בַּצּוֹרְתָא; מְדִינְתָא אַמְּדִינְתָא, כַּפְנָא. וַאֲמַר רַבִּי חֲנִינָא: סְאָה בְּסֶלַע, וּשְׁכִיחָא, בַּצּוֹרְתָא; אַרְבָּעָה, וְלָא שְׁכִיחָא, כַּפְנָא.

בצורתא [בצורת]. אם צריך להביא את התבואה ממדינתא אמדינתא [ממדינה למדינה] — הרי זה כפנא [רעב]. ואמר ר' חנינא: אם סאה חיטים נמכרת בסלע ושכיחא [ומצויה] — הרי זו בצורתא [בצורת], שמחיר התבואה מרובה, אבל התבואה מצויה למי שבידו כסף. אבל אם ארבעה סאין בסלע ולא שכיחא [מצויה] התבואה כלל — הרי זה כפנא [רעב].

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהַמָּעוֹת בְּזוֹל וּפֵירוֹת בְּיוֹקֶר. אֲבָל מָעוֹת בְּיוֹקֶר וּפֵירוֹת בְּזוֹל, מַתְרִיעִין עָלֶיהָ מִיָּד. דַּאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: נָהֵירְנָא כַּד הָווּ קַיְימֵי אַרְבָּעָה סְאִין בְּסֶלַע, וְהָווּ נְפִישִׁי נְפִיחֵי כָפָן בִּטְבֶרְיָא, מִדְּלֵית אִיסָּר.

אמר ר' יוחנן: לא שנו דבר זה אלא בזמן שהמעות בזול, כלומר, שהכסף מצוי אצל הבריות, ומחיר הפירות ביוקר, יתר על המידה, אבל מעות ביוקר שאין הכסף מצוי אצל הבריות אף שהפירות בזול — מתריעין עליה מיד, מפני שהיא מכת רעב. שאף שמחיר הפירות זול, אין באפשרות האנשים לקנותם בשל המחסור בכסף. שאמר ר' יוחנן: נהירנא כד הוו קיימי [זוכר אני כאשר עמדו, היו] ארבעה סאין בסלע, והוו נפישי נפיחי כפן בטבריא מדלית [והיו מרובים נפוחי רעב בטבריה משום שאין להם] אפילו איסר לקנות בו מזון.

״יָרְדוּ לַצְּמָחִין אֲבָל לֹא לָאִילָן״. בִּשְׁלָמָא לַצְּמָחִים וְלֹא לָאִילָן – מַשְׁכַּחַת לָהּ דַּאֲתָא נִיחָא, וְלָא אָתְיָא רַזְיָא. לָאִילָן וְלֹא לַצְּמָחִין – דְּאָתְיָא רַזְיָא, וְלָא אָתְיָא נִיחָא.

שנינו במשנה: ירדו גשמים הראויים לצמחין אבל לא ראויים לאילן, או להיפך — מתריעים עליהם מיד. ומסבירים: בשלמא [נניח] שראויים הם לצמחים ולא לאילן משכחת לה [יכול אתה למצוא אפשרות כזו], דאתא ניחא [שבא, ירד גשם נוח וקל], אבל ולא אתיא רזיא [בא, ירד גשם עז] ואין זה מספיק לאילנות. וכן גשם הראוי לאילן ולא לצמחים כיצד — דאתיא רזיא [שבא גשם עז] ולא אתיא ניחא [בא גשם נוח], ואיננו מועיל לצמחים הקטנים.

לָזֶה וְלָזֶה, אֲבָל לֹא לַבּוֹרוֹת, וְלֹא לַשִּׁיחִין וּמְעָרוֹת – מַשְׁכַּחַת לָהּ, דְּאָתְיָא רַזְיָא וְנִיחָא, מִיהוּ טוּבָא לָא אָתְיָא. אֶלָּא הָא דְּתַנְיָא: יָרְדוּ לַבּוֹרוֹת, לַשִּׁיחִין, וְלַמְּעָרוֹת, אֲבָל לֹא לָזֶה וְלָזֶה, הֵיכִי מַשְׁכַּחַת לָהּ? דְּאָתְיָא בִּשְׁפִיכוּתָא.

וכן גשם הראוי לזה ולזה אבל לא לבורות ולא לשיחין ומערות משכחת לה [מוצא אתה אותה], כגון דאתיא רזיא וניחא [ירד גם גשם עז וגם גשם נוח] ומשקה את כל הגידולים כראוי, מיהו טובא [אבל הרבה] לא אתיא [בא] ואינו מספיק למלא את הבורות גם לקיץ. אלא הא דתניא [זו ששנינו בברייתא]: ירדו גשמים הראויים לבורות לשיחין ולמערות אבל לא ראויים לזה ולזה, לאילן ולצמחים, היכי משכחת לה [כיצד מוצא אתה אותה], שאם מספיק הגשם כדי למלא את הבורות, ודאי שהוא מספיק לצמחים! ומשיבים: דאתיא בשפיכותא [שבאו בשפיכה], שאם ירדו הרבה גשמים בבת אחת אינם מועילים לגידולים ואפילו לאילנות.

תָּנוּ רַבָּנַן: מַתְרִיעִין עַל הָאִילָנוֹת בִּפְרוֹס הַפֶּסַח. עַל הַבּוֹרוֹת, וְשִׁיחִין, וּמְעָרוֹת, בִּפְרוֹס הֶחָג. וְאִם אֵין לָהֶן מַיִם לִשְׁתּוֹת, מַתְרִיעִין עֲלֵיהֶן מִיָּד.

תנו רבנן [שנו חכמים]: מתריעין על האילנות, שלא ירדו להם גשמים די צורכם בפרוס (סמוך לחג) הפסח, משום שעד אז יכולים הגשמים להועיל לאילנות, ועל הבורות ושיחין ומערות שלא נתמלאו אפילו בפרוס (סמוך) אל החג (סוכות). ועל כולן, אם אין להן מים לשתות באותה שעה, ולא רק שאין מים במאגרים — מתריעין עליהן מיד.

וְאֵיזֶהוּ ‘מִיָּד׳ שֶׁלָּהֶן? שֵׁנִי, וַחֲמִישִׁי, וְשֵׁנִי. וְעַל כּוּלָּן אֵין מַתְרִיעִין עֲלֵיהֶן אֶלָּא בְּאִפַּרְכְיָא שֶׁלָּהֶן.

ואיזהו "מיד" שלהם — שני וחמישי ושני. בשבוע שבו התברר הדבר, אבל לא תמיד באותו יום. ועל כולן על השיבושים בירידת הגשמים אין מתריעין עליהן אלא באפרכיא (מחוז) שלהן ולא במקום אחר שבו יורדים הגשמים כסדרם.

וְאַסְכָּרָא, בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מִיתָה, מַתְרִיעִין עָלֶיהָ, בִּזְמַן שֶׁאֵין בָּהּ מִיתָה, אֵין מַתְרִיעִין עָלֶיהָ. וּמַתְרִיעִין עַל הַגּוֹבַאי בְּכָל שֶׁהוּא. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף עַל הֶחָגָב.

אם יש מחלת אסכרא מתפשטת, בזמן שיש בה מיתה שהיא באה בצורה קשה הגורמת מיתה לחולים בה — מתריעין עליה, ובזמן שאין בה מיתה — אין מתריעין עליה. ומתריעין על הגובאי (ארבה) בכל שהוא אפילו באו רק מעטים, שמן הסתם יבואו גם אחרים, אבל לא על בוא החגב. ר' שמעון בן אלעזר אומר: אף על בוא החגב מתריעים בכל שהוא, שגם הם עלולים להביא לידי בצורת אם יתרבו.

תָּנוּ רַבָּנַן: מַתְרִיעִין עַל הָאִילָנוֹת בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ. עַל הַבּוֹרוֹת, וְעַל הַשִּׁיחִין, וְעַל הַמְּעָרוֹת, אֲפִילּוּ בַּשְּׁבִיעִית. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף עַל הָאִילָנוֹת בַּשְּׁבִיעִית, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן פַּרְנָסָה לַעֲנִיִּים.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: מתריעין על האילנות בשאר שני שבוע, כלומר, בשש שנות עבודת האדמה, אבל לא בשנת השמיטה עצמה, שהרי אין עובדים את האדמה באותה שנה. על הבורות ועל השיחין (בורות מאורכים) ועל המערות (בורות מכוסים בתיקרה), אם לא ירדו גשמים כדי למלאותם, מתריעים אפילו בשנת השביעית. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף על האילנות מתריעים בשביעית מפני שיש בהן פרנסה לעניים, שהרי העניים סומכים בשנה זו על האילנות, ונהנים מפירותיהם ואם לא ירדו גשמים מתקפחת פרנסת העניים.

תַּנְיָא אִידָךְ: מַתְרִיעִין עַל הָאִילָנוֹת בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ. עַל הַבּוֹרוֹת, עַל הַשִּׁיחִין, וְעַל הַמְּעָרוֹת, אֲפִילּוּ בַּשְּׁבִיעִית. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף עַל הָאִילָנוֹת. מַתְרִיעִין עַל הַסְּפִיחִין בַּשְּׁבִיעִית, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן פַּרְנָסָה לַעֲנִיִּים.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: מתריעין על האילנות בשאר שני שבוע. על הבורות, על השיחין, ועל המערות אפילו בשביעית, רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף על האילנות. וכן מתריעין על הספיחין (כגון ירקות הגדלים מעצמם) בשביעית, מפני שיש בהן פרנסה לעניים שהם מותרים באכילתם.

תַּנְיָא: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּרָטָא: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, נַעֲשׂוּ גְּשָׁמִים צִימּוּקִין לָעוֹלָם. יֵשׁ שָׁנָה שֶׁגְּשָׁמֶיהָ מְרוּבִּין, וְיֵשׁ שָׁנָה שֶׁגְּשָׁמֶיהָ מוּעָטִין. יֵשׁ שָׁנָה שֶׁגְּשָׁמֶיהָ יוֹרְדִין בִּזְמַנָּן, וְיֵשׁ שָׁנָה שֶׁאֵין גְּשָׁמֶיהָ יוֹרְדִין בִּזְמַנָּן.

תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' אלעזר בן פרטא: מיום שחרב בית המקדש נעשו גשמים צימוקין לעולם, כלומר, במידה מצומצמת, ולא כדי כל הצורך. שיש שנה שגשמיה מרובין, ויש שנה שגשמיה מועטין. יש שנה שגשמיה יורדין בזמנן, ויש שנה שאין גשמיה יורדין בזמנן.

שָׁנָה שֶׁגְּשָׁמֶיהָ יוֹרְדִין בִּזְמַנָּן – לְמָה הוּא דּוֹמֶה? לְעֶבֶד שֶׁנָּתַן לוֹ רַבּוֹ פַּרְנָסָתוֹ בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת. נִמְצֵאת עִיסָּה נֶאֱפֵית כְּתִיקְנָהּ וְנֶאֱכֶלֶת כְּתִיקְנָהּ. שָׁנָה שֶׁאֵין גְּשָׁמֶיהָ יוֹרְדִין בִּזְמַנָּן – לְמָה הוּא דּוֹמֶה? לְעֶבֶד שֶׁנָּתַן לוֹ רַבּוֹ פַּרְנָסָתוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת. נִמְצֵאת עִיסָּה נֶאֱפֵית שֶׁלֹּא כְּתִיקְנָהּ וְנֶאֱכֶלֶת שֶׁלֹּא כְּתִיקְנָהּ.

ומסבירים: שנה שגשמיה יורדין בזמנן, למה הוא דומה — לעבד שנתן לו רבו פרנסתו, כלומר, את המזונות שצריך לאותו שבוע באחד בשבת (ביום ראשון), ובשל כך נמצאת עיסה נאפית במשך השבוע כתיקנה, שהרי יש לו פנאי במשך כל ימות השבוע לאפותה כתיקנה, ומאחר שנאפית זו כתיקנה והיא פת ראויה, הריהי אף נאכלת כתיקנה. שנה שאין גשמיה יורדין בזמנן, למה הוא דומה — לעבד שנתן לו רבו פרנסתו בערב שבת, שאין זמן מספיק כדי לעשות מלאכתו כראוי, ולכך נמצאת עיסה נאפית שלא כתיקנה, ונאכלת בשל כך שלא כתיקנה.

שָׁנָה שֶׁגְּשָׁמֶיהָ מְרוּבִּין – לְמָה הוּא דּוֹמֶה? לְעֶבֶד שֶׁנָּתַן לוֹ רַבּוֹ פַּרְנָסָתוֹ בְּבַת אַחַת. נִמְצְאוּ רֵיחַיִם טוֹחֲנוֹת מִן הַכּוֹר מַה שֶּׁטּוֹחֲנוֹת מִן הַקַּב, וְנִמְצֵאת עִיסָּה אוֹכֶלֶת מִן הַכּוֹר כְּמוֹ אוֹכֶלֶת מִן הַקַּב.

שנה שגשמיה מרובין, למה הוא דומה — לעבד שנתן לו רבו פרנסתו למשך זמן בבת אחת, וכיון שעושה את כל המלאכות בתבואה בבת אחת נמצאו ריחים טוחנות מן הכור מה שטוחנות מן הקב שהרי תמיד יש פחת בטחינה, ובעיקרו פחת זה שווה כמעט בכל פעם שטוחנים ואיננו פוחת לפי ריבוי או מיעוט התבואה, וכן ונמצאת עיסה אוכלת (פוחתת) על ידי בצק שנדבק בעריבה בה הוא נילוש ושאר פחתים מן הכור כמו שאוכלת מן הקב, ונשאר בידו הרבה.

שָׁנָה שֶׁגְּשָׁמֶיהָ מוּעָטִין – לְמָה הוּא דּוֹמֶה? לְעֶבֶד שֶׁנָּתַן לוֹ רַבּוֹ פַּרְנָסָתוֹ מְעַט מְעַט. נִמְצְאוּ רֵיחַיִים מַה שֶּׁטּוֹחֲנוֹת מִן הַכּוֹר טוֹחֲנוֹת מִן הַקַּב, נִמְצֵאת עִיסָּה כַּמָּה שֶׁנֶּאֱכֶלֶת מִן הַכּוֹר אוֹכֶלֶת מִן הַקַּב.

שנה שגשמיה מועטין, למה הוא דומה — לעבד שנתן לו רבו פרנסתו מעט מעט, נמצאו ריחיים מה שטוחנות וכותתות מן הכור טוחנות מן הקב ומפסיד בכל קב וקב. וכן נמצאת עיסה כמה שנאכלת (ומפסידה) מן הכור, אוכלת מן הקב ובסך הכל נשאר בידו פחות.

דָּבָר אַחֵר: בִּזְמַן שֶׁגְּשָׁמֶיהָ מְרוּבִּין, לְמָה הוּא דּוֹמֶה? לְאָדָם שֶׁמְּגַבֵּל אֶת הַטִּיט. אִם יֵשׁ לוֹ מַיִם רַבִּים, מַיִם אֵינָן כָּלִין וְהַטִּיט מְגוּבָּל יָפֶה. אִם יֵשׁ לוֹ מַיִם מוּעָטִין, מַיִם כָּלִים וְהַטִּיט אֵינוֹ מִתְגַּבֵּל יָפֶה.

דבר אחר: בזמן שגשמיה מרובין למה הוא דומה — לאדם שמגבל את הטיט, אם יש לו מים רבים — מים אינן כלין, והטיט מגובל יפה. אם יש לו מים מועטין — מים כלים, והטיט אינו מתגבל יפה, שמפני מיעוט המים אין גם חלק מן הטיט מגובל די צורכו.

תָּנוּ רַבָּנַן: פַּעַם אַחַת עָלוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לָרֶגֶל לִירוּשָׁלַיִם, וְלֹא הָיָה לָהֶם מַיִם לִשְׁתּוֹת. הָלַךְ נַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן אֵצֶל הֶגְמוֹן אֶחָד, אָמַר לוֹ: הַלְוֵינִי שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַעְיְינוֹת מַיִם לְעוֹלֵי רְגָלִים, וַאֲנִי אֶתֵּן לְךָ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינוֹת מַיִם. וְאִם אֵינִי נוֹתֵן לְךָ, הֲרֵינִי נוֹתֵן לְךָ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה כִּכַּר כֶּסֶף. וְקָבַע לוֹ זְמַן.

תנו רבנן [שנו חכמים]: פעם אחת עלו כל ישראל לרגל לירושלים ולא היה להם מים לשתות, הלך נקדימון בן גוריון שהיה אחד מעשירי ירושלים אצל הגמון (שר) גוי אחד, אמר לו: הלויני שתים עשרה מעיינות (כלומר, בורות) מים לעולי רגלים, ואני אתן (אחזיר) לך שתים עשרה עינות מים. ואם איני נותן לך — הריני נותן לך תמורתם שתים עשרה ככר כסף, וקבע לו זמן להחזרת המים.

כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן וְלֹא יָרְדוּ גְּשָׁמִים, בְּשַׁחֲרִית שָׁלַח לוֹ: שַׁגֵּר לִי אוֹ מַיִם אוֹ מָעוֹת שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ. שָׁלַח לוֹ: עֲדַיִין יֵשׁ לִי זְמַן, כָּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא. בַּצָּהֳרַיִים שָׁלַח לוֹ: שַׁגֵּר לִי אוֹ מַיִם אוֹ מָעוֹת שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ. שָׁלַח לוֹ: עֲדַיִין יֵשׁ לִי שָׁהוּת בַּיּוֹם. בַּמִּנְחָה שָׁלַח לוֹ: שַׁגֵּר לִי מַיִם אוֹ מָעוֹת שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ. שָׁלַח לוֹ: עֲדַיִין יֵשׁ לִי שָׁהוּת בַּיּוֹם. לִגְלֵג עָלָיו אוֹתוֹ הֶגְמוֹן, אָמַר: כָּל הַשָּׁנָה כּוּלָּהּ לֹא יָרְדוּ גְּשָׁמִים

כיון שהגיע הזמן שקבעו ולא ירדו גשמים באותו יום, בשחרית שלח לו אותו אדון לנקדימון: שגר (שלח) לי או מים או מעות שיש לי בידך (שאתה חייב לי). שלח לו נקדימון בן גוריון: עדיין יש לי זמן, כל היום כולו שלי הוא. בצהריים שלח לו אותו אדון שוב: שגר לי או מים או מעות שיש לי בידך. שלח לו: עדיין יש לי שהות ביום. במנחה שלח לו: שגר לי או מים או מעות שיש לי בידך. שלח לו: עדיין יש לי שהות ביום. לגלג עליו אותו הגמון, אמר: כל השנה כולה לא ירדו גשמים,