נִים וְלָא נִים; תִּיר וְלָא תִּיר. דְּקָרוּ לֵיהּ וְעָנֵי. וְלָא יָדַע אַהֲדוּרֵי סְבָרָא, וְכִי מַדְכְּרִי לֵיהּ, מִדְכַּר.

נים [ישן] ולא נים [ישן], תיר [ער] ולא תיר [ער], דקרו ליה ועני ולא ידע אהדורי סברא [שקוראים אותו בשמו ועונה אבל אינו יודע לענות דבר בטעם] וכי מדכרי ליה מדכר [וכאשר מזכירים לו דבר שאירע באותה שעה נזכר] — הוא הקרוי מתנמנם.

אָמַר רַב כָּהֲנָא אָמַר רַב: יָחִיד שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו תַּעֲנִית אָסוּר בִּנְעִילַת הַסַּנְדָּל. חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא תַּעֲנִית צִבּוּר קִיבֵּל עָלָיו. הֵיכִי לִיעֲבַד? אֲמַר רַבָּה בַּר רַב שֵׁילָא: לֵימָא הָכִי: לְמָחָר אֱהֵא לְפָנֶיךָ בְּתַעֲנִית יָחִיד.

אמר רב כהנא אמר רב: יחיד שקיבל עליו תענית — אסור בנעילת הסנדל באותו יום, חיישינן [חוששים אנו] שמא תענית צבור קיבל עליו, ובתענית ציבור אסור בנעילת הסנדל. ושואלים: היכי ליעבד [כיצד יעשה] שלא לבוא לחשש זה? אמר רבה בר רב שילא: לימא הכי [שיאמר כך], במפורש: למחר אהא לפניך בתענית יחיד.

אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרַב שֵׁשֶׁת: הָא קָא חָזֵינַן רַבָּנַן דִּמְסַיְּימֵי מְסָנַיְיהוּ וְאָתוּ לְבֵי תַעֲנִיתָא! אִיקְפַּד וַאֲמַר לְהוּ: דִּלְמָא מֵיכַל נַמִי אֲכוּל.

מסופר: אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לרב ששת, שהיה עיוור: הא קא חזינן רבנן דמסיימי מסנייהו ואתו לבי תעניתא [והרי אנו רואים חכמים שנועלים את נעליהם והולכים לבית התענית] בתענית ציבור, משמע שאין צורך לחשוש לכך! איקפד [הקפיד] על אלה ואמר להו [להם]: דלמא מיכל נמי אכול [שמא גם כן אכלו], שהרי רואים שהם מזלזלים בתענית.

אַבַּיֵי וְרָבָא מְעַיְּילִי כִּי מְסַיְּימִי אַפַּנְתָּא. מָרֵימָר וּמָר זוּטְרָא מְחַלְּפִי דִּימִינָא לִשְׂמָאלָא, וְדִשְׂמָאלָא לִימִינָא. רַבָּנַן דְּבֵי רַב אַשִׁי נָפְקִי כִּי אוֹרְחַיְיהוּ. סָבְרִי כִּי הָא דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין תַּעֲנִית צִבּוּר בְּבָבֶל אֶלָּא תִּשְׁעָה בְּאָב בִּלְבַד.

מסופר: אביי ורבא מעיילי כי מסיימי אפנתא [היו נכנסים בסנדלים שהיו לובשים על עור הנעל], כלומר, הפוכות מלמעלה למטה. מרימר ומר זוטרא מחלפי דימינא לשמאלא, ודשמאלא לימינא [היו מחליפים נעל ימין לשמאל ושל שמאל לימין] ואילו רבנן דבי [חכמים שבבית מדרשו] של רב אשי נפקי כי אורחייהו [היו יוצאים כדרכם] בנעלים, סברי כי הא [סבורים היו כמו זו] שאמר שמואל: אין תענית צבור בבבל אלא תשעה באב בלבד ובבבל על כל פנים אין לחשוש שמא קיבל עליו תענית ציבור.

אָמַר רַב יְהוּדָה אֲמַר רַב: לֹוֶה אָדָם תַּעֲנִיתוֹ וּפוֹרֵעַ. כִּי אָמְרִיתָהּ קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל, אֲמַר לִי: וְכִי נֶדֶר קִבֵּל עֲלֵיהּ דְּלָא סַגִּי דְּלָא מְשַׁלֵּם? לְצַעוּרֵי נַפְשֵׁיהּ קַבֵּיל עֲלֵיהּ. אִי מָצֵי, מְצַעֵר נַפְשֵׁיהּ; אִי לָא מָצֵי, לָא מְצַעֵר נַפְשֵׁיהּ.

ועוד לענין תענית, אמר רב יהודה אמר רב: לוה אדם תעניתו ופורע, שאם אירעה סיבה שאיננו יכול להתענות ביום שקיבל עליו, הריהו מבטל את התענית באותו יום ("לווה"), ומקבל על עצמו להתענות ביום אחר ("פורע"). וסיפר רב יהודה: כי אמריתה קמיה [כאשר אמרתי אותה את ההלכה הזו לפני] שמואל, אמר לי: וכי נדר קבל עליה [עליו] שלא סגי [די] לו כשלא משלם [ישלים אותו]? הלא לצעורי נפשיה קביל עליה [לצער את עצמו קיבל עליו] אי מצי [אם הוא יכול] — מצער נפשיה [יצער עצמו], אי לא מצי [אם אינו יכול] — לא מצער נפשיה [לא יצער עצמו], ודי לו במה שהצטער עד אז ואם אינו יכול להשלים את תעניתו — אינו צריך לפרוע תענית זו.

אִיכָּא דְּאָמְרִי אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לֹוֶה אָדָם תַּעֲנִיתוֹ וּפוֹרֵעַ. כִּי אָמְרִיתָהּ קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל, אָמַר לִי: פְּשִׁיטָא! לֹא יְהֵא אֶלָּא נֶדֶר! נֶדֶר מִי לָא מָצֵי בָּעֵי לְשַׁלּוּמֵי וּמֵיזַל לְמָחָר וּלְיוֹמָא אַחֲרִינָא?

איכא דאמרי [יש שאומרים] בנוסח אחר, אמר רב יהודה אמר רב: לוה אדם תעניתו ופורע. כי אמריתה קמיה [כאשר אמרתי אותה את ההלכה הזו לפני] שמואל, אמר לי: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] לא יהא זה אלא נדר, וכי נדר מי לא מצי בעי לשלומי ומיזל למחר וליומא אחרינא [האם איננו צריך לשלם אותו למחר וליום אחר] ואף תענית כיון שהיא נדר, חייב לפרוע אותה באחד הימים.

רַב יְהוֹשֻׁעַ בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי אִיקְלַע לְבֵי רַב אַסִי. עֲבַדוּ לֵיהּ עֶגְלָא תִּילְתָּא. אֲמַרוּ לֵיהּ: לִיטְעוֹם מָר מִידֵי. אֲמַר לְהוּ: בְּתַעֲנִיתָא יָתֵיבְנָא. אֲמַרוּ לֵיהּ: וְלוֹזִיף מָר וְלִיפְרַע. לָא סָבַר מָר לְהָא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לֹוֶה אָדָם תַּעֲנִיתוֹ וּפוֹרֵעַ? אֲמַר לְהוּ: תַּעֲנִית חֲלוֹם הוּא.

מסופר, רב יהושע בריה [בנו] של רב אידי איקלע לבי [הזדמן לביתו] של רב אסי, עבדו ליה עגלא תילתא [עשו לו, לכבודו עגל משולש], אמרו ליה [לו]: ליטעום מר מידי [יטעם אדוני דבר מה]. אמר להו [להם]: בתעניתא יתיבנא [בתענית אני יושב] ואיני יכול לאכול. אמרו ליה [לו]: ולוזיף מר וליפרע [ושילוה אדוני ויפרע את התענית], וכי לא סבר מר להא [סבור אדוני כמו זו] שאמר רב יהודה אמר רב: לוה אדם תעניתו ופורע? אמר להו [להם]: תענית חלום הוא, כלומר, שהיא תענית שאדם מתענה כדי לבטל ממנו חלום רע שחלם בלילה.

וְאָמַר רַבָּה בַּר מְחַסְיָא אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב: יָפָה תַּעֲנִית לַחֲלוֹם כְּאֵשׁ לִנְעוֹרֶת. אָמַר רַב חִסְדָּא: וּבוֹ בַּיּוֹם. וְאָמַר רַב יוֹסֵף: וַאֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת. מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? לֵיתִיב תַּעֲנִיתָא לְתַעֲנִיתָא.

ואמר רבה בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: יפה תענית לבטל חלום רע, כמו אש שבוערת ומכלה את הנעורת של פשתן. ואמר רב חסדא: ובו ביום. כלומר, דווקא אם מתענה ביום שלאחר החלום. וכיון שתענית זו אינה משום נדר, אינו יכול ללוות במקרה זה ולשלם ביום אחר. ובאותו ענין אמר רב יוסף: ואפילו בשבת יש לצום כדי לבטל חלום רע שחלם בליל שבת. ושואלים: מאי תקנתיה [מה תקנתו] של זה אשר זילזל בכבוד השבת על ידי תענית בה? ליתיב תעניתא לתעניתא [שישב עוד תענית אחרת לכפר על תעניתו] ביום השבת.

מתני׳ עָבְרוּ אֵלּוּ וְלֹא נַעֲנוּ, בֵּית דִּין גּוֹזְרִין שָׁלֹשׁ תַּעֲנִיּוֹת אֲחֵרוֹת עַל הַצִּבּוּר. אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין מִבְּעוֹד יוֹם, וַאֲסוּרִין בִּמְלָאכָה, וּבִרְחִיצָה, וּבְסִיכָה, וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל, וּבְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, וְנוֹעֲלִין אֶת הַמֶּרְחֲצָאוֹת.

עברו ימים אלו שהתענו בהם שלוש תעניות קלות ולא נענו, שלא ירדו גשמים — בית דין גוזרין שלש תעניות אחרות על הצבור. ותעניות אלה חמורות הן: אוכלין ושותין רק מבעוד יום שלפני תחילת ליל התענית, ואסורין ביום הצום במלאכה וברחיצה ובסיכה בשמן, ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה, ונועלין את המרחצאות שלא יבואו אנשים להתרחץ באותו יום.

עָבְרוּ אֵלּוּ וְלֹא נַעֲנוּ, בֵּית דִּין גּוֹזְרִין עֲלֵיהֶן עוֹד שֶׁבַע, שֶׁהֵן שְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה תַּעֲנִיּוֹת עַל הַצִּבּוּר. הֲרֵי אֵלּוּ יְתֵרוֹת עַל הָרִאשׁוֹנוֹת, שֶׁבָּאֵלּוּ מַתְרִיעִין, וְנוֹעֲלִין אֶת הַחֲנוּיוֹת. בַּשֵּׁנִי מַטִּין עִם חֲשֵׁיכָה, וּבַחֲמִישִׁי מוּתָּרִין מִפְּנֵי כְבוֹד הַשַּׁבָּת.

עברו שלושה ימי תעניות אלו ועדיין לא נענו — בית דין גוזרין עליהן עוד שבע תעניות, שהן בסך הכל שלוש עשרה תעניות שגזרו על הצבור כולו (שהרי היחידים התענו כבר שלוש קודם לכן). הרי אלו שבע אחרונות יתרות על הראשונות, שבאלו נוסף לכל החומרות הקודמות מתריעין (צועקים, משמיעים קול, כאשר יבואר בגמרא) ונועלין את החנויות. ואף שצריכים לנעול את החנויות, בכל זאת ביום שני שהיתה בו תענית מטין (פותחים מעט את החנויות) עם חשיכה שאפשר יהא לקנות צרכי אוכל לאחר הצום, ובחמישי מותרין לפתוח מפני כבוד השבת, שהרי צריך לקנות צרכי מזון עבור השבת הקרובה.

עָבְרוּ אֵלּוּ וְלֹא נַעֲנוּ, מְמַעֲטִין בְּמַשָּׂא וּמַתָּן, בְּבִנְיָן וּבִנְטִיעָה, בְּאֵירוּסִין וּבְנִישּׂוּאִין, וּבִשְׁאִילַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ, כִּבְנֵי אָדָם הַנְּזוּפִין לַמָּקוֹם. הַיְּחִידִים חוֹזְרִין וּמִתְעַנִּין עַד שֶׁיֵּצֵא נִיסָן. יָצָא נִיסָן וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים, סִימַן קְלָלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֲלוֹא קְצִיר חִטִּים הַיּוֹם״ וגו׳?

עברו ימים אלו ולא נענו — אין בית דין גוזרים עוד תעניות, אבל כל הציבור צריך לנהוג מנהג אבל: ממעטין במשא ומתן, בבנין, ובנטיעה, באירוסין, ובנישואין, ובשאילת שלום בין אדם לחבירו, והכל נוהגים כבני אדם הנזופין (שקיבלו נזיפה) למקום (מאת הקדוש ברוך הוא), והיחידים (תלמידי חכמים) חוזרין ומתענין בשני וחמישי עד שיצא (יגמר) חודש ניסן. יותר מכאן אין מבקשים עוד על הגשמים, כי לאחר שיצא ניסן וירדו גשמים הרי זה סימן קללה, שנאמר: "הלוא קציר חטים היום אקרא אל ה' ויתן קולות ומטר ודעו וראו כי רעתכם רבה" (שמואל א' יב, יז).

גמ׳ בִּשְׁלָמָא כּוּלְּהוּ, אִית בְּהוּ תַּעֲנוּג – רְחִיצָה, וְסִיכָה, וְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה. אֲבָל מְלָאכָה צַעַר הוּא! אֲמַר רַב חִסְדָּא אֲמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: אָמַר קְרָא: ״קַדְּשׁוּ צוֹם, קִרְאוּ עֲצָרָה, אִסְפוּ זְקֵנִים״. כַּעֲצֶרֶת. מַה עֲצֶרֶת אָסוּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה, אַף תַּעֲנִית אָסוּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה.

תחילה שואלים ביחס לדברים שנאסרו בתעניות ציבור: בשלמא כולהו [נניח כולם], שאר הדברים שאסרו, אית בהו [יש בהם] תענוג; רחיצה וסיכה ותשמיש המטה, אבל עשיית מלאכה הלא צער הוא ומדוע גזרו שיתבטלו ממלאכה? אמר רב חסדא אמר רב ירמיה בר אבא: אמר קרא [הכתוב]: "קדשו צום קראו עצרה אספו זקנים" (יואל א, יד), משמע שהצום הוא כעצרת, מה עצרת (יום חג) אסור בעשיית מלאכה — אף תענית אסור בעשיית מלאכה.

אִי מָה עֲצֶרֶת מֵאוּרְתָּא, אַף תַּעֲנִית נַמִי מֵאוּרְתָּא! אֲמַר רַבִּי זֵירָא: לְדִידִי מִיפַּרְשָׁא לִי מִינֵּיהּ דְּרַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: אָמַר קְרָא: ״אִסְפוּ זְקֵנִים״. דּוּמְיָא דַּאֲסִיפַת זְקֵנִים. מָה אֲסִיפַת זְקֵנִים בַּיּוֹם, אַף צוֹם נַמִי בַּיּוֹם. וְאֵימָא: מִטִּיהֲרָא! אֲמַר רַב שֵׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַב הוּנָא, דַּאֲמַר מִצַּפְרָא כִּינּוּפְיָא.

ושואלים: אי [או] נאמר: מה עצרת, חג, אסורה במלאכה כבר מאורתא [מהערב], אף תענית נמי מאורתא [גם כן תהא אסורה במלאכה כבר מהערב]! אמר ר' זירא: לדידי מיפרשא לי מיניה [לי עצמי נתפרש הדבר ממנו] מר' ירמיה בר אבא עצמו, כך: שאמר קרא [הכתוב]: "קדשו צום... אספו זקנים", לומר, שאיסור מלאכה הוא דומיא [בדומה] לאסיפת זקנים, מה אסיפת זקנים זמנה ביום — אף צום נמי [גם כן] זמנו ביום, ושואלים: ואימא מטיהרא [ואמור שהדבר מתחיל מן הצהרים]? אמר רב שישא בריה [בנו] של רב אידי: הדבר מסייע ליה [לו] לרב הונא, שאמר: מצפרא כינופיא [מן הבוקר האסיפה], שזמן אסיפת העם בתענית הוא משעות הבוקר.

הֵיכִי עָבְדִי? אֲמַר אַבַּיֵי: מִצַּפְרָא עַד פַּלְגָּא דְּיוֹמָא מְעַיְּינִינַן בְּמִילֵּי דְּמָתָא. מִכָּאן וְאֵילָךְ, רִבְעָא דְּיוֹמָא קָרֵינַן בְּסִפְרָא וְאַפְטַרְתָּא. מִכָּאן וְאֵילָךְ, בָּעֵינַן רַחֲמֵי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיָּקוּמוּ עַל עָמְדָם, וַיִּקְרְאוּ בְּסֵפֶר תּוֹרַת ה׳ אֱלֹהֵיהֶם רְבִעִית הַיּוֹם, וּרְבִעִית מִתְוַדִּים, וּמִשְׁתַּחֲוִים לַה׳ אֱלֹהֵיהֶם״.

ושואלים: היכי עבדי [כיצד עושים] בפועל? אמר אביי: מצפרא עד פלגא דיומא מעיינינן במילי דמתא [מן הבוקר עד חצי היום מעיינים אנו בעסקי העיר] ובודקים אם יש פגמים וקילקולים מוסריים ואחרים בעיר, ומנסים לתקן אותם, שמא דבר זה גרם להם לעונש. מכאן ואילך, רבעא דיומא קרינן בספרא ואפטרתא [רבע יום אנו קוראים בספר התורה והפטרה] ומכאן ואילך בעינן רחמי [מבקשים רחמים, מתפללים], שנאמר: "ויקומו על עמדם ויקראו בספר תורת ה' אלהיהם רבעית היום ורבעית מתודים ומשתחוים לה' אלהיהם" (נחמיה ט, ג).