״וַיִּשְׁלַח אֵלָיו מַלְאָכִים, לֵאמֹר: מַה לִּי וָלָךְ, מֶלֶךְ יְהוּדָה? לֹא עָלֶיךָ אַתָּה הַיּוֹם, כִּי אֶל בֵּית מִלְחַמְתִּי; וֵאלֹהִים אָמַר לְבַהֲלֵנִי: חֲדַל לְךָ מֵאֱלֹהִים, אֲשֶׁר עִמִּי, וְאַל יַשְׁחִיתֶךָ״.

"וישלח אליו מלאכים לאמר מה לי ולך מלך יהודה לא עליך אתה היום כי אל בית מלחמתי ואלהים אמר לבהלני חדל לך מאלהים אשר עמי ואל ישחיתך" (דברי הימים ב' לה, כא), שמלך מצרים אמר במפורש שאיננו מתכוון כלל להלחם עם יאשיהו.

מַאי ״אֱלֹהִים, אֲשֶׁר עִמִּי״? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: זוֹ עֲבוֹדָה זָרָה אָמַר: הוֹאִיל וְקָא בָּטַח בַּעֲבוֹדָה זָרָה, יָכֵילְנָא לֵיהּ.

מאי [מה פירוש]: "אלהים אשר עמי"? אמר רב יהודה אמר רב: זו עבודה זרה. רצה לומר שפרעה אמר שהוא מוליך עמו פסלי עבודה זרה, והם מסייעים לו. אמר יאשיהו: הואיל וקא בטח [והוא בוטח] בעבודה זרה — יכילנא ליה [יכול אני לו] לנצחו.

״וַיֹּרוּ הַיֹּרִים לַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַעֲבָדָיו: הַעֲבִירוּנִי, כִּי הָחֳלֵיתִי מְאֹד״. מַאי ״כִּי הָחֳלֵיתִי מְאֹד״? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מְלַמֵּד שֶׁעָשׂוּ כָּל גּוּפוֹ כִּכְבָרָה.

ונאמר באותו ענין עוד: "וירו הירים למלך יאשיהו ויאמר המלך לעבדיו העבירוני כי החליתי מאד" (דברי הימים ב' לה, כג), מאי [מה פירוש] "כי החליתי מאד"? אמר רב יהודה אמר רב: מלמד שעשו כל גופו ככברה מרוב החיצים שירו בו.

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מִפְּנֵי מַה נֶּעֱנַשׁ יֹאשִׁיָּהוּ? מִפְּנֵי שֶׁהָיָה לוֹ לִימָּלֵךְ בְּיִרְמְיָהוּ, וְלֹא נִמְלַךְ. מַאי דָּרַשׁ? ״וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם״.

אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: מפני מה נענש יאשיהו — מפני שהיה לו לימלך (להתייעץ) בירמיהו הנביא אם לצאת למלחמה ולא נמלך. מאי [מה] דרש יאשיהו כשהלך למלחמה — שנאמר: "וחרב לא תעבר בארצכם" (ויקרא כו, ו),

מַאי ״חֶרֶב״? אִילֵימָא: חֶרֶב שֶׁאֵינָהּ שֶׁל שָׁלוֹם, וְהָכְתִיב: ״וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ״! אֶלָּא, אֲפִילּוּ שֶׁל שָׁלוֹם. וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁאֵין דּוֹרוֹ דּוֹמֶה יָפֶה.

מאי [מה פירוש] "חרב" שנאמרה בכתוב? אילימא [אם תאמר] שהכוונה לחרב שאינה של שלום, והכתיב [והרי נאמר] כבר שם: "ונתתי שלום בארץ" (ויקרא כו, ו)! אלא ודאי הכוונה שאפילו חרב של שלום לא תעבור, ורצה למנוע דבר זה. ואולם הוא אינו יודע שאין דורו דומה יפה, כלומר, שאין דורו זכאי לברכות הללו, ולכן לא יהא לו סיוע משמים להצליח.

כִּי הֲוָה נַיְחָא נַפְשֵׁיהּ, חֲזָא יִרְמְיָהוּ שִׂפְוָותֵיהּ דְּקָא מְרַחֲשָׁן, אָמַר: שֶׁמָּא, חַס וְשַלוֹם, מִילְּתָא דְּלָא מְהַגְנָא אָמַר אַגַּב צַעֲרֵיהּ. גָּחֵין וּשְׁמָעֵיהּ דְּקָא מַצְדִּיק עֲלֵיהּ דִּינָא אַנַּפְשֵׁיהּ, אֲמַר: ״צַדִּיק הוּא ה׳, כִּי פִיהוּ מָרִיתִי״. פָּתַח עֲלֵיהּ הַהִיא שַׁעְתָּא: ״רוּחַ אַפֵּינוּ, מְשִׁיחַ ה׳״.

בענין זה מסופר: כי הוה ניחא נפשיה חזא [כאשר עמד למות ראה] ירמיהו שפוותיה דקא מרחשן [את שפתיו שהן מרחשות], שהוא אומר משהו בשקט, אמר: שמא חס וחלילה מילתא דלא מהגנא [דבר שאינו מהוגן], תלונה על דין שמים אמר אגב צעריה [צערו]. גחין ושמעיה דקא [התכופף ושמע אותו שהוא] מצדיק עליה דינא אנפשיה [את הדין על עצמו], שאמר יאשיהו: "צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי" (איכה א, יח). פתח עליה [עליו] ירמיהו ההיא שעתא [באותה שעה] בהספד: "רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותם" (איכה ד, כ).

״מַעֲשֶׂה וְיָרְדוּ זְקֵנִים מִירוּשָׁלַיִם לְעָרֵיהֶם״ כו׳. אִיבָּעֲיָא לְהוּ: כִּמְלֹא תַּנּוּר תְּבוּאָה, אוֹ דִּלְמָא כִּמְלֹא תַּנּוּר פַּת?

שנינו במשנה: מעשה וירדו זקנים מירושלים לעריהם וגזרו תענית על שנראה כמלוא פי תנור שידפון. איבעיא להו [נשאלה להם לחכמים]: האם הכוונה היא כמלא תנור תבואה בשיעור שימלא תנור שלם, או דלמא [שמא] כמלא תנור פת שמדביקים רק בדפנות התנור, ונמצא השיעור קטן בהרבה.

תָּא שְׁמַע: ״כִּמְלֹא פִּי תַּנּוּר״. וַעֲדַיִין תִּיבָּעֵי לְהוּ: כְּכִיסּוּיָא דְּתַנּוּרָא, אוֹ דִּלְמָא כִּי דָּרָא דְּרִיפְתָּא דְּהָדַר לֵיהּ לְפוּמָא דְּתַנּוּרָא? תֵּיקוּ.

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: כמלא פי תנור, משמע לא כשיעור הממלא את התנור, אלא כלחם שעל פיו. ועדיין תיבעי להו [נשאלת להם]: האם מדובר ככיסויא דתנורא [ככיסויו של תנור], או דלמא [שמא] כי דרא דריפתא דהדר ליה לפומא דתנורא [כמו שורת הלחם הסובבת את פי התנור]? לשאלה זו לא נמצאה תשובה, ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

״וְעוֹד גָּזְרוּ תַּעֲנִית עַל שֶׁאָכְלוּ זְאֵבִים״ כו׳. אָמַר עוּלָּא מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק: מַעֲשֶׂה וּבָלְעוּ זְאֵבִים שְׁנֵי תִּינוֹקוֹת וֶהֱקִיאוּם דֶּרֶךְ בֵּית הָרְעִי. וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים, וְטִיהֲרוּ אֶת הַבָּשָׂר, וְטִמְּאוּ אֶת הָעֲצָמוֹת.

שנינו במשנה: ועוד גזרו תענית על שאכלו זאבים שני תינוקות. אמר עולא משום ר' שמעון בן יהוצדק: מעשה ובלעו זאבים שני תינוקות והקיאום כלומר פלטו אותם מתוכם אחר העיכול דרך בית הרעי שלהם. ובא מעשה לפני חכמים מה דין הגוויות לענין טומאה, וטיהרו את הבשר שהבשר כבר נתעכל בגוף הזאבים, וטמאו את העצמות, כיון שאינן מתעכלות, ונראה שמדובר באותו מעשה.

״עַל אֵלּוּ מַתְרִיעִין בְּשַׁבָּת״ כו׳. תָּנוּ רַבָּנַן: עִיר שֶׁהִקִּיפוּהָ נָכְרִים אוֹ נָהָר, וְאֶחָד סְפִינָה הַמִּיטָּרֶפֶת בַּיָּם, וְאֶחָד יָחִיד שֶׁנִּרְדָּף מִפְּנֵי נָכְרִים אוֹ מִפְּנֵי לִסְטִין, וּמִפְּנֵי רוּחַ רָעָה מַתְרִיעִין בְּשַׁבָּת, וְעַל כּוּלָּן יָחִיד רַשַּׁאי לְסַגֵּף אֶת עַצְמוֹ בְּתַעֲנִית.

שנינו במשנה, על אלו מתריעין בשבת: על עיר שהקיפוה גוים או נהר וכן על ספינה המיטרפת בים. תנו רבנן [שנו חכמים]: עיר שהקיפוה גוים, או נהר גואה ועומד לשטפם, ואחד ספינה המיטרפת (עומדת לטבוע) בים, ואחד יחיד שנרדף מפני גוים או מפני לסטין (שודדים) ומפני רוח רעה הגורמת לו טירוף העשוי להביאו בסופו של דבר לכך שיוזק או ימות, על כולן יחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית כדי לבטל את רוע הגזירה.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵין הַיָּחִיד רַשַּׁאי לְסַגֵּף אֶת עַצְמוֹ בְּתַעֲנִית, שֶׁמָּא יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת, וְאֵין הַבְּרִיּוֹת מְרַחֲמוֹת עָלָיו. אָמַר רַב יְהוּדָה אֲמַר רַב: מַאי טַעֲמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי? דִּכְתִיב: ״וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה״. נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתִּי בְּךָ, הַחֲיֶיהָ.

ר' יוסי אומר: אין היחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית, שמא מחמת חולשה לא יוכל לעבוד ויצטרך לבריות שיפרנסוהו ואין הבריות מרחמות עליו. אמר רב יהודה אמר רב: מאי טעמא [מה טעם] דבריו של ר' יוסי — דכתיב [שנאמר]: "ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב, ז) והוא דורשו: נשמה שנתתי בך החייה, שחייב אדם לדאוג לחיי נשמתו בגוף.

״שִׁמְעוֹן הַתִּימְנִי אוֹמֵר: אַף עַל הַדֶּבֶר״ כו׳. אִיבָּעֲיָא לְהוּ: לֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים בְּשַׁבָּת, אֲבָל בְּחוֹל הוֹדוּ לוֹ? אוֹ דִּלְמָא לֹא הוֹדוּ לוֹ כְּלָל?

שנינו במשנה, שמעון התימני (מהעיר תמנה) אומר: אף על הדבר מתריעים בשבת ולא הודו לו חכמים. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: האם הכוונה היא שלא הודו לו חכמים שמתריעים על כך בשבת, אבל בחול הודו לו, או דלמא [שמא] לא הודו לו כלל שעל צרה זו מתריעים?

תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא: מַתְרִיעִין עַל הַדֶּבֶר בְּשַׁבָּת, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּחוֹל. רַבִּי חָנָן בֶּן פִּיטוֹם, תַּלְמִידוֹ שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא, מִשּׁוּם רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵין מַתְרִיעִין עַל הַדֶּבֶר כָּל עִיקָּר.

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] ממה דתניא [ששנינו בברייתא]: מתריעין על הדבר בשבת, ואין צריך לומר בחול. ר' חנן בן פיטום תלמידו של ר' עקיבא משום (בשם) ר' עקיבא אומר: אין מתריעין על הדבר כל עיקר. ודעה אחרונה זו היא דעת חכמים במשנתנו.

״עַל כָּל צָרָה שֶׁלֹּא תָּבוֹא עַל הַצִּבּוּר״ כו׳. תָּנוּ רַבָּנַן: עַל כָּל צָרָה שֶׁלֹּא תָּבוֹא עַל הַצִּבּוּר מַתְרִיעִין עָלֶיהָ, חוּץ מֵרוֹב גְּשָׁמִים. מַאי טַעֲמָא? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְפִי שֶׁאֵין מִתְפַּלְּלִין עַל רוֹב הַטּוֹבָה.

שנינו במשנה: על כל צרה שלא תבוא על הצבור מתריעים, חוץ מרוב גשמים. תנו רבנן [שנו חכמים]: על כל צרה שלא תבוא על הצבור מתריעין עליה, חוץ מרוב גשמים. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? אמר ר' יוחנן: לפי שאין מתפללים על רוב הטובה, שכיון שגשמים ככלל טובה הם לעולם, אין ראוי להתריע על שבאה טובה מרובה מדי.

וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִנַּיִין שֶׁאֵין מִתְפַּלְּלִין עַל רוֹב הַטּוֹבָה? שֶׁנֶּאֱמַר ״הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר״ וגו׳ מַאי ״עַד בְּלִי דַי״? אֲמַר רָמִי בַּר חָמָא: עַד שֶׁיִּבְלוּ שִׂפְתוֹתֵיכֶם מִלּוֹמַר: ״דַּי״.

ואמר ר' יוחנן: מניין שאין מתפללין על רוב הטובה — שנאמר: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די" (מלאכי ג, י). ומסבירים: מאי [מה פירוש] "עד בלי די" — אמר רמי בר רב יוד: עד שיבלו שפתותיכם מלומר "די", ומשמע שעל דבר של ברכה אין מתפללים שיפסק אף שהוא מרובה כל כך עד שהאנשים כבר אומרים "די".

אֲמַר רָמִי בַּר רַב יוּד: וּבַגּוֹלָה מַתְרִיעִין עָלֶיהָ. תַּנְיָא נַמִי הָכִי: שָׁנָה שֶׁגְּשָׁמֶיהָ מְרוּבִּין, אַנְשֵׁי מִשְׁמָר שׁוֹלְחִין לְאַנְשֵׁי מַעֲמָד: תְּנוּ עֵינֵיכֶם בַּאֲחֵיכֶם שֶׁבַּגּוֹלָה שֶׁלֹּא יְהֵא בָּתֵּיהֶם קִבְרֵיהֶם.

אמר רמי בר רב יוד: ובגולה (בבבל שהיא מקום נמוך), מתריעין עליה על ריבוי גשמים, שכיון ששם עלול הדבר להביא לידי סכנה, ראוי להתריע עליו. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: שנה שגשמיה מרובין אנשי משמר שבמקדש שולחים לאנשי מעמד בכל מקומותיהם: תנו עיניכם (שימו לבכם להתכוון בתפילה) באחיכם שבגולה (שבבבל), שלא יהא בתיהם קבריהם, שמתוך שהיא במקום נמוך, מציפים השטפונות את הבתים ועלולים דייריהם למות בטביעה.

שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: עַד הֵיכָן גְּשָׁמִים יוֹרְדִין וְיִתְפַּלְּלוּ שֶׁלֹּא יֵרְדוּ? אָמַר לָהֶם: כְּדֵי שֶׁיַּעֲמוֹד אָדָם בְּקֶרֶן אֹפֶל, וִישַׁכְשֵׁךְ רַגְלָיו בַּמַּיִם. וְהָתַנְיָא: יָדָיו! רַגְלָיו כְּיָדָיו קָאָמִינָא.

שאלו את ר' אליעזר: עד היכן גשמים יורדין ויתפללו שלא ירדו? אמר להם בלשון הפרזה: כדי שיעמוד אדם בצוק הנקרא קרן אפל שהוא מקום גבוה מאד וישכשך (ינענע) רגליו במים, שאם לא הגיעו המים עד לגובה כזה אין מתפללים על רוב הטובה. ושואלים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] שבה נאמר בלשון אחרת: "ישכשך ידיו"! ומשיבים: אין זו סתירה, רגליו כידיו קאמינא [אומרים אנו]. כלומר, שיכול לשכשך רגליו בשחיה הרי שיכול לשכשך גם את ידיו במים המגיעים ממש עד לקצה קרן אופל.

אֲמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: לְדִידִי חַזְיָא לִי קֶרֶן אֹפֶל, דְּקָם הַהוּא טַיָּיעָא כִּי רָכֵיב גַּמְלָא וְנָקֵיט רוֹמְחָא בִּידֵיהּ מִיתְחֲזִי אִינִיבָא.

וכדי להסביר את שיעורם של הדברים, אמר רבה בר בר חנה: לדידי חזיא לי [אני עצמי ראיתי] את קרן אפל, דקם ההוא טייעא כי רכיב גמלא ונקיט רומחא בידיה מיתחזי איניבא [שעמד ערבי אחד כאשר הוא רוכב על גמל ומחזיק רומח בידו ונראה משם כתולעת] ללמדנו עד כמה גבוהה קרן אופל.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם״. לֹא שִׁכּוֹרָה וְלֹא צְמֵאָה, אֶלָּא בֵּינוֹנִית. שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהַגְּשָׁמִים מְרוּבִּין – מְטַשְׁטְשִׁין אֶת הָאָרֶץ, וְאֵינָהּ מוֹצִיאָה פֵּירוֹת. דָּבָר אַחֵר:

תנו רבנן [שנו חכמים], נאמר: "ונתתי גשמיכם בעתם" (ויקרא כו, ד), כוונתו לא שכורה, כלומר, שלא רוותה הארץ יותר מדי מים ולא צמאה פחות מדי, אלא בינונית. שכל זמן שהגשמים מרובין מן המידה מטשטשין (מוחקים, מועכים) את הארץ, ואינה מוציאה פירות. דבר אחר: