בִּנְזִיקִין הֲוָה, וַאֲנַן קָא מַתְנִינַן בְּשִׁיתָא סִדְרִין. וְכִי הֲוָה מָטֵי רַב יְהוּדָה בְּעוּקְצִין: הָאִשָּׁה שֶׁכּוֹבֶשֶׁת יָרָק בִּקְדֵירָה, וְאָמְרִי לָהּ: זֵיתִים שֶׁכְּבָשָׁן בְּטַרְפֵּיהֶן טְהוֹרִין, אָמַר: הֲוָייוֹת דְּרַב וּשְׁמוּאֵל קָא חָזֵינָא הָכָא!

בסדר נזיקין בלבד הוה [היה], ולא ידעו הרבה בשאר סדרי המשנה, ואנן קא מתנינן בשיתא סדרין [ואנחנו מלמדים בשישה סדרים] כולם, וכי הוה מטי [וכאשר היה מגיע] רב יהודה בלימודו במסכת עוקצין להלכה של "האשה שכובשת ירק בקדירה" ואמרי לה [ויש אומרים] בהלכה של "זיתים שכבשן בטרפיהן (בעלים שלהם) ", שאותו ירק, או אותם עלים טהורין מלהביא טומאה לאוכל עצמו, אמר: הוייות [מחלוקות] של רב ושמואל קא חזינא הכא [אני רואה כאן], שהיה מתקשה בהבנת הדברים, והיה אומר שהם קשים בעיניו כמו המחלוקות החמורות של רב ושמואל,

וַאֲנַן קָא מַתְנִינַן בְּעוּקְצִין תְּלֵיסַר מְתִיבָתָא. וְאִילּוּ רַב יְהוּדָה כִּי הֲוָה שָׁלֵיף חַד מְסָאנָא, אָתֵי מִיטְרָא וַאֲנַן קָא צָוְוחִינַן כּוּלֵּי יוֹמָא, וְלֵיכָּא דְּאַשְׁגַּח בָּן! אִי מִשּׁוּם עוּבָדָא, אִי אִיכָּא דַּחֲזָא מִידֵי, לֵימָא! אֲבָל מַה יַעֲשׂוּ גְּדוֹלֵי הַדּוֹר, שֶׁאֵין דּוֹרָן דּוֹמֶה יָפֶה?

ואנן קא מתנינן בעוקצין תליסר מתיבתא [ואנחנו מלמדים במסכת עוקצין שלוש עשרה ישיבות] ואילו רב יהודה כי הוה שליף חד מסאנא [כאשר היה חולץ נעל אחת] בלבד לאות צער משום התענית, טרם שחלץ נעל שניה אתי מיטרא [היה בא גשם], ואנן קא צווחינן כולי יומא וליכא דאשגח בן [ואנחנו צווחים כל היום ואין שמשגיח בנו], אי [אם] משום עובדא [מעשים לא טובים] — אי איכא דחזא מידי [אם יש מי שראה דבר] שאינו ראוי — לימא [שיאמר], ואם כן אין הדבר תלוי בחסרונו של רבה, אבל מה יעשו גדולי הדור שאין דורן דומה יפה ובעוון הדור אין הגשמים יורדים.

רַב יְהוּדָה חֲזָא הָנְהוּ בֵּי תְּרֵי דְּהָווּ קָא פָּרְצִי בְּרִיפְתָּא, אֲמַר: שְׁמַע מִינָּהּ אִיכָּא שָׂבְעָא בְּעָלְמָא. יָהֵיב עֵינֵיהּ, הֲוָה כַּפְנָא. אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרַב כָּהֲנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נְחוּנְיָא שַׁמְּעֵיהּ: מָר, דִּשְׁכִיחַ קַמֵּיהּ, נִיעַשְּׂיֵיהּ דְּלֵיפּוּק בְּפִתְחָא דְּסָמוּךְ לְשׁוּקָא. עַשְּׂיֵיהּ וּנְפַק לְשׁוּקָא. חֲזָא כְּנוּפְיָא.

ובענין כוח תפילתו של רב יהודה מסופר: רב יהודה חזא הנהו בי תרי דהוו קא פרצי בריפתא [ראה שני אנשים שהיו מזלזלים בלחם], שהיו זורקים לחם מאחד לשני, אמר: שמע מינה איכא שבעא בעלמא [מכאן נראה שיש שובע בעולם] שאנשים נוהגים כך בלחם, יהיב עיניה [נתן עיניו] והקפיד על כך — הוה כפנא [ונהיה רעב]. אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לרב כהנא בריה [בנו] של רב נחוניא שמעיה [שמשו] של רב יהודה: מר דשכיח קמיה, ניעשייה דליפוק בפתחא דסמוך לשוקא [אדוני שמצוי לפניו, לפני רב יהודה, יכפה עליו שיצא בפתח סמוך לשוק] שיראה בעיניו את הרעב בעולם. עשייה ונפק לשוקא, חזא כנופיא [כפה אותו ויצא לשוק, ראה קבוצה של אנשים],

אֲמַר לְהוּ: מַאי הַאי? אֲמַרוּ לֵיהּ: אַכּוּסְפָּא דְּתַמְרֵי קַיְימֵי דְּקָא מִזְדַּבַּן. אֲמַר: שְׁמַע מִינָּהּ כַּפְנָא בְּעָלְמָא. אֲמַר לֵיהּ לְשַׁמְּעֵיהּ: שְׁלוֹף לִי מְסָאנַיי. שָׁלַף לֵיהּ חַד מְסָאנָא, וַאֲתָא מִיטְרָא. כִּי מְטָא לְמִישְׁלַף אַחֲרִינָא, אֲתָא אֵלִיָּהוּ וְאָמַר לֵיהּ: אֲמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִי שָׁלְפַתְּ אַחֲרִינָא, מַחֲרִיבְנָא לְעָלְמָא.

אמר להו [להם]: מאי האי [מה זה] שאתם מתקבצים יחד? אמרו ליה [לו]: אכוספא דתמרי קיימי דקא מזדבן [על כלי של תמרים אנחנו עומדים, שמוכרים אותם עכשיו]. אמר: אם קבוצה גדולה של אנשים עומדים סביב כלי אחד של תמרים לקנותו לאכילה, שמע מינה כפנא בעלמא [מכאן שרעב בעולם], אמר ליה לשמעיה [לו לשמשו]: שלוף לי מסאניי [חלוץ לי את נעליי] לאות צער, שרצוני להתענות על כך. שלף ליה חד מסאנא ואתא מיטרא [חלץ לו נעל אחת ובא גשם], כי מטא למישלף אחרינא [כאשר בא לחלוץ את השניה] אתא [בא] אליהו ואמר ליה [לו]: אמר הקדוש ברוך הוא עכשיו: אי שלפת אחרינא [אם חולץ אתה נעל אחרת] — מחריבנא לעלמא [מחריב אני את העולם], שלא יהא לך כל צער בו.

אֲמַר רַב מָרִי בְּרָהּ דְּבַת שְׁמוּאֵל: אֲנָא הֲוָה קָאֵימְנָא אַגּוּדָא דִּנְהַר פַּפָּא, חֲזַאי לְמַלְאָכֵי דְּאִידַּמוּ לַמַּלָּחֵי דְּקָא מַיְיתֵי חָלָא וּמָלוּנְהוּ לְאַרַבִּי, וַהֲוָה קִמְחָא דִּסְמִידָא. אָתוּ כּוּלֵּי עָלְמָא לְמִיזְבַּן. אֲמִינָא לְהוּ: מֵהָא לָא תִּיזְבְּנוּן, דְּמַעֲשֶׂה נִסִּים הוּא. לְמָחָר אָתְיָין אַרְבֵּי דְּחִיטֵּי דְּפָרְזִינָא.

אמר רב מרי ברה דבת [בנה של בת] שמואל: אנא הוה קאימנא אגודא [אני הייתי עומד באותה שעה על שפת] נהר פפא הסמוך, חזאי למלאכי דאידמו למלחי דקא מייתי חלא ומלונהו לארבי והוה קמחא דסמידא [ראיתי מלאכים שהיו נראים כמו מלחים שהביאו חול ומילאו את האוניות ונעשה ממנו קמח סולת]. אתו כולי עלמא למיזבן [באו הכל לקנות] מאותו קמח, אמר להו [להם]: מהא לא תיזבנון [מזה אל תקנו] שמ מעשה נסים הוא, למחר אתיין ארבי דחיטי [יבואו אוניות חיטים] מן המקום פרזינא ומשם תקנו.

רָבָא אִיקְלַע לְהַגְרוּנְיָא. גְּזַר תַּעֲנִיתָא, וְלָא אֲתָא מִיטְרָא. אֲמַר לְהוּ: בִּיתוּ כּוּלֵּי עָלְמָא בְּתַעֲנִיתַיְיכוּ. לְמָחָר אֲמַר לְהוּ: מִי אִיכָּא דַּחֲזָא חֶילְמָא, לֵימָא. אֲמַר לְהוּ רַבִּי אֶלְעָזָר מֵהַגְרוֹנְיָא: לְדִידִי אַקְרִיּוּן בְּחֶלְמִי: ‘׳שְלָם טַב לְרַב טַב מֵרִיבּוֹן טַב דְּמִטּוּבֵיהּ מֵטִיב לְעַמֵּיהּ״. אֲמַר: שְׁמַע מִינָּהּ עֵת רָצוֹן הִיא מִבָּעֵי רַחֲמֵי. בָּעֵי רַחֲמֵי, וְאָתֵי מִיטְרָא.

ועוד מסופר: רבא איקלע [נזדמן] לעיר הגרוניא, גזר תעניתא [תענית] ולא אתא מיטרא [בא גשם]. אמר להו [להם]: ביתו כולי עלמא בתעניתייכו [ילונו כל העם בתעניתם] ולא יאכלו בערב זה. למחר [למחרת בבוקר] אמר להו [להם]: מי איכא דחזא חילמא [האם יש מי שראה חלום] — לימא [שיאמר, יספר חלומו]. אמר להו [להם] ר' אלעזר מהגרוניא: לדידי אקריון בחלמי [הקריאו לי בחלומי] משפט זה: שלם טב לרב טב מריבון טב, דמטוביה מטיב לעמיה [שלום טוב לרב טוב מאדון טוב שמטובו מיטיב לעמו]. אמר רבא: שמע מינה [למד מכאן] שעת רצון היא מבעי רחמי [לבקש רחמים]. בעי רחמי ואתי מיטרא [ביקש רחמים וירד גשם].

הַהוּא גַּבְרָא דְּאִיחַיַּיב נַגְדָּא בְּבֵי דִּינָא דְּרָבָא מִשּׁוּם דִּבְעַל נָכְרִית. נַגְדֵיהּ רָבָא וּמִית. אִשְׁתַּמַּע מִילְּתָא בֵּי שָׁבוֹר מַלְכָּא, בְּעָא לְצַעוּרֵי לְרָבָא. אֲמַרָה לֵיהּ אִיפְרָא הוּרְמִיז, אִימֵּיהּ דְּשָׁבוֹר מַלְכָּא, לִבְרָהּ: לָא לֶיהֱוֵי לָךְ עֵסֶק דְּבָרִים בַּהֲדֵי יְהוּדָאֵי, דְּכָל מַאן דְּבָעֲיָין מִמָּרַיְיהוּ, יָהֵיב לְהוּ.

ועוד מסופר בענין תפילה על הגשם, ותחילה מספרים את הרקע לענין, ההוא גברא דאיחייב נגדא בבי דינא [אדם אחד שנתחייב מלקות בבית הדין] של רבא משום שבעל גויה, נגדיה [הלקהו], ציוה רבא להלקותו ומית [ומת] האיש מהמכות. אשתמע מילתא בי שבור מלכא, בעא לצעורי [נשמע הדבר בביתו של המלך הפרסי שבור, ורצה לצער] את רבא על שדן דיני נפשות בלא רשות המלך. אמרה ליה [לו] איפרא הורמיז אימיה [אמו] של שבור מלכא [המלך] לברה [לבנה]: שלא ליהוי [יהיה] לך עסק דברים של קטטה בהדי יהודאי [עם היהודים], דכל מאן דבעיין ממרייהו יהיב להו [שכל מה שהם מבקשים מאדוניהם, הקדוש ברוך הוא, נותן להם].

אֲמַר לָהּ: מַאי הִיא? בָּעֲיַן רַחֲמֵי וְאָתֵי מִיטְרָא. אֲמַר לָהּ: הַהוּא מִשּׁוּם דְּזִימְנָא דְּמִיטְרָא הוּא. אֶלָּא לִבָּעוּ רַחֲמֵי הָאִידָּנָא, בִּתְקוּפַת תַּמוּז, וְלֵיתֵי מִיטְרָא. שְׁלָחָה לֵיהּ לְרָבָא: כַּוֵּין דַּעְתָּךְ, וּבְעֵי רַחֲמֵי דְּלֵיתֵי מִיטְרָא. בָּעֵי רַחֲמֵי, וְלָא אָתֵי מִיטְרָא.

אמר לה: מאי היא [מה הוא] הדבר? אמרה לו: בעין רחמי ואתי מיטרא [מבקשים רחמים ובא הגשם]. אמר לה: זו איננה הוכחה שה' שומע לקולם, כי הדבר ההוא קורה משום דזימנא דמיטרא [שזמן הגשם] הוא ובמקרה מזדמן שיורדים גשמים אחר תפילתם אלא אם רצונם להוכיח זאת, לבעו רחמי האידנא [שיבקשו רחמים עכשיו], בתקופת תמוז, וליתי מיטרא [ושיבוא גשם] ואז נראה אם אכן תפילתם היא הקובעת. שלחה ליה [לו] איפרא הורמיז לרבא: כוין דעתך ובעי רחמי דליתי מיטרא [כוון דעתך ובקש רחמים שירד גשם]. בעי רחמי ולא אתי מיטרא [ביקש רחמים ולא בא הגשם].

אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! ״אֱלֹהִים, בְּאָזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ, אֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ, פֹּעַל פָּעַלְתָּ בִימֵיהֶם, בִּימֵי קֶדֶם״, וְאָנוּ בְּעֵינֵינוּ לֹא רָאִינוּ. אֲתָא מִיטְרָא עַד דְּשְׁפוּךְ מַרְזְבֵי דִמְחוֹזָא לְדִיגְלַת. אֲתָא אֲבוּהּ אִיתְחֲזִי לֵיהּ בְּחֶלְמֵיהּ, וַאֲמַר לֵיהּ: מִי אִיכָּא דְּמִיטְרַח קַמֵּי שְׁמַיָּא כּוּלֵּי הַאי? אֲמַר לֵיהּ: שַׁנֵּי דּוּכְתִּיךְ. שַׁנֵּי דּוּכְתֵּיהּ. לְמָחָר אַשְׁכְּחֵיהּ דְּמִרְשַׁם פּוּרְיֵיהּ בְּסַכִּינֵי.

אמר לפניו: רבונו של עולם! כבר נאמר: "אלהים באזנינו שמענו אבותינו ספרו לנו פעל פעלת בימיהם בימי קדם" (תהלים מד, ב), ואנו בעינינו לא ראינו! וכיון שאמר זאת אתא מיטרא עד דשפוך מרזבי דצפורי לדיגלת [ירד גשם רב עד ששפכו מרזבי מחוזא מים לנהר חידקל], אתא אבוה איתחזי ליה בחלמיה [בא אביו של רבא, נראה לו בחלום] ואמר ליה [לו]: מי איכא דמיטרח קמי שמיא כולי האי [האם יש מי שמטריח לפני השמים כל כך] לבקש גשם שלא בזמנו? אמר לו אביו בחלום: שני דוכתיך [שנה את מקומך] שלא תנזק. שני דוכתיה [שינה את מקומו] שישן בו בלילה, למחר בבוקר אשכחיה דמרשם פורייה בסכיני [מצא שבמיטתו סימני סכינים] שננעצו במיטה, ועל ידי שינוי מקומו ניצל רבא.

רַב פַּפָּא גְּזַר תַּעֲנִיתָא, וְלָא אֲתָא מִיטְרָא. חֲלַשׁ לִיבֵּיהּ, שְׂרַף פִּינְכָּא דְּדַיְיסָא, וּבָעֵי רַחֲמֵי, וְלָא אֲתָא מִיטְרָא. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר אוּשְׁפַּזְתִּי: אִי שָׂרֵיף מָר פִּינְכָּא אַחֲרִיתִי דְּדַיְיסָא, אָתֵי מִיטְרָא. אִיכְסִיף וַחֲלַשׁ דַּעְתֵּיהּ, וַאֲתָא מִיטְרָא.

מסופר: רב פפא גזר תעניתא [תענית] ולא אתא מיטרא [ירד גשם], חלש ליביה, שרף פינכא דדייסא, ובעי רחמי [נחלש ליבו מרעב גמע צלחת דיסה, ביקש רחמים] ולא אתא מיטרא [בא גשם]. אמר ליה [לו] רב נחמן בר אושפזתי בצחוק: אי שריף מר פינכא אחריתי דדייסא אתי מיטרא [אם יגמע, יאכל אדוני צלחת אחרת של דיסה ירד גשם], שהרי הכל מתענים ורב פפא אוכל. איכסיף, וחלש דעתיה, ואתא מיטרא [התבייש, וחלשה דעתו, ובא הגשם].

רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא הֲוָה קָא אָזֵיל בְּאוֹרְחָא אֲתָא מִיטְרָא. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ בְּנַחַת, וַחֲנִינָא בְּצַעַר? פָּסַק מִיטְרָא. כִּי מְטָא לְבֵיתֵיהּ, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ בְּצַעַר, וַחֲנִינָא בְּנַחַת? אֲתָא מִיטְרָא.

ועוד לענין תפילה על הגשם. מסופר: ר' חנינא בן דוסא הוה קא אזיל באורחא אתא מיטרא [היה הולך בדרך ובא גשם], אמר לפניו: רבונו של עולם, כל העולם כולו בנחת, שהכל צריכים לגשמים וחנינא בצער מפני הגשם! פסק מיטרא [הגשם] לרדת. כי מטא לביתיה [כאשר הגיע לביתו] אמר לפניו: רבונו של עולם, כל העולם כולו בצער על עצירת הגשמים וחנינא בנחת? אתא מיטרא [בא הגשם].

אֲמַר רַב יוֹסֵף: מַאי אַהַנְיָא לֵיהּ צְלוֹתָא דְּכֹהֵן גָּדוֹל לְגַבֵּי רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא? דִּתְנַן: הָיָה מִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה קְצָרָה בַּבַּיִת הַחִיצּוֹן. מַאי מְצַלֵּי? רָבִין בַּר אַדָּא וְרָבָא בַּר אַדָּא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה: יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ, ה׳ אֱלֹהֵינוּ, שֶׁתְּהֵא הַשָּׁנָה הַזּוֹ גְּשׁוּמָה וּשְׁחוּנָה. שְׁחוּנָה מַעַלְיָיתָא הִיא? אַדְּרַבָּה, גְּרִיעוּתָא הִיא!

על סיפור זה אמר רב יוסף: כמה גדול כוחו של ר' חנינא, כי מאי אהניא ליה צלותא [מה הועילו לו תפילות] של הכהן הגדול לגבי ר' חנינא בן דוסא. דתנן [שכן שנינו במשנה]: היה הכהן הגדול בצאתו ביום הכיפורים מקודש הקודשים מתפלל תפלה קצרה בבית החיצון (בהיכל). ושאלו: מאי מצלי [מה היה מתפלל]? רבין בר אדא ורבא בר אדא דאמרי תרוייהו משמיה [שאמרו שניהם משמו] של רב יהודה, שכך היה אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתהא השנה הזו גשומה ושחונה (וחמה). על לשון זו תוהים: וכי שנה שחונה מעלייתא [מעולה] היא? אדרבא, גריעותא [להיפך, גרועה] היא!

אֶלָּא: אִם שְׁחוּנָה, תְּהֵא גְּשׁוּמָה וּטְלוּלָה. וְאַל יִכָּנֵס לְפָנֶיךָ תְּפִילַּת עוֹבְרֵי דְרָכִים. רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא מְסַיֵּים מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה: לָא יַעֲדֵי עָבֵיד שׁוּלְטָן מִדְּבֵית יְהוּדָה, וְאַל יְהוּ עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל צְרִיכִין לְהִתְפַּרְנֵס זֶה מִזֶּה, וְלֹא לְעַם אַחֵר.

אלא כך היה מתפלל: אם השנה הבאה שנה שחונה היא — נבקש כי תהא גם גשומה וטלולה (מרובה בגשם ובטל). ועוד היה הכהן הגדול אומר בתפילתו: ואל יכנס לפניך תפילת עוברי דרכים, שאף שהם מתפללים שלא ירדו גשמים ויצערו אותם בדרכם, חשוב יותר שירד גשם לטובת הציבור כולו. רב אחא בריה [בנו] של רבא מסיים משמיה [משמו] של רב יהודה בנוסח תפילת הכהן הגדול, שהיה אומר: לא יעדי עביד שולטן [יסור שלטון] משל בית יהודה, ואל יהו עמך ישראל צריכין להתפרנס בצדקה זה מזה, ולא יהיו צריכים לסיוע בפרנסה לעם אחר. ואף שהיה הכהן הגדול מתפלל בהיכל שלא תישמע בקשת עוברי דרכים, בכל זאת נשמעה בקשתו (הראשונה) של רבי חנינא בן דוסא.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת וְאוֹמֶרֶת: כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ נִיזּוֹן בִּשְׁבִיל חֲנִינָא בְּנִי, וַחֲנִינָא בְּנִי דַּיּוֹ בְּקַב חֲרוּבִים מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת. הֲוָה רְגִילָא דְּבֵיתְהוּ לְמֶיחֲמָא תַּנּוּרָא כָּל מַעֲלֵי דְּשַׁבְּתָא וְשָׁדְיָיא אַקְטַרְתָּא,

כיון שהוזכר ר' חנינא בן דוסא מספרים כמה דברים על צדקותו ועל מופתים שעשה. אמר רב יהודה אמר רב: בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת: כל העולם כולו ניזון בשביל (בזכות) חנינא בן דוסא בני, ואילו חנינא בני עצמו דיו בקב חרובים שזה מאכל עניים זול ביותר, ומסתפק בו מערב שבת לערב שבת. ומסופר: הוה רגילא דביתהו למיחמא תנורא כל מעלי דשבתא ושדייא אקטרתא [היתה רגילה אשתו לחמם את התנור כל ערב שבת ולהעלות עשן גדול]