וְלָא אַסְבַּר לְהוּ אַפֵּיהּ. בְּפַנְיָא, כִּי הֲוָה מְנַקֵּט צִיבֵי, דָּרָא צִיבֵי וּמָרָא בְּחַד כַּתְפָא, וּגְלִימָא בְּחַד כַּתְפָא. כּוּלָּהּ אוֹרְחָא לָא סַיֵּים מְסָאנֵי. כִּי מָטֵי לְמַיָּא, סַיֵּים מְסָאנֵיהּ. כִּי מְטָא לְהִיזְמֵי וְהִיגֵי, דָּלֵינְהוּ לְמָנֵיהּ. כִּי מְטָא לְמָתָא, נְפָקָה דְּבֵיתְהוּ לְאַפֵּיהּ כִּי מִיקַּשְׁטָא. כִּי מְטָא לְבֵיתֵיהּ, עֲלַת דְּבֵיתְהוּ בְּרֵישָׁא, וַהֲדַר עָיֵיל אִיהוּ, וַהֲדַר עָיְילֵי רַבָּנַן. יָתֵיב וְכָרֵיךְ רִיפְתָּא, וְלָא אֲמַר לְהוּ לְרַבָּנַן, תּוּ כְּרוֹכוּ. פְּלַג רִיפְתָּא לִינוּקֵי; לְקַשִּׁישָׁא חֲדָא, וּלְזוּטְרָא תְּרֵי.

ולא אסבר להו אפיה [הסביר להם פנים], בהשבת שלום. בפניא, כי הוה מנקט ציבי, דרא ציבי ומרא בחד כתפא, וגלימא בחד כתפא [בערב, כאשר אסף עצים להסקה, שם את העצים והמעדר על כתפו האחת, והגלימה על כתפו האחת]. כולה אורחא לא סיים מסאני [כל הדרך לא נעל נעלים], כי מטי למיא סיים מסאניה [כאשר הגיע למים נעל נעלים], כי מטא להיזמי והיגי דלינהו למניה [כאשר הגיע למקום קוצים הרים את בגדיו]. כי מטא למתא, נפקא דביתהו לאפיה כי מיקשטא [כאשר הגיע לעיר, יצאה אשתו לקראתו כשהיא מקושטת] כי מטא לביתיה, עלת דביתהו ברישא, והדר עייל איהו, והדר עיילי רבנן [כאשר הגיע לביתו, נכנסה אשתו בתחילה, ואחר כך נכנס הוא, ואחר כך נכנסו חכמים], יתיב וכריך ריפתא [ישב ובצע פת] ולא אמר להו לרבנן [להם לחכמים]: תו כרוכו [בואו ואכלו] כפי שנהוג לומר מדרכי הנימוס. פלג ריפתא לינוקי [חילק לחם לילדים], לקשישא חדא ולזוטרא תרי [לגדול פרוסה אחת ולקטן שתיים],

אֲמַר לָהּ לִדְבֵיתְהוּ: יָדַעֲנָא דְּרַבָּנַן מִשּׁוּם מִיטְרָא קָא אָתוּ. נֵיסַּק לְאִיגְרָא, וְנִיבָּעֵי רַחֲמֵי. אֶפְשָׁר דְּמִרַצֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְיַיתֵי מִיטְרָא, וְלָא נַחֲזִיק טִיבוּתָא לְנַפְשִׁין. סַקּוּ לְאִיגְרָא; קָם אִיהוּ בַּחֲדָא זָוִיתָא, וְאִיהִי בַּחֲדָא זָוִיתָא. קַדֵּים סְלוּק עֲנָנֵי מֵהָךְ זָוִיתָא דִּדְבֵיתְהוּ. כִּי נָחֵית, אֲמַר לְהוּ: אַמַּאי אָתוּ רַבָּנַן? אֲמַרוּ לֵיהּ: שְׁדַרִי לָן רַבָּנַן לְגַבֵּי דְּמָר לְמִיבָּעֵי רַחֲמֵי אַמִּיטְרָא. אֲמַר לְהוּ: בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁלֹּא הִצְרִיךְ אֶתְכֶם לְאַבָּא חִלְקִיָּה.

אמר לה לדביתהו [לאשתו]: ידענא דרבנן משום מיטרא קא אתו [יודע אני שהחכמים משום הגשם באו], ניסק לאיגרא וניבעי רחמי [נעלה לגג ונבקש רחמים], אפשר דמרצי [אולי יתרצה] הקדוש ברוך הוא וייתי מיטרא ולא נחזיק טיבותא לנפשין [ויביא מטר, ולא נחזיק טובה לנפשנו], שלא ייראה שאנחנו שגרמנו לכך. סקו לאיגרא, קם איהו בהדא זויתא, ואיהי בחדא זויתא [עלו לגג, עמד הוא בפינה זו והיא בפינה אחת, אחרת], קדים סלוק ענני מהך זויתא דדביתהו [קדמו ועלו עננים מאותה פינה שעמדה בה אשתו]. כי נחית [כאשר ירד] אמר להו [להם]: אמאי אתו רבנן [מדוע באו חכמים] אלי? אמרו ליה [לו]: שדרי לן רבנן לגבי דמר למיבעי רחמי אמיטרא [שלחו אותנו חכמים אל אדוני לבקש רחמים על הגשם]. אמר להו [להם]: ברוך המקום שלא הצריך אתכם לאבא חלקיה שהרי השמים כבר מעוננים ועומד לרדת הגשם.

אֲמַרוּ לֵיהּ: יָדְעִינַן דְּמִיטְרָא מֵחֲמַת מָר הוּא דַּאֲתָא, אֶלָּא לֵימָא לָן מָר הָנֵי מִילֵּי דִּתְמִיהָא לָן: מַאי טַעֲמָא כִּי יָהֵיבְנָא לְמָר שְׁלָמָא לָא אַסְבַּר לָן מָר אַפֵּיהּ? אֲמַר לְהוּ: שְׂכִיר יוֹם הֲוַאי, וְאָמִינָא לָא אִיפַּגַּר. וּמַאי טַעֲמָא דָּרָא מָר צִיבֵי אַחַד כַּתְפֵיהּ וּגְלִימָא אַחַד כַּתְפֵיהּ? אֲמַר לְהוּ: טַלִּית שְׁאוּלָה הָיְתָה. לְהָכִי שְׁאַלִי, וּלְהָכִי לֹא שְׁאַלִי.

אמרו ליה [לו]: ידעינן דמיטרא [יודעים אנו שהגשם] מחמת מר [אדוני] הוא דאתא [שבא], אלא לימא לן מר הני מילי דתמיהא לן [שיאמר, יסביר, לנו אדוני אותם הדברים שהיו תמוהים לנו] שעשית במשך הזמן, מאי טעמא כי יהיבנא למר שלמא לא אסבר לן מר אפיה [מה טעם כאשר נתנו לאדוני שלום לא הסביר לנו אדוני פניו] ולא השיב לנו שלום? אמר להו [להם]: שכיר יום הואי [הייתי], ואמינא [ואמרתי]: לא איפגר [אתמהמה] בשיחה ואבטל מעבודתי. ועוד שאלו: ומאי טעמא דרא מר ציבי אחד כתפיה וגלימא אחד כתפיה [ומה טעם שם אדוני את העצים על כתפו האחת ואת הגלימה על כתפו האחת]? אמר להו [להם]: טלית שאולה היתה זאת, להכי — שאלי, ולהכי — לא שאלי [לזו ללבוש אותה שאלתי אותה, ולזו לשים עליה עצים לא שאלתיה].

מַאי טַעֲמָא כּוּלָּהּ אוֹרְחָא לָא סַיֵּים מָר מְסָאנֵיהּ, וְכִי מָטֵי לְמַיָּא סַיֵּים מְסָאנֵיהּ? אֲמַר לְהוּ: כּוּלָּהּ אוֹרְחָא חָזֵינָא; בְּמַיָּא לָא קָא חָזֵינָא. מַאי טַעֲמָא כִּי מְטָא מָר לְהִיזְמֵי וְהִיגֵי, דָּלֵינְהוּ לְמָנֵיהּ? אֲמַר לְהוּ: זֶה מַעֲלֶה אֲרוּכָה, וְזֶה אֵינָהּ מַעֲלָה אֲרוּכָה.

ושאלוהו עוד: מאי טעמא כולה אורחא [מה טעם כל הדרך] לא סיים מר מסאניה [נעל אדוני נעליו] וכי מטי למיא סיים מסאניה [וכאשר הגיע למים נעל נעלים]? אמר להו [להם]: כולה אורחא חזינא, במיא לא קא חזינא [כל הדרך רואה אני ויכול להזהר מן המכשולים, במים אינני רואה] ולכן נעלתי נעלים שלא אנזק שם. מאי טעמא כי מטא מר להיזמי והיגי דלינהו למניה [מה טעם כאשר הגיע אדוני לקוצים הרים את בגדיו]? אמר להו [להם]: זה הבשר מעלה ארוכה (מתרפא) אם נסרט בקוצים וזה הבגד אינה מעלה ארוכה אם ייקרע.

מַאי טַעֲמָא כִּי מְטָא מָר לְמָתָא, נָפְקָא דְּבֵיתְהוּ דְּמָר כִּי מִיקַּשְׁטָא? אֲמַר לְהוּ: כְּדֵי שֶׁלֹּא אֶתֵּן עֵינַי בְּאִשָּׁה אַחֶרֶת. מַאי טַעֲמָא עָיְילָא הִיא בְּרֵישָׁא, וַהֲדַר עָיֵיל מָר אַבַּתְרָהּ, וַהֲדַר עָיְילִינַן אֲנַן? אֲמַר לְהוּ: מִשּׁוּם דְּלָא בְּדִקִיתוּ לִי.

ושאלוהו עוד: מאי טעמא כי מטא מר למתא נפקא דביתהו דמר כי מיקשטא [מה טעם כאשר הגיע אדוני לעיר יצאה אשתו של אדוני כשהיא מקושטת]? אמר להו [להם]: כדי שלא אתן עיני באשה אחרת בלכתי בעיר. מאי טעמא עיילא היא ברישא, והדר עייל מר אבתרה, והדר עיילינן אנן [מה טעם נכנסה היא בתחילה, ואחר כך נכנס אדוני, ואחר כך נכנסנו אנחנו]? אמר להו [להם] משום דלא בדקיתו לי [שאין אתם בדוקים לי בעיני] ולא רציתי שתתייחדו עם אשה.

מַאי טַעֲמָא כִּי כָּרֵיך מָר רִיפְתָּא, לָא אֲמַר לָן: אַיְתוּ כְּרוֹכוּ? מִשּׁוּם דְּלָא נְפִישָׁא רִיפְתָּא, וְאָמִינָא לָא אַחֲזִיק בְּהוּ בְּרַבָּנַן טִיבוּתָא בְּחִנָּם. מַאי טַעֲמָא יָהֵיב מָר לִינוּקָא קַשִּׁישָׁא חֲדָא רִיפְתָּא וּלְזוּטְרָא תְּרֵי? אֲמַר לְהוּ: הַאי קָאֵי בְּבֵיתָא, וְהַאי יָתֵיב בְּבֵי כְנִישְׁתָּא.

ושאלוהו עוד: מאי טעמא כי כריך מר ריפתא לא אמר לן "איתו כרוכו" [מה הטעם כאשר בצע אדוני פת לא אמר לנו "בואו וביצעו"]? אמר להם: משום שלא נפישא ריפתא [היתה הפת מרובה] דייה גם לאורחים ואמינא [ואמרתי]: לא אחזיק בהו ברבנן טיבותא [יחזיקו לי החכמים טובה] בחנם, שאני מכבד אותם, ואין בליבי באמת לעשות זאת. עוד שאלוהו: מאי טעמא יהיב מר לינוקא קשישא חדא ריפתא ולזוטרא תרי [מה טעם נתן אדוני לילד הגדול פרוסה אחת ולקטן שתיים]? אמר להו [להם]: האי [זה, הגדול] — קאי בביתא [נמצא בבית] ואם הוא רעב הוא אוכל, והאי [וזה, הקטן] — יתיב בבי כנישתא [יושב בבית הכנסת ולומד] ולכן הוא רעב יותר.

וּמַאי טַעֲמָא קַדֵּים סְלוּק עֲנָנֵי מֵהַךְ זָוִיתָא דַהֲוַות קָיְימָא דְּבֵיתְהוּ דְּמָר לַעֲנָנָא דִּידֵיהּ? מִשּׁוּם דְּאִיתְּתָא שְׁכִיחָא בְּבֵיתָא, וִיהֲבָא רִיפְתָּא לַעֲנִיֵּי, וּמִקַּרְבָא הֲנָיָיתָהּ, וַאֲנָא יָהֵיבְנָא זוּזָא, וְלָא מִקַּרְבָא הֲנָיָיתֵיהּ. אִי נַמִי, הָנְהוּ בִּירְיוֹנֵי דְּהָווּ בְּשִׁיבָבוּתָן, אֲנָא בְּעַי רַחֲמֵי דְּלֵימוּתוּ, וְהִיא בָּעֲיָא רַחֲמֵי דְּלִיהַדְרוּ בִּתְיוּבְתָּא, וְאַהֲדָרוּ.

ושאלוהו עוד: ומאי טעמא קדים סלוק ענני מהך זויתא דהוות קיימא דביתהו דמר לעננא דידיה [מה הטעם קדמו ועלו עננים מאותה זוית שהיתה עומדת אשתו של אדוני לענן שלו]? אמר להם: משום דאיתתא שכיחא בביתא, ויהבא ריפתא לעניי, ומקרבא הנייתה [שהאשה נמצאת בבית, ונותנת לחם לעניים, וקרובה הנאתה] שהיא גורמת להם, ומידה כנגד מידה תפילתה נענית תחילה. ואנא יהיבנא זוזא ולא מקרבא הנייתיה [ואני נותן לעניים מעות ואין הנאה זו קרובה], שהרי העני אינו נהנה מיד, אלא עד שיקנה לחם במעות אלה. אי נמי [או גם כן] טעם אחר: לפי שהיא גדולה ממני בצדקותה, שכן הנהו ביריוני דהוו בשיבבותן [אותם בריונים שהיו בשכנותנו], אנא בעי רחמי דלימותו, והיא בעיא רחמי דליהדרו בתיובתא, ואהדרו [אני ביקשתי רחמים שימותו, והיא ביקשה רחמים שיחזרו בתשובה, וחזרו].

חָנָן הַנֶּחְבָּא בַּר בְּרַתֵּיהּ דְחוֹנִי הַמְעַגֵּל הֲוָה. כִּי מִצְטְרִיךְ עָלְמָא לְמִיטְרָא, הָווּ מְשַׁדְּרֵי רַבָּנַן יָנוּקֵי דְּבֵי רַב לְגַבֵּיהּ, וְנָקְטֵי לֵיהּ בְּשִׁיפּוּלֵי גְלִימֵיהּ וַאֲמַרוּ לֵיהּ: אַבָּא, אַבָּא, הַב לָן מִיטְרָא! אָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עֲשֵׂה בִּשְׁבִיל אֵלּוּ שֶׁאֵין מַכִּירִין בֵּין אַבָּא דְּיָהֵיב מִיטְרָא לְאַבָּא דְּלָא יָהֵיב מִיטְרָא. וְאַמַּאי קָרִי לֵיהּ חָנָן הַנֶּחְבָּא? מִפְּנֵי שֶׁהָיָה מַחְבִּיא עַצְמוֹ בְּבֵית הַכִּסֵּא.

ועוד מסופר: חנן הנחבא בר ברתיה [בן בתו] של חוני המעגל הוה [היה], כי מצטריך עלמא למיטרא [כאשר היה העולם צריך לגשם], הוו משדרי רבנן ינוקי דבי רב לגביה [היו שולחים חכמים תינוקות של בית רבם אליו] ונקטי ליה בשיפולי גלימיה [והיו תופסים אותו בשולי גלימתו], ואמרו ליה [לו]: אבא, אבא, הב לן מיטרא [תן לנו גשם]! אמר לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! עשה בשביל אלו התינוקות, שאין מכירין בין אבא דיהיב מיטרא [שנותן גשם] הקדוש ברוך הוא, לאבא שלא יהיב מיטרא [נותן גשם]. ואמאי קרי ליה [ומדוע קראו לו] "חנן הנחבא" — מפני שהיה מחביא עצמו בבית הכסא, כדי שלא יחלקו לו כבוד.

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זְרִיקָא לְרַב סָפְרָא: תָּא חֲזִי מַה בֵּין תַּקִּיפֵי דְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל לַחֲסִידֵי דְּבָבֶל. חֲסִידֵי דְּבָבֶל רַב הוּנָא וְרַב חִסְדָּא. כִּי הֲוָה מִצְטְרִיךְ עָלְמָא לְמִיטְרָא, אָמְרִי: נִיכְנִיף הֲדָדֵי וְנִיבָּעֵי רַחֲמֵי. אֶפְשָׁר דְּמִירַצֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דְּיַיתֵי מִיטְרָא.

ועוד בענין צדיקים המתפללים על הגשמים. אמר ליה [לו] ר' זריקא לרב ספרא: תא חזי מה בין תקיפי דארעא דישראל [ארץ ישראל] לחסידי בבל וכמה גדולים אנשי ארץ ישראל. חסידי בבל רב הונא ורב חסדא, כי הוה מצטריך עלמא למיטרא אמרי [כאשר היה העולם צריך לגשם, היו אומרים]: ניכניף הדדי וניבעי רחמי [נתאסף יחד ונבקש רחמים] ואפשר דמירצי [שיתרצה] הקדוש ברוך הוא דייתי מיטרא [שיביא מטר] ובכך הודיעו שהם הולכים לבקש על הגשם.

תַּקִּיפֵי דְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל, כְּגוֹן רַבִּי יוֹנָה אֲבוּהּ דְּרַבִּי מָנִי, כִּי הֲוָה מִצְטְרִיךְ עָלְמָא לְמִיטְרָא, הֲוָה עָיֵיל לְבֵיתֵיהּ, וַאֲמַר לְהוּ: הֲבוּ לִי גְּוָאלְקִי, וְאֵיזִיל וְאַיְיתֵי לִי בְּזוּזָא עִיבּוּרָא. כִּי הֲוָה נָפֵיק לְבָרָא, אָזֵיל וְקָאֵי בְּדוּכְתָּא עֲמִיקְתָּא, דִּכְתִיב: ״מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ, ה׳״. וְקָאֵי בְּדוּכְתָּא צְנִיעָא וּמְכַסֵּי בְּשַׂקָּא, וּבָעֵי רַחֲמֵי, וְאָתֵי מִיטְרָא. כִּי הֲוָה אָתֵי לְבֵיתֵיהּ, אָמְרִי לֵיהּ: אַיְיתֵי מָר עִיבּוּרָא? אֲמַר לְהוּ: אָמִינָא, הוֹאִיל וַאֲתָא מִיטְרָא הָשְׁתָּא, רְוַוח עָלְמָא.

תקיפי דארעא דישראל [ארץ ישראל] כגון ר' יונה אבוה [אביו] של ר' מני, כי הוה מצטריך עלמא למיטרא [כאשר היה העולם צריך לגשם], הוה עייל לביתיה ואמר להו [היה נכנס לביתו ואומר להם]: הבו לי גואלקי, ואיזיל ואייתי לי בזוזא עיבורא [תנו לי את השק שלי ואלך ואביא לי תבואה בזוז]. כי הוה נפיק לברא, אזיל וקאי בדוכתא עמיקתא [כאשר היה יוצא לחוץ, היה הולך ועומד במקום עמוק], דכתיב [שנאמר]: "ממעמקים קראתיך ה'" (תהלים קל, א), וקאי בדוכתא צניעא, ומכסי בשקא, ובעי רחמי, ואתי מיטרא [והיה עומד במקום צנוע נסתר, ומתכסה בשק ומבקש רחמים ובא הגשם]. כי הוה אתי לביתיה [כאשר היה בא לביתו], אמרי ליה [היו אומרים לו]: אייתי מר עיבורא [האם הביא אדוני תבואה]? אמר להו [להם]: אמינא [אמרתי בלבי], הואיל ואתא מיטרא [ובא הגשם], השתא רווח עלמא [עכשיו רווח העולם] ולא כדאי לקנותה עכשיו ביוקר. הרי שהיה מסתיר אפילו מבני ביתו שהוא הולך להתפלל על הגשם.

וְתוּ, רַבִּי מָנִי בְּרֵיהּ הָווּ קָא מְצַעֲרִי לֵיהּ דְּבֵי נְשִׂיאָה. יִשְׁתַּטַּח עַל קִבְרָא דַּאֲבוּהּ, אֲמַר לֵיהּ: אַבָּא, אַבָּא, הָנֵי מְצַעֲרוּ לִי. יוֹמָא חַד הָווּ קָא חָלְפֵי הָתָם, אִינְקוּט כַּרְעָא דְּסוּסוָותַיְיהוּ, עַד דְּקַבִּילּוּ עֲלַיְיהוּ דְּלָא קָא מְצַעֲרוּ לֵיהּ.

ותו [ועוד] מסופר על גדולתו, ר' מני בריה [בנו] הוו קא מצערי ליה דבי נשיאה [היו מצערים אותו בני בית הנשיא] אישתטח על קברא דאבוה [השתטח על קבר אביו], אמר ליה [לו]: אבא אבא! הני מצערו לי [אלה מצערים אותי]. יומא חד הוו קא חלפי התם [יום אחד עברו שם] ליד הקבר, אינקוט כרעא דסוסוותייהו עד דקבילו עלייהו דלא קא מצערו ליה [נתפסו רגלי סוסיהם עד שקיבלו עליהם שלא יצערו אותו].

וְתוּ, רַבִּי מָנִי הֲוָה שְׁכִיחַ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יִצְחָק בֶּן אֶלְיָשִׁיב. אֲמַר לֵיהּ: עֲתִירֵי דְּבֵי חָמִי קָא מְצַעֲרוּ לִי. אֲמַר: לִיעֲנוּ, וְאִיעֲנוּ. אֲמַר: קָא דָּחֲקוּ לִי. אֲמַר: לִיעַתְּרוּ, וְאִיעַתְּרוּ.

ותו [ועוד] מסופר: ר' מני הוה שכיח קמיה [היה מצוי לפני] ר' יצחק בן אלישיב שאף הוא היה בעל מופתים, אמר ליה [לו]: עתירי דבי חמי קא מצערו לי [העשירים של בית חמי מצערים אותי]. אמר ר' יצחק: ליענו [שייעשו עניים] ולא יהיו תקיפים עוד, ואיענו [ואכן נעשו עניים]. לאחר זמן אמר לרבו: קא דחקו לי [הם דוחקים אותי], משום שעכשיו הם נזקקים לעזרתי. אמר ר' יצחק: ליעתרו [שיתעשרו], ואיעתרו [ואכן התעשרו].

אֲמַר: לָא מִיקַּבְּלִי עֲלַי אֱינָשֵׁי בֵּיתִי. אֲמַר לֵיהּ: מַה שְּׁמָהּ? חַנָּה. תִּתְיַיפִּי חַנָּה, וְנִתְיַיפַּת. אֲמַר לֵיהּ: קָא מִגַּנְדְּרָא עֲלַי. אֲמַר לֵיהּ: אִי הָכִי, תַּחֲזוֹר חַנָּה לְשַׁחֲרוּרִיתָהּ, וְחָזְרָה חַנָּה לְשַׁחֲרוּרִיתָהּ.

אמר ר' מני לרבו: לא מיקבלי [מקובלים עלי] עלי אינשי [אנשי] ביתי, כלומר, אין אשתי מקובלת עלי, משום שאיננה יפה. אמר ליה [לו]: מה שמה? אמר לו: חנה. אמר: תתייפי חנה. ונתייפת [ונתייפתה]. לאחר זמן אמר ליה [לו] ר' מני לרבי יצחק רבו: קא מגנדרא עלי [היא מתגאה עלי] משום שנעשתה יפה כל כך. אמר ליה [לו]: אי הכי [אם כך] תחזור חנה לשחרוריתה, ואכן חזרה חנה לשחרוריתה.

הָנְהוּ תְּרֵי תַּלְמִידֵי דְּהָווּ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יִצְחָק בֶּן אֶלְיָשִׁיב אֲמַרוּ לֵיהּ: נִיבָּעֵי מָר רַחֲמֵי עֲלַן דְּנִיחְכִּים טוּבָא! אֲמַר לְהוּ: עִמִּי הָיְתָה, וּשְׁלַחְתִּיהָ.

ומסופר: הנהו תרי תלמידי דהוו קמיה [אותם שני תלמידים שהיו יושבים לפני] ר' יצחק בן אלישיב, אמרו ליה [לו]: ניבעי מר רחמי עלן דניחכים טובא [שיבקש אדוני רחמים עלינו שנחכים הרבה]. אמר להו [להם]: עמי היתה פעם יכולת זאת שאתפלל ואיענה בתפילתי, ושלחתיה, שקיבלתי על עצמי שלא להטריח בתפילה להטריח את בוראי בשינוי סדרי תבל (ר"ג).

רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין הֲוָה שְׁכִיחַ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי דְּמִן יוּקְרַת. שְׁבַקֵיהּ וַאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב אַשִׁי.

מסופר: ר' יוסי בר אבין הוה שכיח קמיה [היה מצוי לפני] ר' יוסי דמן יוקרת. שבקיה, ואתא לקמיה [עזב אותו, ובא ללמוד לפני] רב אשי, ורב אשי לא ידע מי הוא.