אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ״. מַפְתֵּחַ שֶׁל תְּחִיַּית הַמֵּתִים מִנַּיִן – דִּכְתִיב ״וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה׳ בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם״.

אליה אלהים ויפתח את רחמה" (בראשית ל, כב). מפתח של תחיית המתים מנין — דכתיב [שנאמר]: "וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם ובהעלותי אתכם מקברותיכם עמי

בְּמַעַרְבָא אָמְרִי: אַף מַפְתֵּחַ שֶׁל פַּרְנָסָה, דִּכְתִיב ״פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ״ וגו׳. וְרַבִּי יוֹחָנָן מַאי טַעְמָא לֹא קָא חָשֵׁיב לְהָא? אָמַר לָךְ: גְּשָׁמִים הַיְינוּ פַּרְנָסָה.

"(יחזקאל לז, יג). במערבא (במערב, בארץ ישראל) אמרי [היו אומרים]: אף מפתח של פרנסה הוא בידי ה', דכתיב [שנאמר]: "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון" (תהלים קמה, טז). ושואלים: ור' יוחנן מאי טעמא [מה טעם] לא קא חשיב להא [החשיב את זה]? ומשיבים: אמר לך [יכול היה לומר לך] גשמים היינו פרנסה, שהרי גשמים הם ענין כולל, והם מפתח לכל ענייני הפרנסה בכללה.

״רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר מִיּוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג״ כו׳. אִיבַּעֲיָא לְהוּ: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מֵהֵיכָא גְּמִיר לָהּ, מִלּוּלָב גָּמַר לָהּ אוֹ מִנִּיסּוּךְ הַמַּיִם גָּמַר לָהּ?

שנינו במשנה שר' אליעזר אומר שמיום טוב הראשון של חג מזכירין גשמים. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: ר' אליעזר מהיכא גמיר לה [מהיכן למד אותה, את ההלכה הזו]? האם מדין לולב גמר לה [למד אותה] או מניסוך המים גמר לה [למד אותה], כשהוא סבור להתחיל את הזכרת הגשם מחג הסוכות בדומה למצוות אלה הקשורות אף הן בגשם.

מִלּוּלָב גָּמַר לָהּ: מַה לּוּלָב בַּיּוֹם – אַף הַזְכָּרָה בַּיּוֹם. אוֹ דִּלְמָא מִנִּיסּוּךְ הַמַּיִם גָּמַר לָהּ: מַה נִיסּוּךְ הַמַּיִם מֵאוֹרְתָא, דְּאָמַר מָר ״וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם״ אֲפִילּוּ בַּלַּיְלָה, אַף הַזְכָּרָה מֵאוֹרְתָא?

ובהסברת ההבדל מאיזה דין למד הלכה זו, מפרטים: מלולב גמר לה [למד אותה], ולכן: מה לולב ביום, שמצוותו רק ביום ולא בלילה, אף הזכרה של הגשם מתחילה רק ביום החג הראשון. או דלמא [שמא] מניסוך המים גמר לה [למד אותה], ואם כן יש לומר: מה ניסוך המים המצוה היא מאורתא [מן הלילה] הראשון, שאמר מר [החכם]: מה שנאמר "ומנחתם ונסכיהם" (במדבר כט, יח) בא ללמדנו שאף שהקרבת הקרבן אינה נעשית אלא ביום, אולם הקרבת המנחות וניסוך הנסכים, יכולים להיעשות אפילו בלילה, אם כן, אף הזכרה של גשמים צריכה שתיעשה כבר מאורתא [מן הלילה]?

תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: לֹא לְמָדָהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אֶלָּא מִלּוּלָב. אִיכָּא דְּאָמְרִי: רַבִּי אַבָּהוּ גְּמָרָא גְּמִיר לָהּ, וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: מַתְנִיתָא שְׁמִיעַ לֵיהּ.

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר, ממה שאמר ר' אבהו: לא למדה ר' אליעזר אלא מלולב. ומקור דבריו: איכא דאמרי [יש אומרים] שר' אבהו גמרא גמיר לה [במסורת למד אותה] שזוהי שיטת רבי אליעזר, ואיכא דאמרי מתניתא שמיע ליה [ויש אומרים שמ ברייתא למד זאת].

מַאי הִיא – דְּתַנְיָא: מֵאֵימָתַי מַזְכִּירִין עַל הַגְּשָׁמִים – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִשְּׁעַת נְטִילַת לוּלָב, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: מִשְּׁעַת הַנָּחָתוֹ.

מאי [מה] היא אותה ברייתא — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מאימתי מזכירין על הגשמים? ר' אליעזר אומר: משעת נטילת לולב. כלומר, משעה שבה מצוה ליטול אותו ביום הראשון של חג הסוכות, ר' יהושע אומר: משעת הנחתו. כלומר, משעה שבה מניחים ושוב אין נוטלים אותו.

אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: הוֹאִיל וְאַרְבַּעַת מִינִין הַלָּלוּ אֵינָן בָּאִין אֶלָּא לְרַצּוֹת עַל הַמַּיִם, וּכְשֵׁם שֶׁאַרְבַּע מִינִין הַלָּלוּ אִי אֶפְשָׁר בָּהֶם בְּלֹא מַיִם – כָּךְ אִי אֶפְשָׁר לָעוֹלָם בְּלֹא מַיִם.

אמר ר' אליעזר: הואיל וארבעת מינין הללו, הלולב והמינים הבאים עמו אינן באין אלא לרצות על המים שהם קשורים לתפילה שיירדו גשמים בשנה הזו, וכשם שארבע מינין הללו אי אפשר בהם בלא מים, שהרי צומחים הם על המים וזקוקים להם — כך אי אפשר לעולם כולו בלא מים, ולכן יש להזכירם בתפילה מזמן מצות הלולב.

אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: וַהֲלֹא גְּשָׁמִים בֶּחָג אֵינוֹ אֶלָּא סִימַן קְלָלָה! אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: אַף אֲנִי לֹא אָמַרְתִּי לִשְׁאוֹל, אֶלָּא לְהַזְכִּיר. וּכְשֵׁם שֶׁתְּחִיַּית הַמֵּתִים מַזְכִּיר כָּל הַשָּׁנָה כּוּלָּהּ וְאֵינָהּ אֶלָּא בִּזְמַנָּהּ – כָּךְ מַזְכִּירִין גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים כָּל הַשָּׁנָה וְאֵינָן אֶלָּא בִּזְמַנָּן. לְפִיכָךְ, אִם בָּא לְהַזְכִּיר כָּל הַשָּׁנָה כּוּלָּהּ – מַזְכִּיר. רַבִּי אוֹמֵר: אוֹמֵר אֲנִי, מִשָּׁעָה שֶׁמַּפְסִיק לַשְּׁאֵלָה כָּךְ מַפְסִיק לַהַזְכָּרָה.

אמר לו ר' יהושע: והלא גשמים בחג אינו אלא סימן קללה! אמר לו ר' אליעזר: אף אני לא אמרתי לשאול אלא להזכיר בלבד, וכשם שתחיית המתים מזכיר כל השנה כולה ואינה אלא בזמנה בזמן שיעלה רצון מלפני ה' לעשות זאת, כך מזכירין גבורות גשמים כל השנה ואינן באים אלא בזמנן. ולפיכך לפי שיטה זו, אם בא להזכיר גשמים כל השנה כולה — מזכיר. ואילו רבי אומר: אומר אני, משעה שמפסיק לשאלה, כלומר, באותו זמן שמפסיק להתפלל ולבקש על ירידת גשמים — כך מפסיק להזכרה, ולא כדברי ר' אליעזר.

רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָה אוֹמֵר: בַּשֵּׁנִי בֶּחָג הוּא מַזְכִּיר. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: בַּשִּׁשִּׁי בֶּחָג הוּא מַזְכִּיר. רַבִּי יְהוּדָה מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה בְּיוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג, הָאַחֲרוֹן מַזְכִּיר, הָרִאשׁוֹן אֵינוֹ מַזְכִּיר. בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח – הָרִאשׁוֹן מַזְכִּיר, הָאַחֲרוֹן אֵינוֹ מַזְכִּיר.

ר' יהודה בן בתירה אומר: לא מתחילת החג אלא בשני בחג הוא מזכיר, ר' עקיבא אומר: בששי בחג הוא מזכיר. ואילו ר' יהודה משום ר' יהושע אומר: העובר לפני התיבה ביום טוב האחרון של חג (שמיני עצרת), האחרון המתפלל תפילת מוסף מזכיר גשמים, ואילו הראשון המתפלל שחרית אינו מזכיר. וכנגדו ביום שמסיימים בהזכרת גשמים, העובר לפני התיבה ביום טוב ראשון של פסח — הראשון מזכיר והאחרון אינו מזכיר. עד כאן הברייתא.

שַׁפִּיר קָאָמַר לֵיהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ! אָמַר לְךָ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: בִּשְׁלָמָא תְּחִיַּית הַמֵּתִים מַזְכִּיר – דְּכוּלֵּי יוֹמָא זִמְנֵיהּ הוּא,

ומעירים: שפיר קאמר ליה [יפה אמר לו] ר' אליעזר לר' יהושע שהוכיח שיש להזכיר גם כשאינו בזמנו, כדרך שמזכירים תחיית המתים אף שלא בזמנה! ומשיבים: אמר לך [היה יכול לומר לך] ר' יהושע: בשלמא [נניח] תחיית המתים מזכיר בכל עת, שאף שאינה מתקיימת בכל יום, בכל זאת דכולי יומא זמניה [שבכל יום זמנה] הוא, שראוי הדבר להיות בכל יום.

אֶלָּא גְּשָׁמִים כָּל דְּאָתְיָין זִמְנַיְיהוּ הִיא?! וְהָתְנַן: יָצָא נִיסָן וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים – סִימַן קְלָלָה הֵם, שֶׁנֶּאֱמַר ״הֲלוֹא קְצִיר חִטִּים הַיּוֹם״ וגו׳.

אלא גשמים, כל זמן דאתיין זמנייהו היא [כל זמן שהם באים זמנם הוא]?! והתנן [והרי שנינו במשנה]: יצא חודש ניסן ואחר כך ירדו גשמים — סימן קללה הם, וראיה לדבר, ממה שנאמר: "הלוא קציר חטים היום אקרא אל ה' ויתן קולות ומטר ודעו וראו כי רעתכם רבה

רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָה אוֹמֵר: בַּשֵּׁנִי בֶּחָג הוּא מַזְכִּיר. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָה? דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָה אוֹמֵר:

"(שמואל א' יב, יז). שנינו שם: ר' יהודה בן בתירה אומר: בשני בחג הוא מזכיר. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] שיטתו של ר' יהודה בן בתירה? דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יהודה בן בתירה אומר: רמז לניסוך המים מן התורה,

נֶאֱמַר בַּשֵּׁנִי ״וְנִסְכֵּיהֶם״ וְנֶאֱמַר בַּשִּׁשִּׁי ״וּנְסָכֶיהָ״ וְנֶאֱמַר בַּשְּׁבִיעִי ״כְּמִשְׁפָּטָם״ –

נאמר בקרבנות יום השני של חג הסוכות בשינוי מבשאר הימים, שבשאר הימים כתוב "ונסכה" וביום שני נאמר "ונסכיהם" (במדבר כט, יט), ונאמר בששי גם כן שינוי "ונסכיה" (במדבר כט, לא), ונאמר בשביעי "כמשפטם" (במדבר כט, לג) (ולא כבשאר הימים "כמשפט"),

הֲרֵי מ״ם יו״ד מ״ם הֲרֵי כָּאן מַיִם. מִכָּאן רֶמֶז לְנִיסּוּךְ הַמַּיִם מִן הַתּוֹרָה.

הרי לנו כאן מ"ם יו"ד מ"ם שיש בהם שינוי, הרי הם מצטרפים יחד למלה מים, ומכאן רמז לניסוך המים מן התורה.

וּמַאי שְׁנָא בַּשֵּׁנִי דְּנָקַט – דְּכִי רְמִיזִי לְהוּ בִּקְרָא בַּשֵּׁנִי הוּא דִּרְמִיזִי, הִלְכָּךְ בַּשֵּׁנִי מַדְכְּרִינַן.

ומסבירים לפי זה: ומאי שנא בשני דנקט [ומה שונה, מדוע נקט שמזכירים את הגשמים ביום השני], דכי רמיזי להו בקרא [שכאשר רמוזים הם בכתוב] — בשני הוא דרמיזי [שנרמזים] הלכך [לכן] ביום השני מדכרינן [מזכירים אנו].

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: בַּשִּׁשִּׁי בֶּחָג הוּא מַזְכִּיר, שֶׁנֶּאֱמַר בַּשִּׁשִּׁי ״וּנְסָכֶיהָ״ – בִּשְׁנֵי נִיסּוּכִין הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אֶחָד נִיסּוּךְ הַמַּיִם וְאֶחָד נִיסּוּךְ הַיַּיִן.

ר' עקיבא אומר: בששי בחג הוא מזכיר, שכאן הוא הרמז לניסוך המים, שנאמר בששי: "ונסכיה" בלשון רבים, ומכאן למדים שבשני ניסוכין הכתוב מדבר, אחד ניסוך המים ואחד ניסוך היין.

אֵימָא תַּרְוַיְיהוּ דְּחַמְרָא! סָבַר לָהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָה, דַּאֲמַר: רְמִיזִי מַיָּא.

ומקשים: אמנם נאמרו שם שני ניסוכים "נסכיה" אבל אימא תרוייהו דחמרא [אמור ששניהם הם ניסוכים של יין]? ומשיבים: סבר לה [סבור הוא] גם כשיטת ר' יהודה בן בתירה שאמר: רמיזי מיא [שרמוזים על כל פנים מים] בכתוב על פי צירוף האותיות הנוספות, וכיון שנאמר "נסכיה" למדים שהכוונה שיש להוסיף עוד ניסוך אחד של מים.