נִזְדַּמֵּן לוֹ אָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה מְכוֹעָר בְּיוֹתֵר. אָמַר לוֹ: שָׁלוֹם עָלֶיךָ, רַבִּי. וְלֹא הֶחֱזִיר לוֹ. אָמַר לוֹ: רֵיקָה, כַּמָּה מְכוֹעָר אוֹתוֹ הָאִישׁ! שֶׁמָּא כָּל בְּנֵי עִירְךָ מְכוֹעָרִין כְּמוֹתְךָ? אָמַר לוֹ: אֵינִי יוֹדֵעַ, אֶלָּא לֵךְ וֶאֱמוֹר לָאוּמָּן שֶׁעֲשָׂאַנִי: כַּמָּה מְכוֹעָר כְּלִי זֶה שֶׁעָשִׂיתָ! כֵּיוָן שֶׁיָּדַע בְּעַצְמוֹ שֶׁחָטָא, יָרַד מִן הַחֲמוֹר וְנִשְׁתַּטַּח לְפָנָיו, וְאָמַר לוֹ: נַעֲנֵיתִי לְךָ, מְחוֹל לִי! אָמַר לוֹ: אֵינִי מוֹחֵל לְךָ עַד שֶׁתֵּלֵךְ לָאוּמָּן שֶׁעֲשָׂאַנִי וֶאֱמוֹר לוֹ: כַּמָּה מְכוֹעָר כְּלִי זֶה שֶׁעָשִׂיתָ!

נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר. אמר לו אותו אדם: שלום עליך רבי! ולא החזיר לו ר' אלעזר שלום. ואמר לו ר' אלעזר: ריקה (ברנש) כמה מכוער אותו האיש! שמא כל בני עירך מכוערין כמותך? אמר לו האיש: איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני: "כמה מכוער כלי זה שעשית". כיון שידע ר' אלעזר בעצמו שחטא והעליב את האיש לחינם על מום שנולד עמו, ירד מן החמור ונשתטח לפניו לפני האיש, ואמר לו: נעניתי לך (חטאתי כנגדך), מחול לי! אמר לו: איני מוחל לך, עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו: כמה מכוער כלי זה שעשית.

הָיָה מְטַיֵּיל אַחֲרָיו עַד שֶׁהִגִּיעַ לְעִירוֹ. יָצְאוּ בְּנֵי עִירוֹ לִקְרָאתוֹ, וְהָיוּ אוֹמְרִים לוֹ: שָׁלוֹם עָלֶיךָ, רַבִּי, רַבִּי, מוֹרִי, מוֹרִי. אָמַר לָהֶם: לְמִי אַתֶּם קוֹרִין: רַבִּי, רַבִּי? אָמְרוּ לוֹ: לָזֶה שֶׁמְּטַיֵּיל אַחֲרֶיךָ. אָמַר לָהֶם: אִם זֶה רַבִּי, אַל יִרְבּוּ כְּמוֹתוֹ בְּיִשְׂרָאֵל! אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי מָה? אָמַר לָהֶם: כָּךְ וְכָךְ עָשָׂה לִי. אָמְרוּ לוֹ: אַף עַל פִּי כֵן, מְחוֹל לוֹ, שֶׁאָדָם גָּדוֹל בַּתּוֹרָה הוּא.

היה ר' אלעזר מטייל אחריו אחרי אותו איש ומנסה לפייסו עד שהגיע לעירו. יצאו בני עירו של ר' אלעזר לקראתו, והיו אומרים לו: שלום עליך רבי רבי, מורי מורי! אמר להם האיש: למי אתם קורין רבי רבי? אמרו לו: לזה שמטייל אחריך. אמר להם: אם זה רבי — אל ירבו כמותו בישראל. אמרו לו: מפני מה אומר אתה כך? אמר להם: כך וכך עשה לי ואמר לי. אמרו לו: אף על פי כן, מחול לו, כיון שאדם גדול בתורה הוא.

אָמַר לָהֶם: בִּשְׁבִילְכֶם הֲרֵינִי מוֹחֵל לוֹ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא רָגִיל לַעֲשׂוֹת כֵּן. מִיָּד נִכְנַס רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן וְדָרַשׁ: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם רַךְ כְּקָנֶה וְאַל יְהֵא קָשֶׁה כְּאֶרֶז. וּלְפִיכָךְ זָכָה קָנֶה לִיטּוֹל הֵימֶנָּה קוּלְמוֹס לִכְתּוֹב בּוֹ סֵפֶר תּוֹרָה, תְּפִילִּין, וּמְזוּזוֹת.

אמר להם: בשבילכם הריני מוחל לו, ובלבד שיקבל על עצמו שלא יהא רגיל לעשות כן. מיד נכנס ר' אלעזר בן ר' שמעון לבית המדרש, ודרש: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז, שגסות הרוח גורמת לו לאדם לחטוא. ולפיכך, לפי שהקנה רך וכנוע זכה קנה [עט] ליטול הימנה קולמוס לכתוב בו ספר תורה תפילין ומזוזות.

״וְכֵן עִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ דֶּבֶר אוֹ מַפּוֹלֶת״ כו׳. תָּנוּ רַבָּנַן: מַפּוֹלֶת שֶׁאָמְרוּ בְּרִיאוֹת וְלֹא רְעוּעוֹת; שֶׁאֵינָן רְאוּיוֹת לִיפּוֹל, וְלֹא הָרְאוּיוֹת לִיפּוֹל.

שנינו במשנה: "וכן עיר שיש בה דבר או מפולת", היא עצמה מתרעת ומתענה והערים שסביבותיה רק מתענות ולא מתריעות ולדברי ר' עקיבא הריהן מתריעות ולא מתענות. תנו רבנן [שנו חכמים]: מפולת שאמרו שנפלו כתלים וגדרות בריאות (חזקות) ולא רעועות, שנפלו אלה שאינן ראויות ליפול, ולא הראויות ליפול.

הֵי נִיהוּ בְּרִיאוֹת הֵי נִיהוּ שֶׁאֵינָן רְאוּיוֹת לִיפּוֹל; הֵי נִיהוּ רְעוּעוֹת הֵי נִיהוּ רְאוּיוֹת לִיפּוֹל! לָא, צְרִיכָא דְּנָפְלוּ מֵחֲמַת גּוּבְהַיְיהוּ. אִי נַמִי, דְּקַיְימָן אַגּוּדָא דְּנַהֲרָא.

על לשון זה של הברייתא שואלים: הי ניהו [אלו הן] בריאות, הי ניהו [אלו הן] שאינן ראויות ליפול, הי נינהו [אלו הן] רעועות הי ניהו [אלו הן] ראויות ליפול, ולכאורה יש כאן כפל דברים בלבד! ומשיבים: ראויות ליפול אינן דווקא רעועות, ולא צריכא [נצרכה] שנפלו מחמת גובהייהו [גובהן], שהיו אכן בריאות אבל עם כל זה היו ראויות ליפול, משום שהיו גבוהות מדי. אי נמי דקיימן אגודא דנהרא [או גם כן שהיו עומדות על שפת הנהר] שאף שהן כשלעצמן בריאות, מכל מקום הן ראויות ליפול, ששפת הנהר איננה יציבה וגורמת שיפלו בנינים הבנויים שם.

כִּי הַהִיא אֲשִׁיתָא רְעוּעָה דַּהֲוַאי בִּנְהַרְדְּעָא, דְּלָא הֲוָה חָלֵיף רַב וּשְׁמוּאֵל תּוּתָהּ, אַף עַל גַּב דְּקַיְימָא בְּאַתְרָהּ תְּלֵיסַר שְׁנִין. יוֹמָא חַד אִיקְלַע רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה לְהָתָם. אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב: נֵיתֵי מָר, נַקִּיף. אֲמַר לֵיהּ: לָא צְרִיכְנָא הָאִידָּנָא, דְּאִיכָּא רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה בַּהֲדַן דִּנְפִישׁ זְכוּתֵיהּ, וְלָא מִסְתָּפֵינָא.

ומסופר: כי ההיא אשיתא רעועה דהואי [כמו אותו כותל רעוע שהיה] בנהרדעא שלא הוה חליף [שלא היו עוברים] רב ושמואל תותה [תחתיו] אף על גב דקיימא באתרה תליסר שנין [אף על פי שעמד במקומו שלוש עשרה שנה] שסברו שכיון שהוא רעוע — מקום סכנה הוא. מסופר: יומא חד איקלע [יום אחד הזדמן] רב אדא בר אהבה להתם [לשם] והלך איתם, אמר ליה [לו] שמואל לרב כשעברו שם: ניתי מר נקיף [יבוא אדוני ויקיף] את המקום, שלא נעבור תחת תיקרה זו! אמר ליה: לא צריכנא האידנא [אין אנו צריכים לזה עכשיו] משום דאיכא [שיש, שנמצא] רב אדא בר אהבה בהדן [איתנו] דנפיש זכותיה, ולא מסתפינא [שמרובה זכותו, ואינני מתיירא] מפני המפולת.

רַב הוּנָא הֲוָה לֵיהּ הַהוּא חַמְרָא בְּהַהוּא בֵּיתָא רְעִיעָא, וּבָעֵי לְפַנּוּיֵיהּ. עַיְילֵיהּ לְרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה לְהָתָם, מְשָׁכֵיהּ בִּשְׁמַעְתָּא עַד דְּפַנְיֵיהּ. בָּתַר דִּנְפַק, נְפַל בֵּיתָא. אַרְגִּישׁ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אִיקְפַּד.

וכיוצא בזה מסופר: רב הונא הוה ליה ההוא חמרא בההוא ביתא רעיעא, ובעי לפנוייה [היה לו יין בבית רעוע אחד, ורצה לפנותו] משם, אבל פחד מפני המפולת, עייליה [הכניס] את רב אדא בר אהבה להתם [לשם] לאותו בית, משכיה בשמעתא עד דפנייה [ומשך אותו בשיחה בדבר הלכה עד שבינתיים פינו] את כל היין משם, ואכן בתר דנפק נפל ביתא [אחרי שיצא משם נפל הבית]. ארגיש [הרגיש] רב אדא בר אהבה בכל מה שנעשה איקפד [והקפיד] על כך.

סָבַר לָהּ כִּי הָא דְּאָמַר רַבִּי יַנַּאי: לְעוֹלָם אַל יַעֲמוֹד אָדָם בִּמְקוֹם סַכָּנָה וְיֹאמַר: עוֹשִׂין לִי נֵס, שֶׁמָּא אֵין עוֹשִׂין לוֹ נֵס. וְאִם תִּימְצֵי לוֹמַר עוֹשִׂין לוֹ נֵס, מְנַכִּין לוֹ מִזְּכֻיּוֹתָיו. אֲמַר רַב חָנָן: מַאי קְרָא? דִּכְתִיב: ״קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת״.

ומסבירים: סבר לה כי הא [סבור היה כמו זו] שאמר ר' ינאי: לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר: עושין לי נס, ולא יקרה לי דבר שמא אין עושין לו נס. ואם תימצי (תמצא) לומר שעושין לו נס — מכל מקום מנכין לו מזכיותיו כנגד נס זה שנעשה לו. אמר רב חנן: מאי קרא [מהו הכתוב] המרמז על כך — דכתיב [שנאמר]: "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך" (בראשית לב, י), כלומר, ככל שנעשו לאדם חסדים מרובים יותר — הרי זכויותיו קטנות ומתמעטות.

מַאי הֲוָה עוֹבָדֵיהּ דְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה? כִּי הָא דְּאִתְּמַר: שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו לְרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: בַּמֶּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים? אָמַר לָהֶם: מִיָּמַי לֹא הִקְפַּדְתִּי בְּתוֹךְ בֵּיתִי, וְלֹא צָעַדְתִּי בִּפְנֵי מִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנִּי,

כיון שסופרו מעשים שמהם נראתה גדלותו של רב אדא בר אהבה, — שואלים: מאי הוה עובדיה [מה היו מעשיו הגדולים] של רב אדא בר אהבה? ומסופר: כי הא דאתמר [כמו זו שנאמרה] במקום אחר, שאלו תלמידיו (את ר' זירא, ואמרי לה [ויש אומרים] ששאלו זאת) לרב אדא בר אהבה: במה בזכות מה הארכת ימים? אמר להם: מימי לא הקפדתי בתוך ביתי על בני ביתי, ולא צעדתי בפני מי שגדול ממני, אלא נתתי כבוד לגדול ללכת לפני,

וְלֹא הִרְהַרְתִּי בַּמְּבוֹאוֹת הַמְטוּנָּפוֹת, וְלֹא הָלַכְתִּי אַרְבַּע אַמּוֹת בְּלֹא תּוֹרָה וּבְלֹא תְּפִילִּין, וְלֹא יָשַׁנְתִּי בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, לֹא שֵׁינַת קֶבַע וְלֹא שֵׁינַת עַרְאַי, וְלֹא שַׂשְׂתִּי בְּתַקָּלַת חֲבֵרִי, וְלֹא קָרָאתִי לַחֲבֵירִי בַּהֲכִינָתוֹ. וְאָמְרִי לָהּ: בַּחֲנִיכָתוֹ.

ולא הרהרתי בדברי תורה במבואות המטונפות, ולא הלכתי ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין, ולא ישנתי בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת ארעי, ולא ששתי בתקלת חברי, ולא קראתי לחבירי בהכינתו בכינוי שיש לו, ואמרי לה [ויש אומרים] בחניכתו בכינוי משפחתו.

אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַפְרָם בַּר פַּפָּא: לֵימָא לָן מָר מֵהָנֵי מִילֵּי מְעַלְּיָיתָא דַּהֲוָה עָבֵיד רַב הוּנָא. אֲמַר לֵיהּ: בְּיַנְקוּתֵיהּ לָא דָּכֵירְנָא. בְּסִיבוּתֵיהּ דָּכֵירְנָא: דְּכָל יוֹמָא דְּעֵיבָא הָווּ מַפְּקִין לֵיהּ בְּגוּהַרְקָא דְּדַהֲבָא, וְסָיֵיר לָהּ לְכוּלָּהּ מָתָא. וְכָל אֲשִׁיתָא דְּהָוַות רְעִיעָתָא הֲוָה סָתַר לָהּ. אִי אֶפְשָׁר לְמָרָהּ, בָּנֵי לָהּ. וְאִי לָא אֶפְשָׁר, בָּנֵי לָהּ אִיהוּ מִדִּידֵיהּ.

ועוד מעשה בשבח גדולי הדור הקשור בכותל רעוע: אמר ליה [לו] רבא לרפרם בר פפא: לימא לן מר מהני מילי מעלייתא דהוה עביד [יאמר לנו אדוני מאותם דברים טובים שהיה עושה] רב הונא! אמר ליה [לו]: בינקותיה לא דכירנא, בסיבותיה דכירנא [בצעירותו אינני זוכר מה עשה, אבל בזיקנותו אני זוכר], דכל יומא דעיבא הוו מפקין ליה בגהרקא דדהבא, וסייר לה לכולה מתא [שכל יום מעונן היו מוציאים אותו באפריון של זהב, והיה מסייר בכל העיר]. וכל אשיתא דהוות רעיעתא, הוה סתר לה [כותל שהיה רעוע, היה מצווה לסתור אותו], שחשש שלכאשר יירדו גשמים עלול ליפול ולהזיק. אי אפשר למרה [אם אפשר לבעליו] — בני לה [היה הוא בונה אותו], ואי [ואם] לא אפשר — בני לה איהו מדידיה [היה בונה אותו רב הונא משלו].

וְכָל פַּנְיָא דְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא הֲוָה מְשַׁדַּר שְׁלוּחָא לְשׁוּקָא, וְכָל יַרְקָא דַּהֲוָה פָּיֵישׁ לְהוּ לְגִינָאֵי זְבֵין לֵיהּ וּשְׁדֵי לֵיהּ לְנַהֲרָא. וְלֵיתְבֵיהּ לַעֲנִיִּים! זִמְנִין דְּסָמְכָא דַּעְתַּיְיהוּ, וְלָא אָתוּ לְמִיזְבַּן. וּלְשַׁדְיֵיהּ לִבְהֵמָה! קָסָבַר מַאֲכַל אָדָם אֵין מַאֲכִילִין לִבְהֵמָה.

וכל פניא דמעלי שבתא הוה משדר שלוחא לשוקא [ובכל יום שישי אחר הצהריים היה שולח שליח לשוק] וכל ירקא דהוה פייש להו לגינאי זבין ליה ושדי ליה לנהרא [וכל ירק שהיה משתייר אצל הגננים שמכרו ירקותיהם, היה קונה אותו וזורק אותו לנהר]. ושואלים: וליתביה [ושיתן אותו] לעניים! ומשיבים: אם היה עושה כן זמנין דסמכא דעתייהו ולא אתו למיזבן [פעמים שתסמוך דעתם על כך שרב הונא מחלק להם ירקות ולא יבואו לקנות] ובדיוק באותו שבוע לא ישארו ירקות בידי מוכרי הירק ולא יהיה לו מה לתת להם ונמצא מקפח את פרנסת העניים שלא יהיה להם מה לאכול. ושואלים: ולשדייה [ושיזרקם] לבהמה! ומסבירים: קסבר [סבור הוא]: מאכל אדם אין מאכילים לבהמה, משום ביזוי אוכלים.

וְלָא לִיזְבְּנֵיהּ כְּלָל! נִמְצֵאתָ מַכְשִׁילָן לֶעָתִיד לָבֹא.

ושואלים: אם כן ושלא ליזבניה [שלא יקנה אותו], את הירק כלל? ומשיבים: נמצאת מכשילן לעתיד לבא שאם יראו הגננים שאינם מוכרים את סחורתם לא יביאו ירקות לשבת, ולכן דאג שתמיד יהיה מי שיקנה מהם ירקות שלא יפסידו וימשיכו להביא.

כִּי הֲוָה לֵיהּ מִילְּתָא דְּאָסוּתָא, הָוֵי מָלֵי כּוּזָא מִינֵּיהּ וְתָלֵי לֵיהּ בְּסֵיפָא דְּבֵיתָא וְאָמַר: כָּל דְּבָעֵי, לֵיתֵי וְלִישְׁקוֹל. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: מִילְּתָא דְּשִׁיבְתָא הֲוָה גָּמִיר, וַהֲוָה מַנַּח כּוּזָא דְּמַיָּא וְדָלֵי לֵיהּ וְאָמַר: כָּל דִּצְרִיךְ, לֵיתֵי וְלֵיעוּל, דְּלָא לִסְתַּכֵּן.

ועוד היה מנהג לרב הונא, כי הוה ליה מילתא דאסותא [כאשר היה לו דבר של רפואה], כלומר, כשהגיעה אליו רפואה חדשה הוי מלי כוזא דמיא, ותלי ליה בסיפא דביתא [היה ממלא כד מים ותולה אותו על סף הבית] ואמר: כל דבעי ליתי ולישקול [כל מי שצריך לכך שיבוא ויקח] מרפואה זו. ואיכא דאמרי [יש אומרים]: מילתא דשיבתא הוה גמיר [דבר סגולה, הצלה ממזיקים היה למוד במסורת], שצריך לרחוץ ידים כדי להנצל והוה מנח כוזא דמיא ודלי ליה [והיה מניח כד מים ותולה אותו] ואמר: כל מי שצריך — ליתי וליעול דלא לסתכן [יכנס וירחץ כדי שלא יסתכן].

כִּי הֲוָה כְּרַךְ רִיפְתָּא, הֲוָה פָּתַח לְבָבֵיהּ וְאָמַר: כָּל מַאן דִּצְרִיךְ, לֵיתֵי וְלֵיכוּל. אֲמַר רָבָא: כּוּלְּהוּ מָצֵינָא מְקַיַּימְנָא, לְבַר מֵהָא דְּלָא מָצֵינָא לְמֶיעֱבַד,

כי הוה כרך ריפתא הוה פתח לבביה [כאשר היה בא לסעוד היה פותח את דלתותיו] ואמר: כל מאן דצריך ליתי וליכול [כל מי שצריך שיבוא ויאכל] אמר רבא: כולהו מצינא מקיימנא, לבר מהא דלא מצינא למיעבד [את כולם, כל מנהגי רב הונא, שאר הדברים שאמרת יכול גם אני לקיים, חוץ מזו שאין אני יכול לעשות]