גָּזַר תְּלַת עֶשְׂרֵה תַּעֲנִיּוֹת, וְלָא אִיעֲנִי. סָבַר לְמִיגְזַר טְפֵי. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַמִי: הֲרֵי אָמְרוּ: אֵין מַטְרִיחִין אֶת הַצִּבּוּר יוֹתֵר מִדַּאי.

גזר תלת [שלוש] עשרה תעניות ולא איעני [נענה]. סבר למיגזר טפי [לגזור עוד] עד שייענו מן השמים. אמר ליה [לו] ר' אמי: הרי אמרו אין מטריחין את הצבור יותר מדאי, ואין קובעים יותר משלוש עשרה תעניות.

אֲמַר רַבִּי אַבָּא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: רַבִּי אַמִי דַּעֲבַד, לְגַרְמֵיהּ הוּא דַּעֲבַד. אֶלָּא הָכִי אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לִגְשָׁמִים, אֲבָל לִשְׁאָר מִינֵי פוּרְעָנוּיּוֹת מִתְעַנִּין וְהוֹלְכִין עַד שֶׁיֵּעָנוּ מִן הַשָּׁמַיִם. תַּנְיָא נַמִי הָכִי: כְּשֶׁאָמְרוּ שָׁלֹשׁ וּכְשֶׁאָמְרוּ שֶׁבַע, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא לִגְשָׁמִים. אֲבָל לִשְׁאָר מִינֵי פוּרְעָנוּיּוֹת, מִתְעַנִּין וְהוֹלְכִין עַד שֶׁיֵּעָנוּ.

אמר ר' אבא בריה [בנו] של ר' חייא בר אבא: ר' אמי דעבד [שעשה], שפסק הלכה זו — לגרמיה [לעצמו] הוא דעבד [שעשה], כלומר, הוא עצמו לא רצה להתענות ודעתו בלבד היא זו ואינה דעת הרבים. אלא הכי [כך] אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: לא שנו גבול זה של שלוש עשרה תעניות אלא לגשמים, אבל לשאר מיני פורענויות — מתענין והולכין עד שיענו מן השמים. ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: כשאמרו שלש וכשאמרו שבע — לא אמרו אלא לענין גשמים, אבל לשאר מיני פורענויות — מתענין והולכין עד שיענו.

לֵימָא תֶּיהֱוֵי תְּיוּבְתֵּיהּ דְּרַבִּי אַמִי? אָמַר לָךְ רַבִּי אַמִי: תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: אֵין גּוֹזְרִין יוֹתֵר מִשְּׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה תַּעֲנִיּוֹת עַל הַצִּבּוּר, לְפִי שֶׁאֵין מַטְרִיחִין אֶת הַצִּבּוּר יוֹתֵר מִדַּאי. דִּבְרֵי רַבִּי. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לֹא מִן הַשֵּׁם הוּא זֶה, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁיָּצָא זְמַנָּהּ שֶׁל רְבִיעָה.

ושואלים: לימא תיהוי תיובתיה [האם לומר שברייתא זאת תהא קושיה חמורה] על ר' אמי שלא אמר כן! ומשיבים: אמר לך ר' אמי [יכול היה ר' אמי לומר לך]: תנאי [מחלוקת תנאים] היא בענין זה, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אין גוזרין יותר משלש עשרה תעניות על הצבור, לפי שאין מטריחין את הצבור יותר מדאי, אלו דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא מן השם הוא זה, כלומר, לא מטעם זה הוא הדבר אלא מפני שאחרי שלוש עשרה תעניות כבר יצא זמנה של רביעה, ואין טעם להתענות על הגשמים לאחר תקופת הגשם. ומדברי רבי שאמר "אין מטריחין על הציבור" נראה שהוא סבור שהטעם הוא משום הטרחת הציבור, ולאו דווקא משום עונת הגשמים וזוהי איפוא אף דעת ר' אמי. ואילו רבן שמעון בן גמליאל האומר כי הטעם הוא "מפני שכבר יצא זמנה של רביעה", נראה שהוא סבור שזהו דווקא בענין הגשם, אולם בשאר מיני פורעניות, לדעתו יש להתענות כפי הצורך ואפילו יותר משלוש עשרה, וכדבריו סובר אף ר' יוחנן.

שָׁלְחוּ לֵיהּ בְּנֵי נִינְוֵה לְרַבִּי: כְּגוֹן אֲנַן, דַּאֲפִילּוּ בִּתְקוּפַת תַּמּוּז בָּעֵינַן מִטְרָא, הֵיכִי נַעֲבֵיד? כִּיחִידִים דָּמֵינַן אוֹ כְּרַבִּים דָּמֵינַן? כִּיחִידִים דָּמֵינַן, וּבְשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה? אוֹ כְּרַבִּים דָּמֵינַן, וּבְבִרְכַּת הַשָּׁנִים? שְׁלַח לְהוּ: כִּיחִידִים דָּמֵיתוּ, וּבְשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה.

בנושא קרוב לזה מסופר: שלחו ליה [לו] בני נינוה שאלה זו לרבי: כגון אנן [אנחנו] שאפילו בתקופת תמוז (בעונת הקיץ) בעינן מטרא [אנו צריכים גשם], ובמקומותינו גשמים יורדים בכל השנה, היכי נעביד [כיצד נעשה] כאשר אין הגשמים יורדים בקיץ? האם כיחידים דמינן [נחשבים אנו] או כרבים דמינן [נחשבים אנו]? ומה ההבדל; כיחידים דמינן [נחשבים אנו] ומזכירים את שאלת הגשם ב"שומע תפלה", או כרבים דמינן [נחשבים אנו] ועלינו להזכיר את הגשמים בברכת השנים? שלח להו [להם] תשובה: כיחידים דמיתו [נחשבים אתם] וב"שומע תפלה" יש לכם להזכיר.

מֵיתִיבִי: אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁהַשָּׁנִים כְּתִיקְנָן וְיִשְׂרָאֵל שְׁרוּיִן עַל אַדְמָתָן. אֲבָל בַּזְּמַן הַזֶּה, הַכֹּל לְפִי הַשָּׁנִים, הַכֹּל לְפִי הַמְּקוֹמוֹת, הַכֹּל לְפִי הַזְּמַן. אֲמַר לֵיהּ: מַתְנִיתָא רָמֵית עֲלֵיהּ דְּרַבִּי? רַבִּי תַּנָּא הוּא וּפָלֵיג.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו: אמר ר' יהודה: אימתי אמרו זמני תעניות אלה וקביעות הברכות — בזמן שהשנים כתיקנן וישראל שרוין על אדמתן, אבל בזמן הזה — שישראל מפוזרים בכל מקום, ואין הזמנים כתיקונם — הכל לפי השנים, הכל לפי המקומות, הכל לפי הזמן — ומתפללים על הגשמים בברכת השנים לפי הצורך! אמר ליה [לו]: וכי מתניתא רמית עליה [מברייתא אתה מקשה עליו] על רבי?! הלא רבי עצמו תנא הוא ופליג [והוא חולק] על דברי ר' יהודה.

מַאי הָוֵי עֲלָהּ? רַב נַחְמָן אָמַר: בְּבִרְכַּת הַשָּׁנִים. רַב שֵׁשֶׁת אָמַר: בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה. וְהִלְכְתָא: בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה.

ושואלים: הלכה למעשה מאי הוי עלה [מה היה עליה, על שאלה זו]? רב נחמן אמר: שואלים בברכת השנים, כשיטת ר' יהודה. רב ששת אמר: ב"שומע תפלה" כשיטת רבי. ומסכמים: והלכתא [ההלכה למעשה]: שואלים ב"שומע תפלה", אם צריכים לגשמים בזמן שאינו עונת הגשמים בארץ ישראל.

״בַּשֵּׁנִי מַטִּין עִם חֲשֵׁיכָה, וּבַחֲמִישִׁי כָּל הַיּוֹם מִפְּנֵי כְבוֹד הַשַּׁבָּת״. אִיבָּעֲיָא לְהוּ: הֵיכִי קָתָנֵי? בַּשֵּׁנִי מַטִּין עִם חֲשֵׁיכָה, וּבַחֲמִישִׁי כָּל הַיּוֹם מִפְּנֵי כְבוֹד הַשַּׁבָּת? אוֹ דִּילְמָא, בַּשֵּׁנִי מַטִּין, וּבַחֲמִישִׁי פּוֹתְחִין כָּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ?

שנינו במשנה: "בשני בשבת מטין עם חשיכה ובחמישי כל היום מפני כבוד השבת". איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: היכי קתני [כיצד שנה], כלומר, כיצד יש להבין את דברי המשנה, האם פירושה כי בשני מטין (פותחים מעט את דלתות החנויות) עם חשיכה, ובחמישי מטים כל היום מפני כבוד השבת, או דילמא [שמא] בשני מטין כל היום ובחמישי פותחים לגמרי כל היום כולו?

תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא: בַּשֵּׁנִי מַטִּין עַד הָעֶרֶב, וּבַחֲמִישִׁי פּוֹתְחִין כָּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ מִפְּנֵי כְבוֹד הַשַּׁבָּת. הָיוּ לוֹ שְׁנֵי פְתָחִים, פּוֹתֵחַ אֶחָד וְנוֹעֵל אֶחָד. הָיָה לוֹ אִצְטַבָּא כְּנֶגֶד פִּתְחוֹ, פּוֹתֵחַ כְּדַרְכּוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ.

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] תשובה לדבר, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: בשני מטין עד הערב, ובחמישי פותחין כל היום כולו מפני כבוד השבת. היו לו שני פתחים בחנותו — פותח אחד ונועל אחד, שהרי הוא מראה בכך שנועל קצת את חנותו, היתה לו אצטבא (מבנה מוגבה שמסתיר את פתח החנות) כנגד פתחו — פותח כדרכו ואינו חושש, שהרי לא נאסר הדבר משום מלאכה אלא כדי שלא ייראה שביום זה אוכלים ושותים.

״עָבְרוּ אֵלּוּ וְלֹא נַעֲנוּ, מְמַעֲטִין בְּמַשָּׂא וּמַתָּן, בְּבִנְיָן וּבִנְטִיעָה״. תָּנָא: בְּבִנְיָן בִּנְיָן שֶׁל שִׂמְחָה. נְטִיעָה נְטִיעָה שֶׁל שִׂמְחָה. אֵי זֶהוּ בִּנְיָן שֶׁל שִׂמְחָה? זֶה הַבּוֹנֶה בֵּית חֲתָנוּת לִבְנוֹ. אֵי זוֹ הִיא נְטִיעָה שֶׁל שִׂמְחָה? זֶה הַנּוֹטֵעַ אַבְּוַורְנָקִי שֶׁל מְלָכִים.

שנינו במשנה: "עברו אלו ולא נענו — ממעטין במשא ומתן ובבנין ובנטיעה". תנא [שנה החכם] בתוספתא: בבנין — כוונתו בנין של שמחה, ולא כל בנין. נטיעה — נטיעה של שמחה ולא כל נטיעה. ומסבירים: אי זהו בנין של שמחה — זה הבונה בית חתנות לבנו, שהיו נוהגים לבנות לבן המתחתן בית שבו היו עורכים את סעודת הנישואים, ובו היו גרים בני הזוג במשך זמן מסויים. אי זו היא נטיעה של שמחה — זה הנוטע אבוורנקי של מלכים (גן מפואר שאיננו עשוי לתועלת אלא לנוי בלבד).

וּבִשְׁאֵילַת שָׁלוֹם. תָּנוּ רַבָּנַן: חֲבֵרִים אֵין שְׁאֵילַת שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶן. עַמֵּי הָאָרֶץ שֶׁשּׁוֹאֲלִין מַחֲזִירִין לָהֶם בְּשָׂפָה רָפָה וּבְכוֹבֶד רֹאשׁ. וְהֵן מִתְעַטְּפִין וְיוֹשְׁבִין כַּאֲבֵלִים וְכִמְנוּדִּין, כִּבְנֵי אָדָם הַנְּזוּפִין לַמָּקוֹם, עַד שֶׁיְּרַחֲמוּ עֲלֵיהֶם מִן הַשָּׁמַיִם.

שנינו במשנה, שאסורים "בשאילת שלום". תנו רבנן [שנו חכמים]: חברים (תלמידי חכמים) אין שאילת שלום ביניהן כלל. עמי הארץ ששואלין כיון שאינם יודעים שאין ראוי לשאול — מחזירין להם בשפה רפה, כלומר, בשקט ובכובד ראש (ברצינות), כפי שעונה אדם שהוא אבל או לבו כבד עליו. והן מתעטפין ויושבין כאבלים וכמנודין, כבני אדם הנזופין למקום, שהרי רואים שמשמים כועסים עליהם, עד שירחמו עליהם מן השמים.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵין אָדָם חָשׁוּב רַשַּׁאי לִיפּוֹל עַל פָּנָיו אֶלָּא אִם כֵּן נַעֲנֶה כִּיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל יְהוֹשֻׁעַ קֻם לָךְ, לָמָּה זֶה אַתָּה נֹפֵל עַל פָּנֶיךָ״?

אמר ר' אלעזר: אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו ולבזות בכך את עצמו בפני הציבור, אלא אם כן יודע שהוא נענה כיהושע בן נון, שנאמר: "ויאמר ה' אל יהושע קם לך למה זה אתה נפל על פניך" (יהושע ז, י). ומי שאיננו בטוח שכך יענו לו — אינו ראוי שיפול, שכן יהיה בכך בזיון אם הוא נופל על פניו ואיננו נענה.

וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵין אָדָם חָשׁוּב רַשַּׁאי לַחֲגוֹר שַׂק אֶלָּא אִם כֵּן נַעֲנֶה כִּיהוֹרָם בֶּן אַחְאָב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי, כִשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת דִּבְרֵי הָאִשָּׁה, וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו, וְהוּא עֹבֵר עַל הַחַמָּה, וַיַּרְא הָעָם, וְהִנֵּה, הַשַּׂק עַל בְּשָׂרוֹ״ וגו׳.

וכן אמר ר' אלעזר: אין אדם חשוב רשאי לחגור שק לאבל ולבקשת רחמים אלא אם כן נענה כיהורם בן אחאב, שנאמר: "ויהי כשמע המלך את דברי האשה ויקרע את בגדיו והוא עבר על החמה וירא העם והנה השק על בשרו מבית

וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא הַכֹּל בִּקְרִיעָה וְלֹא הַכֹּל בִּנְפִילָה. מֹשֶׁה וְאַהֲרוֹן בִּנְפִילָה; יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב בִּקְרִיעָה. מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בִּנְפִילָה, דִּכְתִיב: ״וַיִּפּוֹל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם״. יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב בִּקְרִיעָה, דִּכְתִיב: ״וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה…קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם״.

"(מלכים ב' ו, ל), ואחר כך מסופר כיצד היתה תשועה לישראל. ואמר ר' אלעזר: לא הכל בקריעה ולא הכל בנפילה, שלא כל אדם ראוי לו לקרוע בגדיו או ליפול על פניו כאשר יש פורענות וצריך לגלות צער. ומה עניינו? משה ואהרן בנפילה, שהם ראוי היה להם ליפול על פניהם, יהושע וכלב שהיו תלמידיהם — בקריעה. ומפרטים את מקור הדברים: משה ואהרן בנפילה — דכתיב [שנאמר]: "ויפל משה ואהרן על פניהם" (במדבר יד, ה), יהושע וכלב בקריעה — דכתיב [שנאמר]: "ויהושע בן נון וכלב בן יפנה מן התרים את הארץ קרעו בגדיהם" (במדבר יד, ו).

מַתְקִיף לָהּ רַבִּי זֵירָא, וְאִיתֵּימָא רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי: אִי הֲוָה כְּתִיב, יְהוֹשֻׁעַ, כִּדְקָאָמְרַתְּ. הָשְׁתָּא דִּכְתִיב, ״וִיהוֹשֻׁעַ״, הָא וְהָא עָבֵיד.

מתקיף לה [מקשה על כך] על דבר זה ר' זירא ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה ר' שמואל בר נחמני: אי הוה כתיב [אילו נאמר] במקרא "יהושע וכלב "בלא ו' החיבור — היה אכן הפירוש כדקאמרת [כפי שאמרת], שמשה ואהרן בנפילה ואילו יהושע וכלב בקריעה בלבד, השתא דכתיב [עכשיו שנאמר]: "ויהושע" — ב־ו' החיבור, אפשר שה־ו' באה להוסיף על ענין ראשון, שמשה ואהרן בנפילה בלבד, ויהושע וכלב הא והא עביד [זה וזה עשה] שגם נפלו וגם קרעו.

וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא הַכֹּל בְּקִימָה, וְלֹא הַכֹּל בְּהִשְׁתַּחֲוָיָה. מְלָכִים בְּקִימָה, וְשָׂרִים בְּהִשְׁתַּחֲוָיָה. מְלָכִים בְּקִימָה, דִּכְתִיב: ״כֹּה אָמַר ה׳, גֹּאֵל יִשְׂרָאֵל, קְדוֹשׁוֹ,

וכיוצא בו אמר ר' אלעזר: לא הכל בקימה ולא הכל בהשתחויה לעתיד לבוא, אלא מלכים — בקימה, ושרים — בהשתחויה. מלכים בקימה, דכתיב [שנאמר]: "כה אמר ה' גאל ישראל קדושו