בִּימֵי רַבִּי חֲלַפְתָּא וְרַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן תְּרַדְיוֹן, שֶׁעָבַר אֶחָד לִפְנֵי הַתֵּיבָה וְגָמַר אֶת הַבְּרָכָה כּוּלָּהּ, וְלֹא עָנוּ אַחֲרָיו ״אָמֵן״. ״תִּקְעוּ, הַכֹּהֲנִים, תְּקָעוּ״. ״מִי שֶׁעָנָה אֶת אַבְרָהָם אָבִינוּ בְּהַר הַמּוֹרִיָּה, הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע בְּקוֹל צַעֲקַתְכֶם הַיּוֹם הַזֶּה״. ״הָרִיעוּ, בְּנֵי אַהֲרֹן, הָרִיעוּ״. ״מִי שֶׁעָנָה אֶת אֲבוֹתֵינוּ עַל יַם סוּף, הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע בְּקוֹל צַעֲקַתְכֶם הַיּוֹם הַזֶּה״.

בימי ר' חלפתא ור' חנניא בן תרדיון שעבר אחד לפני התיבה וגמר את הברכה כולה, ולא ענו אחריו העם אמן. ואמר שמש בית הכנסת: תקעו הכהנים! ותקעו. ואז אמר: "מי שענה את אברהם אבינו בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה", ואמר: הריעו בני אהרן! — הריעו. ואז אמר: "מי שענה את אבותינו על ים סוף הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה", וכן הלאה.

וּכְשֶׁבָּא דָּבָר אֵצֶל חֲכָמִים, אָמְרוּ: לֹא הָיִינוּ נוֹהֲגִין כֵּן אֶלָּא בְּשַׁעַר מִזְרָח וּבְהַר הַבַּיִת.

וכשבא הדבר אצל חכמים, מה שעשו ר' חלפתא ור' חנניא, אמרו: לא היינו נוהגין כן לעשות באופן זה שלא לענות אמן אחר הברכה, אלא בשער מזרח של בית המקדש ובהר הבית, אבל אין עושים טכס זה בכל פרטיו אלא במקדש ולא מחוצה לו.

שָׁלֹשׁ תַּעֲנִיּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת, אַנְשֵׁי מִשְׁמָר מִתְעַנִּין וְלֹא מַשְׁלִימִין, וְאַנְשֵׁי בֵּית אָב לֹא הָיוּ מִתְעַנִּין כְּלָל. שָׁלֹשׁ שְׁנִיּוֹת, אַנְשֵׁי מִשְׁמָר מִתְעַנִּין וּמַשְׁלִימִין, וְאַנְשֵׁי בֵּית אָב מִתְעַנִּין וְלֹא מַשְׁלִימִין. שֶׁבַע אַחֲרוֹנוֹת, אֵלּוּ וָאֵלּוּ מִתְעַנִּין וּמַשְׁלִימִין. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.

בענין תעניות הציבור נאמר: שלש תעניות הראשונות אנשי משמר של הכהנים, אותם המשמשים במקדש באותו שבוע שהיו בו התעניות מתענין, אבל לא משלימין את תעניתם. ואנשי בית אב שצריכים לעבוד עבודת הקודש באותו יום לא היו מתענין כלל. אם היה זה יום צום בשלש תעניות שניות, אנשי משמר מתענין ומשלימין, ואנשי בית אב מתענין ולא משלימין. ואילו בשבע תעניות אחרונות — אלו ואלו מתענין ומשלימין, אלו דברי ר' יהושע.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: שָׁלֹשׁ תַּעֲנִיּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת, אֵלּוּ וָאֵלּוּ לֹא הָיוּ מִתְעַנִּין כְּלָל. שָׁלֹשׁ שְׁנִיּוֹת, אַנְשֵׁי מִשְׁמָר מִתְעַנִּין וְלֹא מַשְׁלִימִין, וְאַנְשֵׁי בֵּית אָב לֹא הָיוּ מִתְעַנִּין כְּלָל. שֶׁבַע אַחֲרוֹנוֹת, אַנְשֵׁי מִשְׁמָר מִתְעַנִּין וּמַשְׁלִימִין, וְאַנְשֵׁי בֵּית אָב מִתְעַנִּין וְלֹא מַשְׁלִימִין.

וחכמים אומרים: שלש תעניות הראשונות — אלו ואלו גם אנשי משמר וגם אנשי בית אב לא היו מתענין כלל, שלש שניות — אנשי משמר מתענין ולא משלימין, ואנשי בית אב לא היו מתענין כלל. שבע אחרונות — אנשי משמר מתענין ומשלימין, ואנשי בית אב מתענין ולא משלימין.

אַנְשֵׁי מִשְׁמָר מוּתָּרִין לִשְׁתּוֹת יַיִן בַּלֵּילוֹת, אֲבָל לֹא בַּיָּמִים. וְאַנְשֵׁי בֵּית אָב לֹא בַּיּוֹם וְלֹא בַּלַּיְלָה. אַנְשֵׁי מִשְׁמָר וְאַנְשֵׁי מַעֲמָד אֲסוּרִין מִלְּסַפֵּר וּמִלְּכַבֵּס. וּבַחֲמִישִׁי מוּתָּרִין מִפְּנֵי כְבוֹד הַשַּׁבָּת.

כיון שהזכרנו את מנהגם של אנשי משמר בזמן הבית מעירים על הבדל נוסף ביניהם: אנשי משמר מותרין לשתות יין בלילות אבל לא בימים, ואנשי בית אב שעובדים בו ביום, אינם שותים יין לא ביום ולא בלילה (שבו מקריבים את האימורים), שהרי אסור לכהנים לעבוד כשהם שתויי יין. ועוד הלכה כללית: אנשי משמר ואנשי מעמד שהם הישראלים שהיו מצטרפים לכל משמר כהנים ובאותו שבוע היו עוסקים בדברי תפילה ותחינה אסורין מלספר ומלכבס כל אותו שבוע של משמרם, וביום החמישי מותרין, מפני כבוד השבת.

כָּל הַכָּתוּב בִּמְגִלַּת תַּעֲנִית דְּלָא לְמִסְפַּד – לְפָנָיו אָסוּר, לְאַחֲרָיו מוּתָּר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו אָסוּר.

ולענין תעניות בכלל: כל יום הכתוב במגלת תענית שנאמר בו "דלא למספד" [שלא לספוד] ביום זה — גם יום לפניו אסור בהספד, אולם ביום שלאחריו — מותר. ר' יוסי אומר: גם שלפניו וגם שלאחריו אסור.

דְּלָא לְהִתְעַנָּאָה – לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו מוּתָּר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לְפָנָיו אָסוּר, לְאַחֲרָיו מוּתָּר.

ואילו יום שנאמר בו רק "דלא להתענאה" — [שאסור להתענות בו], לפניו ולאחריו מותר. ואילו ר' יוסי אומר: לפניו — אסור, לאחריו — מותר.

אֵין גּוֹזְרִין תַּעֲנִית עַל הַצִּבּוּר בַּתְּחִילָּה בַּחֲמִישִׁי, שֶׁלֹּא לְהַפְקִיעַ הַשְּׁעָרִים. אֶלָּא שָׁלֹשׁ תַּעֲנִיּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי, וְשָׁלֹשׁ שְׁנִיּוֹת חֲמִישִׁי שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁאֵין הָרִאשׁוֹנוֹת בַּחֲמִישִׁי, כָּךְ לֹא שְׁנִיּוֹת וְלֹא אַחֲרוֹנוֹת.

ועוד אמרו: אין גוזרין תענית על הצבור בתחילה ביום חמישי, כדי שלא להפקיע את השערים, שכן בסוף התענית ירבו הבאים לקנות, וכיון שרבים באים לקנות אוכל, גם לצורך היום וגם לכבוד השבת, עלולים המוכרים להפקיע את השערים ולהעלות מחירים. אלא שלש תעניות הראשונות לפי הסדר: שני וחמישי ושני, ושלש שניות חמישי שני וחמישי. ר' יוסי אומר: כשם שאין הראשונות מתחילות בחמישי כך לא שניות ולא אחרונות, אלא מתחילים תמיד בשני.

אֵין גּוֹזְרִין תַּעֲנִית עַל הַצִּבּוּר בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים, בַּחֲנוּכָּה, וּבְפוּרִים. וְאִם הִתְחִילוּ, אֵין מַפְסִיקִין. דִּבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל. אָמַר רַבִּי מֵאִיר: אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל אֵין מַפְסִיקִין, מוֹדֶה הָיָה שֶׁאֵין מַשְׁלִימִין. וְכֵן תִּשְׁעָה בְּאָב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת.

ועוד אמרו: אין גוזרין תענית על הצבור בראשי חדשים, בחנוכה, ובפורים. ואם התחילו להתענות באיזה שהוא מחזור תעניות קודם לכן ואירע שאחד מימי הצום חל בראש חודש חנוכה או פורים — אין מפסיקין, ומתענים גם באותם ימים, אלו דברי רבן גמליאל. אמר ר' מאיר: אף על פי שאמר רבן גמליאל אין מפסיקין — מודה היה שבימים אלה, הקרוים מועד, אין משלימין את התענית. וכן תשעה באב שחל להיות בערב שבת אין משלימים בו את הצום אלא אוכלים משהו לפני כניסת השבת, כדי שלא להיכנס לשבת מתוך תענית.

גמ׳ ״סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת כֵּיצַד מוֹצִיאִין אֶת הַתֵּיבָה״, כו׳. וַאֲפִילּוּ בְּקַמָּיְיתָא? וּרְמִינְהוּ: שָׁלֹשׁ תַּעֲנִיּוֹת רִאשׁוֹנוֹת וּשְׁנִיּוֹת, נִכְנָסִים לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וּמִתְפַּלְּלִין כְּדֶרֶךְ שֶׁמִּתְפַּלְּלִין כָּל הַשָּׁנָה כּוּלָּהּ.

שנינו במשנה: סדר התעניות כיצד? מוציאין את התיבה כו'". ושואלים: ואפילו בקמייתא [בתעניות ראשונות] עושים כן? ורמינהו [משליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: שלש תעניות ראשונות וכן שניות נכנסים לבית הכנסת, ומתפללין כדרך שמתפללין כל השנה כולה

וּבְשֶׁבַע אַחֲרוֹנוֹת, מוֹצִיאִין אֶת הַתֵּיבָה לִרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר, וְנוֹתְנִין אֵפֶר עַל גַּבֵּי הַתֵּיבָה, וּבְרֹאשׁ הַנָּשִׂיא, וּבְרֹאשׁ אַב בֵּית דִּין, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד נוֹטֵל וְנוֹתֵן בְּרֹאשׁוֹ. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: אֵפֶר מִקְלֶה הֵן מְבִיאִין. אֲמַר רַב פַּפָּא: כִּי תְּנַן נַמִי מַתְנִיתִין, אַשֶּׁבַע אַחֲרוֹנוֹת תְּנַן.

ורק בשבע אחרונות מוציאין את התיבה לרחובה של עיר, ונותנין אפר על גבי התיבה ובראש הנשיא ובראש אב בית דין, וכל אחד ואחד נוטל ונותן בראשו. ר' נתן אומר: אפר מקלה הן מביאין, ולא אפר אחר. הרי שאפר זה הוא רק באחרונות! אמר רב פפא: יש לומר, כי תנן נמי מתניתין [כאשר שנינו גם כן במשנתנו] על השבע האחרונות תנן [שנינו], שבהן עושים סדר מיוחד זה, ולא בראשונות.

״וּבְרֹאשׁ הַנָּשִׂיא״. וַהֲדַר תָּנֵי: ״כָּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹתֵן בְּרֹאשׁוֹ״. אִינִי? וְהָתַנְיָא: רַבִּי אוֹמֵר: בִּגְדוּלָּה, מַתְחִילִין מִן הַגָּדוֹל. וּבִקְלָלָה, מַתְחִילִין מִן הַקָּטָן.

שנינו במשנה שנותנים אפר בראש הנשיא ובראש אב בית דין, והדר תני [וחזר ושנה] כל אחד ואחד נוטל ונותן בראשו. ותוהים: איני [האם כן הוא] הסדר הראוי?! והתניא [והרי שנינו בברייתא]: רבי אומר: בגדולה בכל מקום שיש בו ענין של גדולה או נתינת כבוד מתחילין את הדבר מן הגדול שבאותה חבורה, ובכל מקום שיש בו קללה וביזוי מתחילין מן

בִּגְדוּלָּה, מַתְחִילִין מִן הַגָּדוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן, וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר״. וּבִקְלָלָה, מַתְחִילִין מִן הַקָּטָן, שֶׁבַּתְּחִלָּה נִתְקַלֵּל נָחָשׁ, וְאַחַר כָּךְ נִתְקַלְּלָה חַוָּה, וְאַחַר כָּךְ נִתְקַלֵּל אָדָם!

הקטן. וראיה לדבר שבגדולה מתחילין מן הגדול — שנאמר: "ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ולאיתמר". (ויקרא י, ו), הרי שמתחילים מן החשוב שבכולם לכבדו (כאמור: "כי שמן משחת ה' עליכם", ויקרא י, ז). ובקללה מתחילין מן הקטן — ש (אמר מר) [החכם]: בתחלה נתקלל הנחש, ואחר כך נתקללה חוה, ואחר כך נתקלל אדם! ומדוע בתעניות מתחילים בביטוי אבל וצער מגדולי העדה?

הָא חֲשִׁיבוּתָא לְדִידְהוּ, דְּאָמְרִי לְהוּ: אַתּוּן חֲשִׁיבִיתוּ לְמִיבָּעֵי עֲלַן רַחֲמֵי אַכּוּלֵּי עָלְמָא.

ומשיבים: הא חשיבותא לדידהו [זו משום חשיבות היא להם] ויש בכך גם כבוד, דאמרי להו [שאומרים להם], כלומר, רומזים על ידי מעשה זה: אתון חשיביתו למיבעי עלן רחמי אכולי עלמא [אתם חשובים לבקש עלינו רחמים על כל העולם] ולכן ראוי להתחיל בהם.

״כָּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹתֵן בְּרֹאשׁוֹ״. נָשִׂיא וְאַב בֵּית דִּין נַמִי נִשְׁקְלוּ אִינְהוּ וְנִינְחוּ בְּרֵאשַׁיְיהוּ! מַאי שְׁנָא דְּשָׁקֵיל אִינִישׁ אַחֲרִינָא וּמַנַּח לְהוּ? אָמַר רַבִּי אַבָּא דְּמִן קֵסָרִי: אֵינוֹ דּוֹמֶה מִתְבַּיֵּישׁ מֵעַצְמוֹ

שנינו במשנה: וכל אחד ואחד נותן בראשו, וכן אמר רב אדא: וכל אחד ואחד נוטל ונותן בראשו, ושואלים: נשיא ואב בית דין נמי נשקלו אינהו ונינחו בראשייהו [גם כן, יקחו הם ויניחו בראשיהם] בעצמם, מאי שנא דשקיל איניש אחרינא ומנח להו [במה שונה, מדוע, לוקח אדם אחר ומניח להם] ולא הם עצמם? אמר ר' אבא דמן קסרי: עושים זאת בכוונה, כי אינו דומה מתבייש מעצמו שנותן אפר בראש עצמו