כְּאִילּוּ קָדוֹשׁ שָׁרוּי בְּתוֹךְ מֵעָיו, שֶׁנֶּאֱמַר ״בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ וְלֹא אָבוֹא בְּעִיר״! לָא קַשְׁיָא. הָא דְּמָצֵי לְצַעוּרֵי נַפְשֵׁיהּ; הָא דְּלָא מָצֵי לְצַעוּרֵי נַפְשֵׁיהּ.

כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו, ואסור לו לצער את הקדוש הזה, שנאמר: "בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר" (הושע יא, ט), משמע שאסור לו לאדם להתענות! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]; הא [זה] — דמצי לצעורי נפשיה [שהוא יכול לצער את עצמו] בלא להינזק, הרי כאשר הוא צם ומתענה נקרא קדוש. הא [זה] — דלא מצי לצעורי נפשיה [זה שאיננו יכול לצער את נפשו] ובכל זאת מתענה ומזיק לעצמו, הוא שר' אלעזר דיבר בגנותו.

רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: נִקְרָא חָסִיד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד, וְעֹכֵר שְׁאֵרוֹ״ וגו׳. אֲמַר רַב שֵׁשֶׁת: הַאי בַּר בֵּי רַב דְּיָתֵיב בְּתַעֲנִיתָא, לֵיכוּל כַּלְבָּא לְשֵׁירוּתֵיהּ.

ריש לקיש אמר: מי שמתענה נקרא חסיד, שנאמר: "גמל נפשו איש חסד ועכר שארו אכזרי" (משלי יא, יז), שכל מי שגומל עצמו ממזון, נקרא חסיד ("איש חסד"). כיוצא בו אמר רב ששת: האי בר בי רב דיתיב בתעניתא [בן בית הרב, תלמיד חכם, שיושב בתענית] — ליכול כלבא לשירותיה [שיאכל הכלב את מנתו], כלומר, תלמיד חכם המתענה לא הועיל כלום, והרי זה כמי שלא היה לו אוכל מפני שהכלב אכל את מנתו.

אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: אֵין תַּעֲנִית צִיבּוּר בְּבָבֶל אֶלָּא תִּשְׁעָה בְּאָב בִּלְבַד. אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אֵין תַּלְמִיד חָכָם רַשַּׁאי לֵישֵׁב בְּתַעֲנִית, מִפְּנֵי שֶׁמְּמַעֵט בִּמְלֶאכֶת שָׁמַיִם.

אמר ר' ירמיה בר אבא: אין תענית צבור בבבל לכל הדינים הנוהגים בתענית ציבור אלא תשעה באב בלבד, וממילא נבין שכל שאר התעניות אפילו הקבועות לציבור יש לנהוג בהן כבתענית יחיד, הן לגבי דיני התענית, והן לגבי החובה להתענות בה. ואמר ר' ירמיה בר אבא אמר ריש לקיש: אין תלמיד חכם רשאי לישב בתענית, מפני שעל ידי התענית ממעט במלאכת שמים, שהרי מלאכתו היא בתורה ובמצוות, ואם מחליש כוחו — ממעט באלה.

״אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין מִשֶּׁחָשֵׁיכָה״ כו׳. אָמַר רַבִּי זְעֵירָא אָמַר רַב הוּנָא: יָחִיד שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו תַּעֲנִית, אֲפִילּוּ אָכַל וְשָׁתָה כָּל הַלַּיְלָה, לְמָחָר הוּא מִתְפַּלֵּל תְּפִילַּת תַּעֲנִית. לָן בְּתַעֲנִיתוֹ, אֵינוֹ מִתְפַּלֵּל שֶׁל תַּעֲנִית.

שנינו במשנה שבתעניות הראשונות אוכלין ושותין משחשיכה ואין התענית מתחילה אלא בבוקר. אמר ר' זעירא אמר רב הונא: יחיד שקיבל עליו תענית, אפילו אכל ושתה כל הלילה כולו — למחר בבוקר הוא מתפלל תפלת תענית בשמונה עשרה, שמוסיף לומר "עננו ביום צום תעניתנו". ואם אחר שהתענה לן בתעניתו ולא אכל כל הלילה — אינו מתפלל תפילה של תענית בבוקר המחרת.

אֲמַר רַב יוֹסֵף: מַאי קָסָבַר רַב הוּנָא? סְבִירָא לֵיהּ אֵין מִתְעַנִּין לְשָׁעוֹת? אוֹ דִּלְמָא, מִתְעַנִּין לְשָׁעוֹת, וְהַמִּתְעַנֶּה לְשָׁעוֹת אֵינוֹ מִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת תַּעֲנִית?

אמר רב יוסף: מאי קסבר [מה בעצם סבר] רב הונא כשאמר את דבריו אלה? האם סבירא ליה [סבור הוא] שאין מתענין לשעות, ושתענית שאינה עד סוף היום איננה נחשבת כתענית ולכן שעות הלילה אין נחשבות כלל לתענית, או דלמא [שמא] סבור הוא שמתענין לשעות, אבל המתענה לשעות אינו מתפלל תפלת תענית?

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: לְעוֹלָם קָסָבַר רַב הוּנָא מִתְעַנִּין לְשָׁעוֹת, וְהַמִּתְעַנֶּה לְשָׁעוֹת מִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת תַּעֲנִית. וְשָׁאנֵי הָכָא, דְּאִיכָּא שָׁעוֹת דְּלֵילְיָא דְּלָא קַבֵּיל עֲלֵיהּ מֵעִיקָּרָא.

אמר ליה [לו] אביי: לעולם תאמר כי קסבר [שסבור] רב הונא מתענין לשעות, והמתענה לשעות גם מתפלל תפלת תענית, ושאני הכא דאיכא [ושונה כאן שיש] אף שעות דליליא [של הלילה] שלא קביל עליה מעיקרא [קיבל על עצמו מתחילה], שכן תענית יחיד צריך אדם לקבל על עצמו לפני כן, ואם לן בתעניתו בלא לקבלה עליו מראש נמצא שלא חלה עליו חובת התענית ולכן אינו מוסיף למחרת בתפילתו לומר "עננו".

מָר עוּקְבָא אִיקְלַע לְגִינְזַק. בָּעוּ מִינֵּיהּ: מִתְעַנִּין לְשָׁעוֹת, אוֹ אֵין מִתְעַנִּין לְשָׁעוֹת? לָא הֲוָה בִּידֵיהּ. קַנְקַנִּין שֶׁל נָכְרִים אֲסוּרִין אוֹ מוּתָּרִין? לָא הֲוָה בִּידֵיהּ. בַּמֶּה שִׁימֵּשׁ מֹשֶׁה כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים״? לָא הֲוָה בִּידֵיהּ.

אגב הלכה זו מסופר: מר עוקבא איקלע [הזדמן] לעיר גינזק, בעו מיניה [שאלו אותו] בין השאר שלוש שאלות שלא ידע להשיב עליהן תשובה: מתענין לשעות או אין מתענין לשעות? לא הוה בידיה [היתה בידו] תשובה. קנקנין של חרס של גוים שהשתמשו בהם גוים כבית קיבול ליין, האם אסורין הקנקנים לעולם או מותרין? לא הוה בידיה [היתה בידו] תשובה. במה, באילו בגדים, שימש משה כל שבעת ימי המלואים כאשר שימש ככהן וקידש את אהרן ובניו לכהונה? לא הוה בידיה [היתה בידו] תשובה.

אֲזַל וּשְׁאֵיל בֵּי מִדְרָשָׁא. אֲמַרוּ לֵיהּ: הִלְכְתָא: מִתְעַנִּין לְשָׁעוֹת, וּמִתְפַּלְּלִין תְּפִלַּת תַּעֲנִית. וְהִלְכְתָא: קַנְקַנִּין שֶׁל נָכְרִים לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מוּתָּרִין. בַּמֶּה שִׁימֵּשׁ מֹשֶׁה כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים? בְּחָלוּק לָבָן. רַב כָּהֲנָא מַתְנֵי: בְּחָלוּק לָבָן שֶׁאֵין לוֹ אִימְרָא.

אזל ושאיל בי מדרשא [הלך ושאל בבית המדרש], אמרו ליה [לו]: הלכתא [ההלכה היא] מתענין לשעות, ומתפללין תפלת תענית. והלכתא [וההלכה]: קנקנין של גוים לאחר שנים עשר חדש שלא השתמשו בהם לכל שימוש — מותרין. ובמה שימש משה כל שבעת ימי המלואים — בחלוק לבן, כלומר, לא בבגדיו ולא בבגדי כהונה רגילים אלא בחלוק לבן מיוחד. רב כהנא מתני [היה שונה]: בחלוק לבן שאין לו אימרא שאין קיפול בשפתו למטה,

אֲמַר רַב חִסְדָּא:

אמר רב חסדא: