בְּיוֹם אֶחָד אוֹ בְּאַרְבָּעָה יָמִים – אֵין זֶה דֶּבֶר.

ביום אחד או בארבעה ימים — אין זה דבר.

דְּרוֹקַרְתְּ עִיר הַמּוֹצִיאָה חֲמֵשׁ מֵאוֹת רַגְלִי הֲוָה, וְיָצְאוּ מִמֶּנָּה שְׁלֹשָׁה מֵתִים בְּיוֹם אֶחָד. גְּזַר רַב נַחְמָן בַּר רַב חִסְדָּא תַּעֲנִיתָא. אֲמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: כְּמַאן? כְּרַבִּי מֵאִיר,

ובביאור לתמיהה מדוע מותם של רבים ביום אחד אינו סימן לדבר, מסופר, שהעיירה דרוקרת עיר המוציאה חמש מאות רגלי הוה [היתה] ויצאו ממנה שלשה מתים ביום אחד, גזר רב נחמן בר רב חסדא תעניתא [תענית] משום דבר. אמר רב נחמן בר יצחק: כמאן [כמי] סבור אתה — כדעת ר' מאיר במחלוקת לגבי שור המועד (שאם נגח השור שלושה ימים בזה אחר זה — הוא נעשה מועד), שאמר שם ר' מאיר, שאם נגח שלוש פעמים ביום אחד — כל שכן שהוא מועד, וטעמו:

דְּאָמַר: רִיחֵק נְגִיחוֹתָיו חַיָּיב, קֵירֵב נְגִיחוֹתָיו לֹא כָּל שֶׁכֵּן!

ריחק נגיחותיו יום אחר יום — חייב כמועד, אם קירב נגיחותיו והיו כולן באותו יום לא כל שכן?! אולם איך נוהג אתה — כדעת יחיד, וכשם ששיטה זו נדחתה במקומה, כך צריך שלא לקבלה לענין המגפה.

אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר רַב חִסְדָּא לְרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לֵיקוּם מָר, לֵיתֵי לְגַבָּן. אֲמַר לֵיהּ: תָּנֵינָא: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לֹא מְקוֹמוֹ שֶׁל אָדָם מְכַבְּדוֹ, אֶלָּא אָדָם מְכַבֵּד אֶת מְקוֹמוֹ. שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּהַר סִינַי, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהַשְּׁכִינָה שְׁרוּיָה עָלָיו, אָמְרָה תּוֹרָה: ״גַּם הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל יִרְעוּ אֶל מוּל הָהָר הַהוּא״. נִסְתַּלְּקָה שְׁכִינָה מִמֶּנּוּ, אָמְרָה תּוֹרָה: ״בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל, הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר״.

כיון ששמע זאת אמר ליה [לו] רב נחמן בר רב חסדא לרב נחמן בר יצחק: ליקום מר ליתי לגבן [יעמוד אדוני ויבוא אלינו], שיהא ראש במקומנו, שהרי אנו רואים שאנו זקוקים לתורתו. אמר ליה [לו]: תנינא [שנינו] כבר בברייתא, ר' יוסי אומר: לא מקומו של אדם מכבדו, אלא האדם מכבד את מקומו. וראייה לדבר: שכן מצינו בהר סיני, שכל זמן שהשכינה היתה שרויה עליו, אמרה תורה: "גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא" (שמות לד, ג), נסתלקה שכינה ממנו — אמרה תורה: "במשך היבל המה יעלו בהר" (שמות יט, יג), משמע שאין הקדושה תלויה במקום אלא בהשראת השכינה בו,

וְכֵן מָצִינוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּמִּדְבָּר, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהוּא נָטוּי, אָמְרָה תּוֹרָה: ״וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ״. הוּגְלְלוּ הַפָּרוֹכֶת, הוּתְּרוּ זָבִין וְהַמְצוֹרָעִים לִיכָּנֵס שָׁם.

וכן מצינו באהל מועד שבמדבר, שכל זמן שהוא נטוי ועומד אמרה תורה: "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב" (במדבר ה, ב), הוגללו הפרוכת בזמן שנסע המחנה — הותרו הזבין והמצורעים ליכנס שם, למקום שעמד בו קודם המשכן, משמע: לא המקום מקודש אלא השכינה שבו. ואם כן, אין לו מה ללכת למקום אחר כדי לנחול שם כבוד!

אֲמַר לֵיהּ: אִי הָכִי, נֵיקוּם אֲנָא לְגַבֵּי מָר. אֲמַר לֵיהּ: מוּטָב יָבֹא מָנֶה בֶּן פְּרָס אֵצֶל מָנֶה בֶּן מָנֶה, וְאַל יָבֹא מָנֶה בֶּן מָנֶה אֵצֶל מָנֶה בֶּן פְּרָס.

אמר ליה [לו]: אי הכי ניקום אנא לגבי מר [אם כך אבוא אני אל אדוני] ללמוד תורה ממנו. אמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק: אם כן מוטב יבא מנה בן פרס (חצי מנה), כלומר, אף שאני תלמיד חכם וכמנה שלם אני, מכל מקום מאחר ואני בנו של אדם פשוט שהוא נחשב כפרס, על כן ראוי שאבוא אצל מנה בן מנה כמוך, שאתה אדם גדול בנו של אדם גדול, רב חסדא, ואל יבא מנה בן מנה אצל מנה בן פרס.

בְּסוּרָא הֲוַות דְּבַרְתָּא, בְּשִׁיבָבוּתֵיהּ דְּרַב לָא הֲוָות דְּבַרְתָּא. סְבַרוּ מִינֵּיהּ מִשּׁוּם זְכוּתֵיהּ דְּרַב, דְּנָפֵישׁ. אִיתְחֲזִי לְהוּ בְּחֶילְמָא: רַב דִּנְפִישָׁא זְכוּתֵיהּ טוּבָא, הָא מִילְּתָא זוּטְרָא לֵיהּ לְרַב. אֶלָּא מִשּׁוּם הַהוּא גַּבְרָא, דְּשַׁיֵּיל מָרָא וּזְבִילָא לִקְבוּרָה.

ועוד לענין מיתת דבר, מסופר: בסורא הוות דברתא [היה דבר], ואולם בשיבבותיה [בשכנותו] של רב לא הוות דברתא [היה דבר]. סברו אנשים מיניה [משום כך], כי משום זכותיה [זכותו] של רב דנפיש [שהיא מרובה] לא היה שום דבר בסביבתו. איתחזי להו בחילמא [נראה להם בחלום] בענין זה: רב דנפישא זכותיה טובא [שמרובה זכותו יותר] הא מילתא זוטרא ליה [דבר זה קטן הוא] הוא לגבי זכותו של רב. אלא לא היה שם דבר בגלל זכות אחרת, משום ההוא גברא [אדם אחד] דשייל מרא וזבילא שהיה נוהג גמילות חסד, [שהיה משאיל מעדר ואת] לקבורה.

בִּדְרוֹקַרְתְּ הֲוַות דְּלֵיקְתָא, וּבְשִׁיבָבוּתֵיהּ דְּרַב הוּנָא לָא הֲוַות דְּלֵיקְתָא. סְבוּר מִינָּהּ בִּזְכוּתָא דְּרַב הוּנָא, דְּנָפֵישׁ. אִיתְחֲזִי לְהוּ בְּחֶילְמָא: הַאי זוּטְרָא לֵיהּ לְרַב הוּנָא. אֶלָּא מִשּׁוּם הַהִיא אִיתְּתָא דִּמְחַמְּמַתְּ תַּנּוּרָא וּמְשַׁיְּילֵי לְשִׁיבָבוּתֵיהּ.

וכיוצא בזה מסופר: בדרוקרת הוות דליקתא [היתה שריפה], ובשיבבותיה [ובשכנותו] של רב הונא לא הוות דליקתא [היתה שריפה]. סבור מינה בזכותא [סברו מכאן כי דבר זה הוא בזכותו] של רב הונא דנפיש [שהיא מרובה]. איתחזי להו בחילמא [נראה להם בחלום]: האי זוטרא ליה [זו קטנה היא לו] לרב הונא, אלא משום ההיא איתתא דמחממת תנורא ומשיילי לשיבבותיה [אשה אחת שמחממת את התנור ומשאילה לשכנותיה] להשתמש בו.

אָמְרוּ לֵיהּ לְרַב יְהוּדָה: אָתוּ קַמְצֵי. גְּזַר תַּעֲנִיתָא. אֲמַרוּ לֵיהּ: לָא קָא מַפְסְדָּן. אֲמַר לְהוּ: זַוְודָּא אַיְיתוּ בַּהֲדַיְיהוּ?

אמרו ליה [לו] לרב יהודה: אתו קמצי [באו ארבה] למדינה. גזר על כך תעניתא [תענית]. אמרו ליה [לו]: לא קא מפסדן [אין הם מפסידים מזיקים], שאינם אוכלים הרבה. אמר להו [להם]: זוודא אייתו בהדייהו [וכי צידה הביאו אתם], שיש להם ממה להתפרנס? הלא בהכרח, גם אם אינם מזיקים עכשיו, יתחילו לאכול לאחר זמן!

אֲמַרוּ לֵיהּ לְרַב יְהוּדָה: אִיכָּא מוֹתָנָא בַּחֲזִירֵי. גְּזַר תַּעֲנִיתָא. נֵימָא קָסָבַר רַב יְהוּדָה מַכָּה מְשׁוּלַּחַת מִמִּין אֶחָד מְשׁוּלַּחַת מִכָּל הַמִּינִין? לָא. שָׁאנֵי חֲזִירֵי, דְּדָמְיָין מֵעַיְיהוּ לִבְנֵי אֱינָשֵׁי.

אמרו ליה [לו] לרב יהודה: איכא מותנא בחזירי [יש דבר בחזירים]. גזר על כך תעניתא [תענית]. ושאלו: נימא קסבר [האם לומר שסבר] רב יהודה כי מכה משולחת ממין אחד משולחת מכל המינין ויש לחשוש שתעבור המחלה גם לאחרים? ומשיבים: לא, במקרים אחרים לא היה חושש, אלא שאני חזירי דדמיין מעייהו לבני אינשי [שונים הם החזירים שמעיהם דומים למעי בני אדם] ויש לחשוש שמחלה מדבקת שבחזירים תדבק גם בבני אדם.

אֲמַרוּ לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל: אִיכָּא מוֹתָנָא בֵּי חוֹזַאי. גְּזַר תַּעֲנִיתָא. אֲמַר לֵיהּ: וְהָא מְרַחַק! אֲמַר: לֵיכָּא מַעַבְּרָא הָכָא דְּפָסֵיק לֵיהּ.

אמרו ליה [לו] לשמואל: איכא מותנא בי חוזאי [יש דבר במחוז בית חוזאי], שהוא רחוק מאוד מבבל. גזר תעניתא [תענית]. אמרו ליה [לו]: והא מרחק [והרי מרוחק] המקום מכאן! אמר: ליכא מעברא הכא דפסיק ליה [אין כאן מיצר שיפסיק] את המחלה, ויש לחשוש שכעבור זמן תגיע המגיפה גם לכאן.

אֲמַרוּ לֵיהּ לְרַב נַחְמָן: אִיכָּא מוֹתָנָא בְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל. גְּזַר תַּעֲנִיתָא. אָמַר: אִם גְּבִירָה לוֹקָה, שִׁפְחָה לֹא כָּל שֶׁכֵּן!

אמרו ליה [לו] לרב נחמן: איכא מותנא בארעא דישראל [יש דבר בארץ ישראל], גזר תעניתא [תענית] ואמר: אם גבירה לוקה, כלומר, אם ארץ ישראל שהיא כגבירה לכל ישראל לוקה, שפחה (הגולה) לא כל שכן שלוקה! על כן צריך להתענות.

טַעֲמָא דִּגְבִירָה וְשִׁפְחָה. הָא שִׁפְחָה וְשִׁפְחָה, לָא. וְהָא אֲמַרוּ לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל: אִיכָּא מוֹתָנָא בֵּי חוֹזַאי, גְּזַר תַּעֲנִיתָא! שָׁאנֵי הָתָם, כֵּיוָן דְּאִיכָּא שַׁיָּירָתָא דִּלְוַוי וְאָתְיָא בַּהֲדֵיהּ.

ושואלים: טעמא [הטעם, דווקא] משום שארץ ישראל לגבי שאר הגולה היא כגבירה ושפחה, הא [הרי] בשני מקומות בגולה שהם כשפחה ושפחה — לא יתענו. והא [והרי] אמרו ליה [לו] לשמואל: איכא מותנא בי חוזאי [יש דבר בבית חוזאי], וגזר תעניתא [תענית] במקומו, אף על פי שאין כל מעלה לבית חוזאי על מקומו כמשל הגבירה והשפחה! ומשיבים: שאני התם [שונה שם] כיון דאיכא שיירתא דלווי ואתיא בהדיה [שיש שיירות תכופות הבאות מבית חוזאי לבבל, המחלה נלווית ובאה איתה עם השיירה].

אַבָּא אוּמָּנָא הֲוָה אָתֵי לֵיהּ שְׁלָמָא מִמְּתִיבְתָּא דִּרְקִיעָא כָּל יוֹמָא, וּלְאַבַּיֵי כָּל מַעֲלֵי יוֹמָא דְּשַׁבְּתָא, לְרָבָא כָּל מַעֲלֵי יוֹמָא דְּכִיפּוּרֵי. הֲוָה קָא חָלְשָׁא דַּעְתֵּיהּ דְּאַבַּיֵי מִשּׁוּם דְּאַבָּא אוּמָּנָא. אֲמַרוּ לֵיהּ: לָא מָצֵית לְמֶיעֲבַד כְּעוֹבָדֵיהּ.

אגב הסיפור על זכותם של אנשים פשוטים, מסופר: לאבא אומנא [האומן], מקיז הדם, הוה אתי ליה שלמא ממתיבתא דרקיעא כל יומא [היה בא לו שלום מישיבה של מעלה כל יום] ולאביי כל מעלי יומא דשבתא [ערב שבת], לרבא כל מעלי יומא דכיפורי [ערב יום הכיפורים]. הוה קא חלשא דעתיה [נחלשה דעתו, נעלב] אביי משום זכייתו של אבא אומנא, שאבא אומנא זוכה לכבוד כזה משמים, שהוא אינו זוכה לו. אמרו ליה [לו]: לא מצית למיעבד כעובדיה [אין אתה יכול לעשות כמעשיו] ולכן אף אינך זוכה לכבוד לו הוא זוכה.

וּמַאי הָווּ עוֹבָדֵיהּ דְּאַבָּא אוּמָּנָא? דְּכִי הֲוָה עָבֵיד מִילְּתָא, הֲוָה מָחֵית גַּבְרֵי לְחוּד וְנָשֵׁי לְחוּד. וְאִית לֵיהּ לְבוּשָׁא דְּאִית בֵּיהּ קַרְנָא, דַּהֲוַות בְּזִיעָא כִּי כּוּסִילְתָּא. כִּי הֲוָות אָתְיָא לֵיהּ אִיתְּתָא, הֲוָה מַלְבִּישׁ לָהּ, כִּי הֵיכִי דְּלָא נִיסְתַּכֵּל בָּהּ. וְאִית לֵיהּ דּוּכְתָּא דִּצְנִיעָא דְּשָׁדֵי בֵּיהּ פְּשִׁיטֵי דְּשָׁקֵיל. דְּאִית לֵיהּ שָׁדֵי בֵּיהּ; דְּלֵית לֵיהּ לָא מִיכְסִיף.

ושואלים: ומאי הוו עובדיה [ומה היו מעשיו] הגדולים של אבא אומנא — דכי הוה עביד מילתא [שכאשר היה עושה דבר, הקזה] הוה מחית גברי [היה מכניס גברים] לחוד ונשי [ונשים] לחוד משום צניעות, ואית ליה לבושא דאית ביה קרנא דהוות בזיעא כי כוסילתא [והיה לו לבוש שהיה בו חתך כמקום הכנסת קרן הקזה]. כי הוות אתיא ליה איתתא, הוה [כאשר היתה באה אליו אשה, היה] מלביש לה בגד זה כי היכי דלא ניסתכל [כדי שלא יסתכל] בה, ואית ליה דוכתא דצניעא דשדי ביה פשיטי דשקיל [ויש לו במקום עבודתו מקום צנוע שאין אנשים רואים שבו משליכים, מניחים את הכסף שהוא נוטל] בשכר עבודתו, דאית ליה [מי שיש לו] כסף לשלם — שדי ביה [זורק בו], ומי דלית ליה [שאין לו] לא מיכסיף [אינו מתבייש], שאין רואים אם שילם עבור הטיפול או לא.

כִּי הֲוָה אִתְרַמֵי לֵיהּ צוּרְבָא מֵרַבָּנַן, אַגְרָא מִינֵּיהּ לָא שָׁקֵיל, וּבָתַר דְּקָאֵי, יָהֵיב לֵיהּ פְּשִׁיטֵי, וַאֲמַר לֵיהּ: זִיל בְּרִיא נַפְשָׁךְ. יוֹמָא חַד שְׁדַר אַבַּיֵי זוּגָא דְּרַבָּנַן לְמִיבְדְּקֵיהּ. אוֹתְבִינְהוּ, וְאָכְלִינְהוּ, וְאַשְׁקִינְהוּ, וּמָךְ לְהוּ בִּיסְתַּרְקֵי בְּלֵילְיָא.

כי הוה אתרמי ליה צורבא מרבנן [כאשר היה מזדמן לו תלמיד חכם] להקיז לו, אגרא מיניה [שכר ממנו] לא שקיל [היה נוטל] כלל, ובתר דקאי [ולאחר שהיה קם] מההקזה, יהיב ליה פשיטי [היה נותן לו מטבעות] ואמר ליה [והיה אומר לו]: זיל בריא נפשך [לך הברא את עצמך] בכסף זה, שהרי צריך לאכול מאכלים מבריאים אחר ההקזה. יומא חד שדר [יום אחד שלח] אביי זוגא דרבנן למיבדקיה [זוג חכמים לבדוק אותו] עד כמה מגיעה צדקותו. אותבינהו ואכלינהו ואשקינהו ומך להו ביסתרקי בלילא [הושיבם אבא אומנא והאכילם והישקם ושטח להם שטיחים בלילה לישון עליהם].