הַיְינוּ מְטוּפָּל וְאֵין לוֹ, הַיְינוּ בֵּיתוֹ רֵיקָם. אָמַר רַב חִסְדָּא: זֶהוּ שֶׁבֵּיתוֹ רֵיקָם מִן הָעֲבֵירָה. ״וּפִרְקוֹ נָאֶה״. אָמַר אַבַּיֵי: זֶה שֶׁלֹּא יָצָא עָלָיו שֵׁם רַע בְּיַלְדוּתוֹ.

היינו [זהו] "מטופל" ואין לו, היינו [זהו] "ביתו ריקם"! — ולשם מה החזרה? ומשיבים: אמר רב חסדא: "אין לו" משמעו אכן בענין ממון, אולם "ביתו ריקם" אינו בענין ממון, אלא זהו שביתו ריקם מן העבירה, שאין עבירה הקשורה בביתו. שנינו במשנה כי אחד מן התכונות של היורד לפני התיבה צריכה להיות שיהיה "פרקו נאה", ומסבירים מה פירוש הביטוי, אמר אביי: זה שלא יצא לו (עליו) שם רע בילדותו. שכאשר הגיע לפרקו, לבגרותו, ולא היה עליו שם רע.

״הָיְתָה לִּי נַחֲלָתִי כְּאַרְיֵה בַיָּעַר. נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ; עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ״. מַאי ״נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ״? אָמַר מָר זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה אָמַר רַב, וְאָמְרִי לָהּ אָמַר רַבִּי חָמָא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: זֶה שְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן הַיּוֹרֵד לִפְנֵי הַתֵּיבָה.

ואגב מה שאמרו על שליח הציבור הראוי, מביאים כניגוד על הכתוב "היתה לי נחלתי כאריה ביער נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה" (ירמיהו יב, ח), מאי [מה] פירוש "נתנה עלי בקולה"? אמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת ר' חמא אמר ר' אלעזר: זה שליח צבור שאינו הגון ("כאריה ביער") היורד לפני התיבה, שעליו כביכול אומר הקדוש ברוך הוא שהוא בגדר של "נתנה עלי בקולה" — שקול תפילתו ונעימתו שנוא לפני המקום.

״וְאוֹמֵר לִפְנֵיהֶם עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע בְּרָכוֹת, שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שֶׁבְּכָל יוֹם, וּמוֹסִיף עֲלֵיהֶן עוֹד שֵׁשׁ״. הָנֵי שֵׁשׁ? שֶׁבַע הָוְויָין, כְּדִתְנַן: עַל הַשְּׁבִיעִית הוּא אוֹמֵר: בָּרוּךְ מְרַחֵם עַל הָאָרֶץ. אֲמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מַאי שְׁבִיעִית? שְׁבִיעִית לָאֲרוּכָּה,

שנינו במשנה: ואומר לפניהם עשרים וארבע ברכות: שמונה עשרה שבכל יום ומוסיף עליהן עוד שש. ותוהים: הני [וכי אלה] שש ברכות בלבד הם שמוסיפים, הלא שבע הויין [הן]! כדתנן [כפי ששנינו במשנתנו], על השביעית הוא אומר: "ברוך מרחם על הארץ"! אמר רב נחמן בר יצחק: מאי [מה פירוש] "שביעית" — שביעית לארוכה. כלומר, אכן רק שש ברכות הם, אלא שמאריך בשישית ומוסיף עליה ולכך קורא הוא שביעית.

כִּדְתַנְיָא: בְּגוֹאֵל יִשְׂרָאֵל מַאֲרִיךְ, וּבְחוֹתָמָהּ הוּא אוֹמֵר: מִי שֶׁעָנָה אֶת אַבְרָהָם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה, הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע בְּקוֹל צַעֲקַתְכֶם הַיּוֹם הַזֶּה. בָּרוּךְ גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל. וְהֵן עוֹנִין אַחֲרָיו אָמֵן. וְחַזַּן הַכְּנֶסֶת אוֹמֵר לָהֶם: תִּקְעוּ, בְּנֵי אַהֲרֹן, תְּקָעוּ.

וכדתניא [וכפי ששנינו בברייתא]: ב"גואל ישראל" מאריך, ובחותמה (בסיומה) הוא אומר: "מי שענה את אברהם בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה. ברוך גואל ישראל", והן, הציבור, עונין אחריו "אמן", וחזן (שמש) בית הכנסת אומר להם: "תקעו בני אהרן תקעו",

וְחוֹזֵר וְאוֹמֵר: מִי שֶׁעָנָה אֶת אֲבוֹתֵינוּ עַל יַם סוּף, הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע בְּקוֹל צַעֲקַתְכֶם הַיּוֹם הַזֶּה. בָּרוּךְ זוֹכֵר הַנִּשְׁכָּחוֹת. וְהֵן עוֹנִין אַחֲרָיו אָמֵן. וְחַזַּן הַכְּנֶסֶת אוֹמֵר לָהֶם: הָרִיעוּ, בְּנֵי אַהֲרֹן, הָרִיעוּ. וְכֵן בְּכָל בְּרָכָה וּבְרָכָה, בְּאַחַת אוֹמֵר, תִּקְעוּ, וּבְאַחַת אוֹמֵר, הָרִיעוּ.

וחוזר ואומר את כל הברכה השניה ומסיים: "מי שענה את אבותינו על ים סוף הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה, ברוך זוכר הנשכחות", והן עונין אחריו "אמן", וחזן הכנסת אומר להם: "הריעו בני אהרן הריעו". וכן בכל ברכה וברכה, הסדר הוא שבאחת אומר "תקעו" ותוקעים ובאחת אומר "הריעו".

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בַּגְּבוּלִין. אֲבָל בַּמִּקְדָּשׁ אֵינוֹ כֵן, לְפִי שֶׁאֵין עוֹנִין ‘אָמֵן׳ בַּמִּקְדָּשׁ. וּמִנַּיִן שֶׁאֵין עוֹנִין ‘אָמֵן׳ בַּמִּקְדָּשׁ?

ומעירים: במה דברים אמורים — בגבולין, שכך עושים בכל מקום חוץ למקדש, אבל במקדש אינו כן, לפי שאין עונין "אמן" במקדש, אלא ברכה ארוכה. ומנין שאין עונין "אמן" במקדש —

שֶׁנֶּאֱמַר: ״קוּמוּ בָּרְכוּ אֶת ה׳ אֱלֹהֵיכֶם מִן הָעוֹלָם עַד הָעוֹלָם, וִיבָרְכוּ שֵׁם כְּבֹדֶךָ, וּמְרוֹמַם עַל כָּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה״. יָכוֹל עַל כָּל בְּרָכוֹת כּוּלָּן לֹא תְּהֵא אֶלָּא תְּהִלָּה אַחַת. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּמְרוֹמַם עַל כָּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה״ עַל כָּל בְּרָכָה תֵּן לוֹ תְּהִלָּה.

שנאמר: "קומו ברכו את ה' אלהיכם מן העולם עד העולם ויברכו שם כבדך ומרומם על כל ברכה ותהלה" (נחמיה ט, ה). יכול על כל ברכות כולן לא תהא אלא תהלה אחת, שאומרים "אמן" בלבד — תלמוד לומר: "ומרומם על כל ברכה ותהלה" — על כל ברכה תן לו תהלה מיוחדת.

וְאֶלָּא בַּמִּקְדָּשׁ מַהוּ אוֹמֵר? בָּרוּךְ ה׳, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם. בָּרוּךְ גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל. וְהֵן עוֹנִין אַחֲרָיו: בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד. וְחַזַּן הַכְּנֶסֶת אוֹמֵר לָהֶם: תִּקְעוּ, הַכֹּהֲנִים, בְּנֵי אַהֲרוֹן, תְּקָעוּ.

ואלא במקדש מהו אומר? בחתימה הוא אומר: "ברוך ה' אלהים אלהי ישראל מן העולם ועד העולם ברוך גואל ישראל", והן עונין אחריו במקום "אמן": "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". וחזן (שמש) בית הכנסת אומר להם: "תקעו הכהנים בני אהרון תקעו",

וְחוֹזֵר וְאוֹמֵר: מִי שֶׁעָנָה אֶת אַבְרָהָם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה, הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע בְּקוֹל צַעֲקַתְכֶם הַיּוֹם הַזֶּה. בָּרוּךְ ה׳, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, זוֹכֵר הַנִּשְׁכָּחוֹת. וְהֵם עוֹנִים אַחֲרָיו: בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד. וְחַזַּן הַכְּנֶסֶת אוֹמֵר לָהֶם: הָרִיעוּ, הַכֹּהֲנִים, בְּנֵי אַהֲרֹן, הָרִיעוּ, וכו׳. וְכֵן בְּכָל בְּרָכָה וּבְרָכָה, בְּאַחַת אוֹמֵר, תִּקְעוּ, וּבְאַחַת אוֹמֵר, הָרִיעוּ, עַד שֶׁגּוֹמֵר אֶת כּוּלָּן.

וחוזר ואומר: "מי שענה את אברהם בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה. ברוך ה' אלהי ישראל זוכר הנשכחות", והם עונים אחריו: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", וחזן הכנסת אומר להם: "הריעו, הכהנים בני אהרן, הריעו וכו'", וכן עשו בכל ברכה וברכה, באחת השמש אומר "תקעו" ובאחת הוא אומר "הריעו", עד שגומר את כולן.

וְכָךְ הִנְהִיג רַבִּי חֲלַפְתָּא בְּצִפּוֹרִי וְרַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן תְּרַדְיוֹן בְּסִיכְנִי. וּכְשֶׁבָּא דָּבָר לִפְנֵי חֲכָמִים, אָמְרוּ: לֹא הָיוּ נוֹהֲגִין כֵּן אֶלָּא בְּשַׁעֲרֵי מִזְרָח וּבְהַר הַבַּיִת.

ומספרים: וכך הנהיג ר' חלפתא בעירו צפורי, ור' חנניה בן תרדיון בעירו סיכני, וכשבא הדבר לפני החכמים אמרו להם: לא היו נוהגין כן אלא בשערי מזרח, ובהר הבית.

וְאִית דְּאָמְרִי כִּדְתַנְיָא: אוֹמֵר לִפְנֵיהֶן עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע בְּרָכוֹת, שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שֶׁבְּכָל יוֹם, וּמוֹסִיף עֲלֵיהֶן עוֹד שֵׁש. וְאוֹתָן שֵׁש הֵיכָן אוֹמְרָן? בֵּין גּוֹאֵל לְרוֹפֵא חוֹלֵי. וּמַאֲרִיךְ בִּגְאוּלָּה, וְהֵן עוֹנִין אַחֲרָיו אָמֵן עַל כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה. וְכָךְ הָיוּ נוֹהֲגִין בַּגְּבוּלִין.

ואית דאמרי [ויש שאומרים] ראיה, שהברכה הארוכה הראשונה אינה מן המנין, כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: אומר לפניהן עשרים וארבע ברכות, שמונה עשרה שבכל יום ומוסיף עליהן עוד שש. ואותן שש היכן אומרן — בין ברכת "גואל" לברכת "רופא חולי" ומאריך בברכת הגאולה, והן עונין אחריו "אמן" על כל ברכה וברכה. וכך היו נוהגין בגבולין שעונים "אמן",

אֲבָל בַּמִּקְדָּשׁ הָיוּ אוֹמְרִים: בָּרוּךְ ה׳, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם. בָּרוּךְ גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל. וְלֹא הָיוּ עוֹנִין אַחֲרָיו אָמֵן. וְכָל כָּךְ לָמָּה? לְפִי שֶׁאֵין עוֹנִין אָמֵן בַּמִּקְדָּשׁ. וּמִנַּיִן שֶׁאֵין עוֹנִין אָמֵן בַּמִּקְדָּשׁ? שֶׁנֶּאֱמַר: ״קוּמוּ בָּרְכוּ אֶת ה׳ אֱלֹהֵיכֶם מִן הָעוֹלָם עַד הָעוֹלָם, וִיבָרְכוּ שֵׁם כְּבוֹדֶךָ, וּמְרוֹמַם עַל כָּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה״ – עַל כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה תֵּן לוֹ תְּהִלָּה.

אבל במקדש היו אומרים: "ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם ברוך גואל ישראל", ולא היו עונין אחריו "אמן". וכל כך למה — לפי שאין עונין "אמן" במקדש. ומנין שאין עונין "אמן" במקדש — שנאמר: "קומו ברכו את ה' אלהיכם מן העולם עד העולם ויברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהלה" — על כל ברכה וברכה תן לו תהלה.

תָּנוּ רַבָּנַן: עַל הָרִאשׁוֹנוֹת הוּא אוֹמֵר: בָּרוּךְ ה׳, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, מִן הָעוֹלָם. וְעַד הָעוֹלָם בָּרוּךְ גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל. וְהֵן עוֹנִין אַחֲרָיו: בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד. וְחַזַּן הַכְּנֶסֶת אוֹמֵר: תִּקְעוּ, כֹּהֲנִים, תְּקָעוּ. וְחוֹזֵר וְאוֹמֵר: מִי שֶׁעָנָה אֶת אַבְרָהָם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה, הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע בְּקוֹל צַעֲקַתְכֶם הַיּוֹם הַזֶּה. וְהֵן תּוֹקְעִין, וּמְרִיעִין, וְתוֹקְעִין. וְעַל הַשְּׁנִיָּה הוּא אוֹמֵר: בָּרוּךְ ה׳, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם. בָּרוּךְ זוֹכֵר הַנִּשְׁכָּחוֹת. וְהֵן עוֹנִין אַחֲרָיו: בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד.

תנו רבנן [שנו חכמים]: על הראשונות הוא אומר "ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם ברוך גואל ישראל", והן, הציבור, עונין אחריו: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". וחזן הכנסת אומר: "תקעו הכהנים תקעו". וחוזר ואומר: "מי שענה את אברהם בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה", והן תוקעין ומריעין ותוקעין, ועל השניה הוא אומר: "ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם ברוך זוכר הנשכחות", והן עונין אחריו: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד",

וְחַזַּן הַכְּנֶסֶת אוֹמֵר: הָרִיעוּ, בְּנֵי אַהֲרֹן, הָרִיעוּ. וְאוֹמֵר: מִי שֶׁעָנָה אֶת אֲבוֹתֵינוּ עַל יַם סוּף, הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע בְּקוֹל צַעֲקַתְכֶם הַיּוֹם הַזֶּה. וְהֵם מְרִיעִין, וְתוֹקְעִין, וּמְרִיעִין. וְכֵן בְּכָל בְּרָכָה וּבְרָכָה, בְּאַחַת אוֹמֵר, תִּקְעוּ, וּבְאַחַת אוֹמֵר, הָרִיעוּ, עַד שֶׁיִּגְמוֹר אֶת הַבְּרָכוֹת כּוּלָּן. וְכָךְ הִנְהִיג רַבִּי חֲלַפְתָּא בְּצִיפּוֹרִי וְרַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן תְּרַדְיוֹן בְּסִיכְנִי. וּכְשֶׁבָּא דָּבָר אֵצֶל חֲכָמִים, אָמְרוּ: לֹא הָיוּ נוֹהֲגִין כֵּן אֶלָּא בְּשַׁעֲרֵי מִזְרָח וּבְהַר הַבַּיִת.

וחזן הכנסת אומר: "הריעו בני אהרן הריעו". ואומר: "מי שענה את אבותינו על ים סוף הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה", והם מריעין ותוקעין ומריעין, וכן עושים בכל ברכה וברכה. באחת הוא אומר "תקעו", ובאחת הוא אומר "הריעו", עד שיגמור את הברכות כולן. וכך הנהיג ר' חלפתא בציפורי ור' חנניה בן תרדיון בסיכני. וכשבא הדבר אצל החכמים אמרו: לא היו נוהגין כן אלא בשערי מזרח ובהר הבית.

״רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר זִכְרוֹנוֹת״, כו׳. אָמַר רַבִּי אַדָּא דְּמִן יָפוֹ: מַאי טַעֲמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? לְפִי שֶׁאֵין אוֹמְרִים זִכְרוֹנוֹת וְשׁוֹפָרוֹת

שנינו במשנה: ר' יהודה אומר לא היה צריך לומר זכרונות ושופרות, אלא אומר פסוקים העוסקים בענין הבצורת והרעב. אמר רב אדא דמן יפו: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה — לפי שאין אומרים זכרונות ושופרות