָא אֲמַר: פּוֹסֵק? קָסָבַר: כָּל פְּסוּקָא דְּלָא פְּסָקֵיהּ מֹשֶׁה, אֲנַן לָא פָּסְקִינַן לֵיהּ.

בשאלה מה היו עושים נחלקו אמוראים, רב אמר: דולג שקורא הראשון שלושה פסוקים, והשני חוזר וקורא את הפסוק האחרון שקרא קודמו. ושמואל אמר: פוסק ומחלק את הפסוק השלישי לשנים. ומסבירים את טעמיהם: ורב שאמר דולג, מאי טעמא [מה טעם] לא אמר פוסק? קסבר [סבור הוא]: כל פסוקא [פסוק] שלא פסקיה [פסקו, חילקו] משה אנן לא פסקינן ליה [אנו איננו פוסקים אותו].

וּשְׁמוּאֵל אָמַר: פּוֹסֵק. וּמִי פָּסְקִינַן? וְהָאָמַר רַבִּי חֲנִינָא קָרָא: צַעַר גָּדוֹל הָיָה לִי אֵצֶל רַבִּי חֲנִינָא הַגָּדוֹל, וְלֹא הִתִּיר לִי לִפְסוֹק אֶלָּא לְתִינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן, הוֹאִיל וּלְהִתְלַמֵּד עֲשׂוּיִן. וּשְׁמוּאֵל: הָתָם טַעֲמָא מַאי מִשּׁוּם דְּלָא אֶפְשָׁר. הָכָא נַמִי לָא אֶפְשָׁר.

ועל שיטת שמואל שאמר פוסק, תוהים: ומי פסקינן [והאם פוסקים, מחלקים, אנו פסוק לשנים]? והאמר [והרי אמר] ר' חנינא קרא [מלמד התינוקות]: צער גדול היה לי אצל ר' חנינא הגדול לבקש ממנו ולהפציר בו שיתיר לפסוק פסוק ארוך לשנים ולא התיר לי לפסוק אלא לתינוקות של בית רבן, הואיל ולהתלמד עשוין שאם הפסוק ארוך מדי לא יוכלו ללמדו כראוי. ושמואל מה הוא אומר כנגד טענה זו — התם טעמא מאי [שם, בתינוקות, מה הוא הטעם] משום דלא [שאי] אפשר בדרך אחרת הכא נמי [כאן גם כן] לא [אי] אפשר, שהרי אין מספיק פסוקים בפרשה.

וּשְׁמוּאֵל אָמַר: פּוֹסֵק. מַאי טַעֲמָא לָא אֲמַר: דּוֹלֵג? גְּזֵירָה מִשּׁוּם הַנִּכְנָסִין, וּגְזֵרָה מִשּׁוּם הַיוֹצְאִין.

ושמואל שאמר פוסק, מאי טעמא [מה טעם] לא אמר דולג, כרב? ומסבירים: גזירה משום הנכנסין וגזרה משום היוצאין שאם יבוא או יצא אדם באמצע הקריאה, לא ידע שקראו לכל אחד שלושה פסוקים שלמים, וילמד מכאן שאפשר לקרוא רק שנים בלבד.

מֵיתִיבִי: פָּרָשָׁה שֶׁל שִׁשָּׁה פְּסוּקִים קוֹרִין אוֹתָהּ בִּשְׁנַיִם, וְשֶׁל חֲמִשָּׁה בְּיָחִיד. וְאִם הָרִאשׁוֹן קוֹרֵא שְׁלֹשָׁה, הַשֵּׁנִי קוֹרֵא שְׁנַיִם מִפָּרָשָׁה זוֹ, וְאֶחָד מִפָּרָשָׁה אַחֶרֶת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: שְׁלֹשָׁה, לְפִי שֶׁאֵין מַתְחִילִין בְּפָרָשָׁה פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה פְּסוּקִין.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא: פרשה של ששה פסוקים — קורין אותה בשנים, ושל חמשה — קוראים ביחיד. ואם הראשון קורא שלשה בפרשה זו השני קורא שנים מפרשה זו ואחד מפרשה אחרת הבאה אחריה. ויש אומרים: שלשה מפרשה אחרת, לפי שגם אין מתחילין בפרשה לקרוא בה פחות משלשה פסוקין.

לְמַאן דְּאָמַר דּוֹלֵג לִידְלוֹג וּלְמַאן דְּאָמַר פּוֹסֵק לִיפְסוֹק? שָׁאנֵי הָתָם

ושואלים: למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שאת הפסוק האמצעי דולג — לידלוג [שידלוג ויחזור עליו] אף כאן, ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] פוסק, ליפסוק [שיפסוק], שהרי הברייתא נוגדת את דברי שניהם! ודוחים: שאני התם [שונה שם]