נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, וּבָטֵל הַתָּמִיד, וְהוּבְקְעָה הָעִיר, וְשָׂרַף אַפּוֹסְטְמוֹס אֶת הַתּוֹרָה וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל.

נשתברו הלוחות על ידי משה רבינו כשראה שעשו ישראל את העגל, ובטל התמיד מחמת גזירת המלכות ולא הקריבוהו עוד, והובקעה העיר במצור, ושרף המצביא אפוסטמוס את התורה בפומבי, והעמיד מנשה צלם בהיכל.

בְּתִשְׁעָה בְּאָב נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ, וְחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה וּבַשְּׁנִיָּה, וְנִלְכְּדָה בֵּיתָר, וְנֶחְרְשָׁה הָעִיר.

בתשעה באב אירעו חמישה דברים: בו ביום נגזר על אבותינו במדבר שלא יכנסו לארץ וימותו כולם במדבר, וחרב הבית (המקדש) בראשונה בימי נבוכדנצר ובשניה, בבית שני, וכן באותו יום נלכדה ביתר, ובאותו יום נחרשה העיר ירושלים, שרצו לפרסם שלא תבנה עוד לעולם.

מִשֶּׁנִּכְנָס אָב, מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה. שַׁבָּת שֶׁחָל תִּשְׁעָה בְּאָב לִהְיוֹת בְּתוֹכָהּ, אָסוּר מִלְּסַפֵּר וּמִלְּכַבֵּס. וּבַחֲמִישִׁי מוּתָּרִין מִפְּנֵי כְבוֹד הַשַּׁבָּת. עֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב, לֹא יֹאכַל אָדָם שְׁנֵי תַבְשִׁילִין. לֹא יֹאכַל בָּשָׂר וְלֹא יִשְׁתֶּה יַיִן. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: יְשַׁנֶּה. רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּיב בִּכְפִיַּית הַמִּטָּה, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים.

ולא זו בלבד שמתענים בתשעה באב עצמו, אלא משנכנס חודש אב ממעטין בשמחה. שבת (שבוע) שחל תשעה באב להיות בתוכה אסור מלספר ומלכבס בה, אבל ביום חמישי מותרין לספר ולכבס, מפני כבוד השבת. ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין באותה סעודה ולא יאכל בשר, ולא ישתה יין. רבן שמעון בן גמליאל אומר: ישנה וימעט ממנהגו באכילה. ר' יהודה מחייב בכפיית המטה, להפוך את המיטות ולא לישון עליהם, כדרך שעושים באבל פרטי, ולא הודו לו חכמים.

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּישׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ. כָּל הַכֵּלִים טְעוּנִין טְבִילָה.

וכדי להשלים את הדברים האמורים בחודש אב ולסיים בדבר טוב, אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין (שכל אחת שואלת מחברתה) ולמה בגדים שאולים — שלא לבייש את מי שאין לו בגד לבן משלו, ולכן הכל לובשים בגדים שאולים. כל הכלים (הבגדים) ששואלות הבנות טעונין טבילה, שמא זו שלבשה אותם קודם היתה נידה, וטימאה את הבגד.

וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת? בָּחוּר! שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מָה אַתָּה בּוֹרֵר לָךְ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי. תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה. ״שֶׁקֶר הַחֵן, וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת ה׳ הִיא תִּתְהַלָּל״. וְאוֹמֵר: ״תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ, וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ״.

ובנות ירושלים יוצאות וחולות (רוקדות) בכרמים. ומה היו אומרות: בחור, שא נא עיניך וראה, מה אתה בורר לך לאשה, והיו מהן אומרות אל תתן עיניך בנוי (ביופי), תן עיניך במשפחה, שכן נאמר: "שקר החן והבל היפי אשה יראת ה' היא תתהלל" (משלי לא, ל), ואומר הכתוב באשה הכשרה: "תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה" (משלי לא, לא)

וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״צְאֶינָה וּרְאֶינָה, בְּנוֹת צִיּוֹן, בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ״. ״בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ״ – זֶה מַתַּן תּוֹרָה. ״וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ״ – זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ.

וכן הוא אומר "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתנתו וביום שמחת לבו" (שיר השירים ג, יא), וכתוב זה מתפרש על דרך הרמז, להסביר את יחודם של ימים אלה: "ביום חתנתו" של "המלך שלמה" (= כינוי לקדוש ברוך הוא, שהוא מלך שהשלום שלו) — זה מתן תורה ומתן תורה בלוחות השניים היה ביום הכיפורים, "וביום שמחת לבו" — זה בנין בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו.

גמ׳ ״בִּשְׁלֹשָׁה פְּרָקִים בַּשָּׁנָה כֹּהֲנִים נוֹשְׂאִין אֶת כַּפֵּיהֶם״ כו׳. תַּעֲנִיּוֹת וּמַעֲמָדוֹת מִי אִיכָּא מוּסָף? חַסּוּרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: בִּשְׁלֹשָׁה פְּרָקִים כֹּהֲנִים נוֹשְׂאִין אֶת כַּפֵּיהֶן כָּל זְמַן שֶׁמִּתְפַּלְּלִין, וְיֵשׁ מֵהֶן אַרְבָּעָה פְּעָמִים בְּיוֹם, שַׁחֲרִית, וּמוּסָף, מִנְחָה, וּנְעִילַת שְׁעָרִים. וְאֵלּוּ הֵן שְׁלֹשָׁה פְּרָקִים: תַּעֲנִיּוֹת, וּמַעֲמָדוֹת, וְיוֹם הַכִּפּוּרִים.

שנינו במשנה: בשלשה פרקים (זמנים) בשנה כהנים נושאין את כפיהם ארבע פעמים. ושואלים: כיצד נושאים את כפיהם ארבע פעמים בכל הימים הללו, והרי תעניות ומעמדות מי איכא [האם יש בהם] תפילת מוסף? אלא יש להסביר כך: חסורי מיחסרא והכי קתני [חסרה המשנה וכך יש לשנותה]: בשלשה פרקים בשנה כהנים נושאין את כפיהן כל זמן (בכל תפילה) שמתפללין, ויש מהן ארבעה פעמים ביום — שחרית ומוסף מנחה ונעילת שערים כגון ביום הכיפורים, ואלו הן שלשה פרקים: תעניות ומעמדות ויום הכפורים.

אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: שַׁחֲרִית וּמוּסָף יֵשׁ בָּהֶן נְשִׂיאַת כַּפַּיִם; מִנְחָה וּנְעִילָה אֵין בָּהֶן נְשִׂיאַת כַּפַּיִם.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: משנתנו זו דברי ר' מאיר, אבל חכמים אומרים: שחרית ומוסף — יש בהן נשיאת כפים, מנחה ונעילה — אין בהן נשיאת כפים.

מַאן חֲכָמִים? רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּתַנְיָא: שַׁחֲרִית וּמוּסָף, מִנְחָה וּנְעִילָה – כּוּלָּן יֵשׁ בָּהֶן נְשִׂיאַת כַּפַּיִם. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שַׁחֲרִית וּמוּסָף יֵשׁ בָּהֶן נְשִׂיאַת כַּפַּיִם; מִנְחָה וּנְעִילָה אֵין בָּהֶן נְשִׂיאַת כַּפַּיִם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: נְעִילָה יֵשׁ בָּהּ נְשִׂיאַת כַּפַּיִם; מִנְחָה אֵין בָּהּ נְשִׂיאַת כַּפַּיִם.

ומסבירים, מאן [מי הם] חכמים אלה החולקים על ר' מאיר — ר' יהודה היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: שחרית ומוסף מנחה ונעילה — כולן יש בהן נשיאת כפים, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: שחרית ומוסף — יש בהן נשיאת כפים, מנחה ונעילה — אין בהן נשיאת כפים. ר' יוסי אומר: נעילה יש בה נשיאת כפים, מנחה אין בה נשיאת כפים. עד כאן לשון הברייתא.

בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רַבִּי מֵאִיר סָבַר: כָּל יוֹמָא טַעֲמָא מַאי לָא פָּרְשִׂי כָּהֲנֵי יָדַיְיהוּ בְּמִנְחָתָא מִשּׁוּם שִׁכְרוּת. הָאִידָּנָא לֵיכָּא שִׁכְרוּת.

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה הם חלוקים], מהו טעם המחלוקת? ר' מאיר סבר: כל יומא טעמא מאי לא פרשי כהני ידייהו במנחתא [בכל יום מה טעם אין הכהנים פורשים את ידיהם במנחה] לברך את העם — משום שכרות, שהרי תפילת המנחה מתפללים אנשים לאחר סעודת הצהרים ופעמים שהם משתכרים ואסור לשיכור לברך, אבל האידנא ליכא [עכשיו, ביום תענית אין] שכרות ולכן יכולים לברך גם במנחה.

רַבִּי יְהוּדָה סָבַר: שַׁחֲרִית וּמוּסָף, דְּכָל יוֹמָא לָא שְׁכִיחַ שִׁכְרוּת, לָא גָּזְרוּ בְּהוּ רַבָּנַן. מִנְחָה וּנְעִילָה, דְּכָל יוֹמָא שְׁכִיחָא שִׁכְרוּת, גָּזְרוּ בְּהוּ רַבָּנַן.

ואילו ר' יהודה סבר: שחרית ומוסף דכל יומא [שבכל יום] מימות השנה לא שכיח [מצויה] בהם שכרות — לא גזרו בהו רבנן [בהם חכמים] גם ביום התענית, ואילו מנחה ונעילה דכל יומא שכיחא [שבכל יום מצויה] שכרות בשעה זו — גזרו בהו רבנן [בהם חכמים] גם בתענית, אף על פי שאין שכרות מצויה בה אף בשעה זו.

רַבִּי יוֹסֵי סָבַר: מִנְחָה, דְּאִיתָה בְּכָל יוֹמָא, גָּזְרוּ בָּהּ רַבָּנַן. נְעִילָה, דְּלֵיתָהּ בְּכָל יוֹמָא, לָא גָּזְרוּ בָּהּ רַבָּנַן.

ואילו ר' יוסי סבר: מנחה דאיתה בכל יומא [שישנה, מצויה בכל יום] בין ביום תענית בין ביום אחר גזרו בה רבנן [חכמים] שלא ישאו כפיהם אף במנחה בתענית, גזירה משום יום אחר, נעילה דליתה בכל יומא [שאינה מצויה בכל יום], לא גזרו בה רבנן [חכמים], שכיון שתפילה יתירה זו היא רק בתענית — לא יבואו להחליף אותה בתפילת מנחה רגילה.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: נָהֲגוּ הָעָם כְּרַבִּי מֵאִיר. וְרָבָא אָמַר: מִנְהָג כְּרַבִּי מֵאִיר.

אמר רב יהודה אמר רב: הלכה כר' מאיר. ור' יוחנן אמר: נהגו העם כר' מאיר. ורבא אמר: מנהג כר' מאיר. ומסבירים מה ההבדל בין פסקי הלכה אלה.

מַאן דְּאָמַר הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר, דָּרְשִׁינַן לָהּ בְּפִירְקָא. מַאן דְּאָמַר מִנְהָג, מִידְרַשׁ לָא דָּרְשִׁינַן, אוֹרוּיֵי מוֹרֵינַן. וּמַאן דְּאָמַר נָהֲגוּ, אוֹרוּיֵי לָא מוֹרֵינַן, וְאִי עָבֵיד, עָבֵיד, וְלָא מְהַדְּרִינַן לֵיהּ.

מאן דאמר [מי שאומר] כי הלכה כר' מאיר — כוונתו: דרשינן לה בפירקא [דורשים אנו הלכה זו בדרשה פומבית ביום השבת] להודיע לכול את ההלכה. מאן דאמר [מי שאומר] מנהג כר' מאיר, כוונתו: מידרש לא דרשינן [לדרוש בציבור לעשות כן אין אנו דורשים] אבל אורויי מורינן [להורות, מורים אנו] למי שבא לשאול, שכך עליו לעשות. ומאן דאמר [ומי שאומר] רק נהגו העם, כוונתו: אורויי לא מורינן [אין אנו מורים] לעשות כן, ואי עביד [ואם עשה] — עביד [עשה], ולא מהדרינן ליה [ואין אנחנו מחזירים אותו].

וְרַב נַחְמָן אָמַר: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. וְהָאִידָּנָא מַאי טַעֲמָא פָּרְשִׂי כָּהֲנֵי יָדַיְיהוּ בְּמִנְחָתָא דְּתַעֲנִיתָא? כֵּיוָן דִּבְסָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה קָא פָּרְשִׂי, כִּתְפִילַּת נְעִילָה דָּמְיָא.

ורב נחמן אמר: הלכה כר' יוסי. ומסכמים: והלכה כר' יוסי. ושואלים: אם כן, והאידנא מאי טעמא פרשי כהני ידייהו במנחתא דתעניתא [ובזמן הזה מה טעם פורשים כהנים ידיהם במנחה של תענית]? ומשיבים: כיון שבסמוך לשקיעת החמה קא פרשי [פורשים את כפיהם] — כתפילת נעילה דמיא [היא נחשבת] ולא גזרו בה.

דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִיהַת שִׁכּוֹר אָסוּר בִּנְשִׂיאַת כַּפַּיִם. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא: לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת כֹּהֵן מְבָרֵךְ לְפָרָשַׁת נָזִיר? לוֹמַר: מַה נָּזִיר אָסוּר בְּיַיִן, אַף כֹּהֵן מְבָרֵךְ אָסוּר בְּיַיִן.

מתוך הדיון עולה כי דכולי עלמא מיהת [לדעת הכל על כל פנים] שכור אסור בנשיאת כפים, שהרי נחלקו רק בפרטים לענין זה, ושואלים: מנהני מילי [מניין דברים אלה]? אמר ר' יהושע בן לוי משום (משמו של) בר קפרא: למה נסמכה פרשת כהן מברך (במדבר ו, כב-כז) לפרשת נזיר (במדבר ו, א-כא)? לומר: מה נזיר אסור ביין, אף כהן מברך אסור ביין.

מַתְקִיף לָהּ אֲבוּהּ דְּרַבִּי זֵירָא, וְאָמְרִי לָהּ אוֹשַׁעֲיָא בַּר זַבְדָא: אִי מַה נָּזִיר אָסוּר בְּחַרְצָן, אַף כֹּהֵן מְבָרֵךְ אָסוּר בְּחַרְצָן! אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אֲמַר קְרָא: ״לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ״. מַה מְּשָׁרֵת מוּתָּר בְּחַרְצָן, אַף כֹּהֵן מְבָרֵךְ מוּתָּר בְּחַרְצָן.

מתקיף לה [מקשה על כך] אבוה [אביו] של ר' זירא ואמרי לה [ויש אומרים] שהמקשה היה אושעיא בר זבדא: אם אמנם משווים את הדינים, אם כן אמור אף, אי [או] מה נזיר אסור בחרצן ענבים, שהרי אסור הוא בכל מה שיוצא מן הגפן ולא רק ביין — אף כהן מברך אסור בחרצן, ובודאי לא נאסר המברך בכך! אלא אמר ר' יצחק: אמר קרא [הכתוב]: "לשרתו ולברך בשמו" (דברים י, ח), מה כהן משרת בעבודת המקדש מותר בחרצן — אף כהן מברך מותר בחרצן.