כְּרַבִּי. מִכְּלָל דְּרַבָּנַן אָסְרִי. מַאי טַעֲמָא? מְהֵרָה יִבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וּבָעֵינַן כֹּהֵן הָרָאוּי לַעֲבוֹדָה, וְלֵיכָּא. הָכָא, אֶפְשָׁר דְּמִסַּפֵּר וְעָיֵיל.

כדעת רבי, ואם כן, מכלל דרבנן אסרי [מכאן שחכמים אוסרים] אף בזמן הזה, ומדוע לא נאסור אף בתספורת! ומשיבים: מאי טעמא [ומה טעם] האיסור, משום התקווה: מהרה יבנה בית המקדש, ובעינן [ואנו צריכים] כהן הראוי לעבודה — וליכא [ואין], שכולם יהיו פסולים משום שתויי יין, ויעבור זמן רב עד שיפוג יינם, ואילו הכא [כאן] אפשר שמכשיר את עצמו בקלות דמספר ועייל [שיסתפר ויכנס] מיד לעבודה.

אִי הָכִי, שְׁתוּי יַיִן נַמִי, אֶפְשָׁר דְּגָנֵי פּוּרְתָּא וְעָיֵיל, כִּדְרָמִי בַּר אַבָּא. דְּאָמַר רָמִי בַּר אַבָּא: דֶּרֶךְ מִיל וְשֵׁינָה כָּל שֶׁהוּא מְפִיגִין אֶת הַיַּיִן. לָאו מִי אִיתְּמַר עֲלָהּ: אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּשֶׁשָּׁתָה שִׁיעוּר רְבִיעִית? אֲבָל שָׁתָה יוֹתֵר מֵרְבִיעִית כָּל שֶׁכֵּן שֶׁדֶּרֶךְ מַטְרִידָתוֹ וְשֵׁינָה מְשַׁכַּרְתּוֹ.

ומקשים: אי הכי [אם כך], שתוי יין נמי [גם כן] אפשר דגני פורתא ועייל [שיישן מעט ויכנס] וכד ברי רמי בר אבא, שאמר רמי בר אבא: דרך מיל, שאדם הולך אחר שתייתו ושינה כל שהוא — מפיגין את השפעת היין! ודוחים: לאו מי איתמר עלה [האם לא נאמר עליה] על הלכה זו שאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא שנו שדרך ושינה כל שהיא מפיגים את השפעת היין, אלא כששתה שיעור רביעית או פחות, אבל אם שתה יותר מרביעית — כל שכן שדרך שהולך אחר כך מטרידתו ושינה משכרתו יותר. ולכן אסרו לכהנים לשתות יין שמא לא יימצאו כהנים הראויים לעבודה.

רַב אַשִׁי אֲמַר: שְׁתוּיֵי יַיִן דִּמְחַלֵּי עֲבוֹדָה, גָּזְרוּ בְּהוּ רַבָּנַן. פְּרוּעֵי רֹאשׁ דְּלָא מְחַלֵּי עֲבוֹדָה, לָא גָּזְרוּ בְּהוּ רַבָּנַן.

רב אשי אמר טעם אחר לחלק בין הדינים: שתויי יין שאם נכנסו ועשו עבודה דמחלי [שמחללים] הם בכך עבודה, את עבודת הקודש — גזרו בהו רבנן [בהם חכמים] שלא ישתו, ואולם פרועי ראש דלא מחלי [שאינם מחללים] בכך את העבודה — לא גזרו בהו רבנן [בהם חכמים].

מֵיתִיבִי: וְאֵלּוּ שֶׁהֵן בְּמִיתָה: שְׁתוּיֵי יַיִן, וּפְרוּעֵי רֹאשׁ. בִּשְׁלָמָא שְׁתוּיֵי יַיִן בְּהֶדְיָא כְּתִיב בְּהוּ: ״יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ״. אֶלָּא פְּרוּעֵי רֹאשׁ מְנָלַן?

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו: ואלו מן העבירות שהן גוררות עונש במיתה בידי שמים: כהנים הנכנסים לעבודה כשהם שתויי יין, ופרועי ראש. ותחילה מבררים: בשלמא [נניח] שתויי יין — בהדיא כתיב בהו [במפורש נאמר בהם] "יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד ולא תמותו" (ויקרא י, ט), אלא פרועי ראש מנלן [מניין לנו] שחייבים מיתה?

דִּכְתִיב: ״וְרֹאשָׁם לֹא יְגַלֵּחוּ, וּפֶרַע לֹא יְשַׁלֵּחוּ״. וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ: ״וְיַיִן לֹא יִשְׁתּוּ כָּל כֹּהֵן, בְּבוֹאָם אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית״. וְאִיתְקוּשׁ פְּרוּעֵי רֹאשׁ לִשְׁתוּיֵי יַיִן: מַה שְּׁתוּיֵי יַיִן בְּמִיתָה, אַף פְּרוּעֵי רֹאשׁ בְּמִיתָה.

ומשיבים: דכתיב [שנאמר]: "וראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו" (יחזקאל מד, כ), וכתיב בתריה [ונאמר אחריו]: "ויין לא ישתו כל כהן בבואם אל החצר הפנימית" (יחזקאל מד, כא), ואיתקוש [והוקשו, והשוו] לפיכך פרועי ראש לשתויי יין; מה שתויי יין עונשם במיתה — אף פרועי ראש עונשם במיתה.

וּמִינָּהּ, אִי מַה שְּׁתוּיֵי יַיִן דִּמְחַלֵּי עֲבוֹדָה, אַף פְּרוּעֵי רֹאשׁ דִּמְחַלֵּי עֲבוֹדָה! לָא. כִּי אִיתְקוּשׁ, לְמִיתָה הוּא דְּאִתְקוּשׁ. אֲבָל לְאַחוּלֵי עֲבוֹדָה, לָא אִתְקוּשׁ.

ומקשים: ומינה [וממנה] מן ההשוואה הזו אנחנו יכולים להמשיך ולומר: אי [אם] כך, אמור אף: מה שתויי יין דמחלי [שמחללים] את העבודה אם עשו אותה בהיותם שתויים — אף פרועי ראש יהיו כמו כן אף הם דמחלי [שמחללים] את העבודה! ודוחים: לא, כי איתקוש [כאשר הוקשו, הושוו] הדברים — למיתה הוא דאתקוש [שהוקשו, הושוו], אבל לאחולי [לחלל] את העבודה — לא אתקוש [הוקשו, הושוו], ודבר שלא נתפרש לא למדנו.

אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אַשִׁי: הָא מִקַּמֵּי דַּאֲתָא יְחֶזְקֵאל, מַאן אֲמָרָהּ? אֲמַר לֵיהּ: וּלְטַעֲמִיךְ, הָא דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: דָּבָר זֶה מִתּוֹרַת מֹשֶׁה לֹא לָמַדְנוּ, וּמִדִּבְרֵי קַבָּלָה לָמַדְנוּ: ״כָּל בֶּן נֵכָר, עֶרֶל לֵב, וְעֶרֶל בָּשָׂר, לֹא יָבוֹא אֶל מִקְדָּשִׁי״. הָא מִקַּמֵּי דַּאֲתָא יְחֶזְקֵאל, מַאן אֲמָרָהּ?

באותו ענין אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: הא [דבר זה], איסור עבודה לכהנים כשהם פרועי ראש הנלמד מדברי הנביא יחזקאל, מקמי דאתא [מלפני שבא] יחזקאל, מאן אמרה [מי אמרו]? שהרי איסור זה של פרועי ראש לא נזכר בתורה, וכיצד מתחדש דבר על ידי נביא, שאינו רשאי לחדש הלכה! אמר ליה [לו]: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], לפי אותה סברה, הא [זו] שאמר רב חסדא: דבר זה מתורת משה לא למדנו, ומדברי קבלה (דברי נביאים) למדנו, שנאמר: "כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבוא אל מקדשי לשרתני" (יחזקאל מד, ט), הא מקמי דאתא [דבר זה לפני שבא] יחזקאל, מאן אמרה [מי אמרו]?

אֶלָּא, גְּמָרָא גְמִיר לָהּ, וַאֲתָא יְחֶזְקֵאל וְאַסְמְכָהּ אַקְּרָא. הָכָא נַמִי גְּמָרָא גְּמִיר לָהּ, וַאֲתָא יְחֶזְקֵאל וְאַסְמְכָהּ אַקְּרָא. כִּי גְּמִירִי הֲלָכָה, לְמִיתָה. לְאַחוּלֵי עֲבוֹדָה, לָא גְּמִירִי.

אלא על כרחך אתה חייב לומר שגמרא גמיר לה [במסורת למד אותה] ככל תורה שבעל־פה, ואתא [ובא] יחזקאל ואסמכה אקרא [והסמיכה על הכתוב] ונכתבה על ידו, ולא הוא חידש את ההלכה. הכא נמי [כאן גם כן] לענין פרועי ראש, גמרא גמיר לה [במסורת למד אותה] ואתא [ובא] יחזקאל ואסמכה אקרא [והסמיכה על הכתוב], כי גמירי [וכאשר למדו] הלכה זו מתחילה היה זה לענין עונש מיתה בידי שמים לעובר, אבל לאחולי [לענין חילול] העבודה — לא גמירי [למדו].

״כָּל הַכָּתוּב בִּמְגִילַּת תַּעֲנִית דְּלָא לְמִיסְפַּד, לְפָנָיו אָסוּר, לְאַחֲרָיו מוּתָּר״. תָּנוּ רַבָּנַן: אִלֵּין יוֹמַיָּא דְּלָא לְהִתְעַנָּאָה בְּהוֹן, וּמִקְצַתְהוֹן דְּלָא לְמִיסְפַּד בְּהוֹן. מֵרֵישׁ יַרְחָא דְּנִיסָן וְעַד תְּמַנְיָא בֵּיהּ, אִיתּוֹקַם תְּמִידָא. דְּלָא לְמִיסְפַּד בְּהוֹן. מִתְּמַנְיָא בֵּיהּ עַד סוֹף מוֹעֲדָא, אִיתּוֹתַב חַגָּא דִּשְׁבוּעַיָּא, דְּלָא לְמִיסְפַּד בְּהוֹן.

שנינו במשנה שכל יום שכתוב עליו במגילת תענית "דלא למיספד" [שאין לספוד בו] — ביום שלפניו אסור להתענות, וביום שלאחריו — מותר. תנו רבנן [שנו חכמים] במגילת תענית: אלין יומיא [אלה הם הימים] שקבעו שלא להתענאה בהון [להתענות בהם], ומקצתהון [ומקצתם] אפילו שלא למיספד בהון [לספוד בהם]: מריש ירחא דניסן [מראש חודש ניסן] עד תמניא ביה [היום השמיני בו] איתוקם תמידא [הוקם התמיד], ולפיכך נקבע בענין הימים הללו שלא למיספד בהון [לספוד בהם]. מתמניא ביה [מה יום השמיני בו] עד סוף מועדא [המועד חג הפסח] איתותב חגא דשבועיא [הוחזר חג השבועות] ולכך נקבע שלא למיספד בהון [לספוד בהם].

אֲמַר מָר: מֵרֵישׁ יַרְחָא דְּנִיסָן עַד תְּמַנְיָא בֵּיהּ, אִיתּוֹקַם תְּמִידָא. דְּלָא לְמִיסְפַּד. לָמָּה לִי מֵרֵישׁ יַרְחָא? לֵימָא מִתְּרֵי בְּנִיסָן, וְרֹאשׁ חוֹדֶשׁ גּוּפֵיהּ יוֹם טוֹב הוּא וְאָסוּר! אָמַר רַב: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לֶאֱסוֹר יוֹם שֶׁלְּפָנָיו.

ומעתה אנחנו מבררים את הדברים הללו בהשוואה למשנתנו, אמר מר [החכם]: מריש ירחא דניסן [מראש חודש ניסן] עד תמניא ביה [היום השמיני בו] איתוקם תמידא דלא למיספד [הועמד התמיד שאין לספוד] אבל למה לי שיאמר מריש ירחא [מראש חודש]? לימא מתרי [שיאמר רק משנים] בניסן, שהרי ראש חודש גופיה [עצמו] יום טוב הוא ואסור לספוד בו! ולשם מה הזכירו גם אותו? אמר רב: לא נצרכה הלכה זו שבמגילת תענית לגבי ראש חודש עצמו, אלא לאסור בהספד אף את היום שלפניו, שהרי אמרנו שבימים הכתובים במגילת תענית, גם ביום שלפניהם אסור להתענות.

וְשֶׁלְּפָנָיו נַמִי – תֵּיפּוֹק לֵיהּ דַּהֲוָה לֵיהּ יוֹם שֶׁלִּפְנֵי רֹאשׁ חֹדֶשׁ! רֹאשׁ חֹדֶשׁ דְּאוֹרַיְיתָא הוּא, וּדְאוֹרַיְיתָא לָא בָּעֵי חִיזּוּק.

ושואלים: ואיסור ההספד ביום שלפניו נמי, תיפוק ליה [גם כן, תצא לו] הלכה זו מטעם אחר דהוה ליה [שהרי הוא] יום שלפני ראש חדש, וכיון שבראש חודש אסור להתענות, גם ביום שלפניו אסור! ומשיבים: אין הדבר כן — ראש חדש דאורייתא [מן התורה] הוא ודאורייתא לא בעי [ודבר שמן התורה אינו צריך] חיזוק, ולכן מותר להתענות ביום שלפניו.

דְּתַנְיָא: הַיָּמִים הָאֵלֶּה הַכְּתוּבִין בִּמְגִילַּת תַּעֲנִית – לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם אֲסוּרִין. שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים – הֵן אֲסוּרִין, לִפְנֵיהֶן וּלְאַחֲרֵיהֶן מוּתָּרִין. וּמַה הֶפְרֵשׁ בֵּין זֶה לָזֶה? הַלָּלוּ דִּבְרֵי תוֹרָה, וְדִבְרֵי תוֹרָה אֵין צְרִיכִין חִיזּוּק. הַלָּלוּ דִּבְרֵי סוֹפְרִים, וְדִבְרֵי סוֹפְרִים צְרִיכִין חִיזּוּק.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הימים האלה הכתובין במגילת תענית — לפניהם ולאחריהם אסורין בתענית, ואילו בשבתות ובימים טובים, הן עצמם — אסורין בתענית, אבל לפניהן ולאחריהן — מותרין. ומה הפרש בין זה לזה? הללו שבתות וימים טובים דברי תורה הם ודברי תורה אין צריכין חיזוק לעשות להם משמרת לפניהם ואחריהם, ואילו הללו שאר הימים הכתובים במסכת תענית — מדברי סופרים הם, ודברי סופרים צריכין חיזוק.

אָמַר מָר: מִתְּמַנְיָא בֵּיהּ עַד סוֹף הַמּוֹעֵד״, לָמָּה לִי עַד סוֹף הַמּוֹעֵד? לֵימָא עַד הַמּוֹעֵד, וּמוֹעֵד גּוּפֵיהּ יוֹם טוֹב הוּא וְאָסוּר! אֲמַר רַב פַּפָּא: כְּדַאֲמַר רַב: לָא נִצְרְכָא

אמר מר [החכם]: מתמניא ביה [מהיום השמיני בו] עד סוף מועדא [המועד, פסח] איתותב חגא דשבועיא [הוחזר חג השבועות] ונקבע שלא למיספד [לספוד] בהם, ושואלים: למה לי לומר "עד סוף המועד"? לימא [שיאמר] "עד המועד", שהרי המועד גופיה [עצמו] יום טוב הוא, ואסור לפיכך בהספד! אמר רב פפא גם כאן יש לפרש כדאמר [כפי שאמר] רב: לא נצרכא הלכה זו לגופה,