סִיכֵּךְ עַל גַּבֵּי מָבוֹי שֶׁיֵּשׁ לוֹ לֶחִי – כְּשֵׁרָה.

סיכך על גבי מבוי שיש לו לחי — כשרה,

וְאָמַר רָבָא: סִיכֵּךְ עַל גַּבֵּי פַּסֵּי בִירָאוֹת – כְּשֵׁרָה.

וכיוצא בזה אמר רבא: סיכך על גבי פסי ביראות (בורות) — כשרה. שכאשר קיים בור מים ציבורי ברשות הרבים, וכדי שיוכלו לשאוב ממנו בשבת יש לעשות שהמקום שסביב בור המים יהיה רשות היחיד. ואם אי אפשר לעשות מסביבו מחיצה גמורה, עושים "פסי ביראות" — זויות כפולות בארבע פינות מסביב, וזויות אלה מחשיבות את כל השטח שבתוכן כרשות היחיד. וכיון שלענין שבת נחשבים הפסים כמחיצות — אף לענין סוכה כן.

וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמַעִינַן מָבוֹי – מִשּׁוּם דְּאִיכָּא שְׁתֵּי דְּפָנוֹת מְעַלְּיָיתָא, אֲבָל גַּבֵּי פַּסֵּי בִירָאוֹת דְּלֵיכָּא שְׁתֵּי דְּפָנוֹת מְעַלְּיָיתָא – אֵימָא לָא.

ומעירים: וצריכא [וצריך היה] רבא להשמיע לנו את שיטתו בשני המקרים, למרות דמיונם זה לזה. דאי אשמעינן [שאם היה משמיע לנו] הכשר סוכה במבוי בלבד, היינו אומרים: משום דאיכא [שיש] שתי דפנות מעלייתא [מעולות, גמורות], שהרי שתיים מדפנותיו הן דפנות גמורות כהלכתן. אבל גבי פסי ביראות דליכא [שאין] באופן זה שתי דפנות מעלייתא [מעולות] ורובו פרוץ אימא [אמור] שלא.

וְאִי אַשְׁמַעִינַן פַּסֵּי בִירָאוֹת – מִשּׁוּם דְּאִיכָּא שֵׁם אַרְבַּע דְּפָנוֹת, אֲבָל סִיכֵּךְ עַל גַּבֵּי מָבוֹי, דְּלֵיכָּא שֵׁם אַרְבַּע דְּפָנוֹת – אֵימָא לָא.

ולהיפך; ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] את ההלכה הזאת רק בפסי ביראות, הייתי אומר משום דאיכא [שיש] שם ארבע דפנות, ואף שאינן שלימות, מכל מקום על ידי הזויות נוצרות כביכול ארבע דפנות, אבל סיכך על גבי מבוי, דליכא [שאין] שם ארבע דפנות אימא [אמור] שלא.

וְאִי אַשְׁמַעִינַן הָנֵי תַּרְתֵּי – מֵחֲמִירְתָּא לְקִילְּתָא, אֲבָל מְקִילְּתָא לַחֲמִירְתָּא – אֵימָא לָא, צְרִיכָא.

ואי אשמעינן הני תרתי [ואילו היה משמיע לנו רק את שתי אלה] ללמדנו שמחיצה הכשרה לענין שבת, כשרה גם לדין סוכה, היינו אומרים מחמירתא [מדין חמור] של שבת לקילתא [לדין קל] של סוכה מובן שהדבר מועיל, אבל מקילתא [מדין קל], דין סוכה לחמירתא [לדין חמור] של שבת אימא [אמור] שלא יועיל, על כן צריכא [הוצרכה לומר] גם הלכה שלישית, שכל מחיצה הנחשבת כדופן לסוכה תיחשב כמחיצה גם לענין דיני שבת באותה שבת.

״וְשֶׁחַמָּתָהּ מְרוּבָּה מִצִּלָּתָהּ פְּסוּלָה״.

שנינו במשנה כי סוכה שחמתה מרובה מצלתה — פסולה.

תָּנוּ רַבָּנַן: חַמָּתָהּ – מֵחֲמַת סִיכּוּךְ, וְלֹא מֵחֲמַת דְּפָנוֹת. רַבִּי יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר: אַף מֵחֲמַת דְּפָנוֹת.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: חמתה מרובה מצילתה, הכוונה שהחמה באה מחמת סיכוך, ולא מחמת הדפנות. כי יתכן שתכנס רוב חמה דרך דפנות הסוכה ובכל זאת תהא הסוכה כשרה. ר' יאשיה אומר: אם חמתה מרובה אף מחמת דפנות — פסולה.

אָמַר רַב יֵימָר בַּר שֶׁלֶמְיָה מִשְּׁמֵיהּ דְּאַבַּיֵי: מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה – דִּכְתִיב: ״וְסַכּוֹתָ עַל הָאָרוֹן אֶת הַפָּרוֹכֶת״. פָּרוֹכֶת מְחִיצָּה, וְקָא קַרְיֵיהּ רַחֲמָנָא סְכָכָה. אַלְמָא: מְחִיצָּה כִּסְכָךְ בָּעֵינַן.

אמר רב יימר בר שלמיה משמיה [משמו] של אביי: מאי טעמיה [מה טעמו] של ר' יאשיה, דכתיב [שנאמר]: "וסכת על הארן את הפרכת" (שמות מ, ג), פרכת הלא מחיצה בלבד היא ולא כיסוי עליון, וקא קרייה רחמנא [וקראה לה התורה] בלשון "סככה" ("וסכות"), אלמא [מכאן] כי ייעודה של מחיצה כייעודו של הסכך בעינן [צריכים אנו] שתהיה וכשם שהסכך צריך להיות אטום ברובו כך צריכה להיות אף המחיצה.

וְרַבָּנַן: הַהוּא דְּנֵיכוֹף בֵּיהּ פּוּרְתָּא, דְּמֶחֱזִי כִּסְכָךְ.

ורבנן [וחכמים] שאינם סבורים כן, מה הוא לדעתם פירוש "וסכות"? ההוא ללמד דניכוף ביה פורתא [שנכוף אותה, את הפרוכת, מעט] דמחזי [שנראית] כסכך, כלומר: שלא תהא הפרוכת מחיצה ישרה לגמרי, אלא תהא כפופה בראשה במקצת.

אָמַר אַבַּיֵי: רַבִּי, וְרַבִּי יֹאשִׁיָּה, וְרַבִּי יְהוּדָה, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל, וּבֵית שַׁמַּאי וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וַאֲחֵרִים, כּוּלְהוּ סְבִירָא לְהוּ: סוּכָּה דִּירַת קֶבַע בָּעֵינַן.

אמר אביי: רבי, ור' יאשיה, ור' יהודה, ור' שמעון, ורבן גמליאל, ובית שמאי, ור' אליעזר, ואחרים, כולהו סבירא להו [כולם סבורים] להחזיק בשיטה אחת לענין סוכה, והיא; כי סוכה דירת קבע בעינן [צריכים אנו] שתהיה, שהסוכה צריכה להיות בנויה היטב וראויה למגורים כשאר דירות.

רַבִּי – דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: כָּל סוּכָּה שֶׁאֵין בָּהּ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת – פְּסוּלָה.

ומעתה מפרט אביי את הדעות בשיטה זו; רבי כיצד מתבטאת שיטה זו בדבריו — דתניא [שכן שנינו בברייתא]; רבי אומר: כל סוכה שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות פסולה ומידה זו היא כאמור המידה הראויה לבית גמור.

רַבִּי יֹאשִׁיָּה – הָא דַּאֲמָרַן.

ר' יאשיה — הא דאמרן [זה שאמרנו] והובאו דבריו לעיל, שאף הדפנות צריכות להיות אטומות כקירות בית ממש.

רַבִּי יְהוּדָה – דִּתְנַן: סוּכָּה שֶׁהִיא גְּבוֹהָה לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה – פְּסוּלָה, רַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר.

ר' יהודה — דתנן [שכן שנינו במשנתנו]: סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה — פסולה, ור' יהודה מכשיר, וכבר פירשנו שאחת מן המשמעויות המעשיות בגובה זה, שהסוכה אינה יכולה להיעשות כדירת ארעי, אלא כבנין גמור.

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן – דְּתַנְיָא: שְׁתַּיִם כְּהִלְכָתָן וּשְׁלִישִׁית אֲפִילּוּ טֶפַח. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ כְּהִלְכָתָן, וּרְבִיעִית אֲפִילּוּ טֶפַח.

ור' שמעון — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מהו הכשר סוכה — כשיהיו לה שתי דפנות שלימות כהלכתן ושלישית די שיהא רוחבה אפילו טפח, ר' שמעון אומר: שלש דפנות צריכות להיות שלימות כהלכתן ורביעית אפילו טפח, הרי שלפי דעתו צריכה הסוכה להיות סגורה מכל צידיה כראוי, כעין בית.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל – דְּתַנְיָא: הָעוֹשֶׂה סוּכָּתוֹ בְּרֹאשׁ הָעֲגָלָה אוֹ בְּרֹאשׁ הַסְּפִינָה, רַבָּן גַּמְלִיאֵל פּוֹסֵל, וְרַבִּי עֲקִיבָא מַכְשִׁיר.

רבן גמליאל — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: העושה סוכתו בראש העגלה או בראש הספינה, רבן גמליאל פוסל שמאחר שהיא ניידת, אינה כדירת קבע, ור' עקיבא מכשיר. הרי שלדעת בית שמאי צריכה הסוכה להיעשות כדירת קבע.

בֵּית שַׁמַּאי – דִּתְנַן: מִי שֶׁהָיָה רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ בַּסּוּכָּה, וְשׁוּלְחָנוֹ בְּתוֹךְ הַבַּיִת, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין.

בית שמאי — דתנן [שכן שנינו במשנה]: מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית, בית שמאי פוסלים, שלדעתם, כיון שאין סוכה קטנה ראויה לשימוש, אינה כשרה למצוותה, ובית הלל מכשירים. הרי שלדעת בית שמאי צריכה הסוכה להיות דומה לדירת קבע.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דִּתְנַן: הָעוֹשֶׂה סוּכָּתוֹ כְּמִין צְרִיף, אוֹ שֶׁסְּמָכָהּ לַכּוֹתֶל, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל לְפִי שֶׁאֵין לָהּ גַּג, וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין.

ר' אליעזר — דתנן [שכן שנינו במשנה]: העושה סוכתו כמין צריף, כדמות אהל שאין לו גג וכולו עשוי שיפוע, או שסמכה לכותל, שנטל קנים ארוכים וסמך את ראשם האחד לכותל בצורה בשיפוע ואת השני לרצפה, ואף לזו אין גג, ר' אליעזר פוסל לפי שאין לה גג, וחכמים מכשירין.

אֲחֵרִים – דְּתַנְיָא, אֲחֵרִים אוֹמְרִים: סוּכָּה הָעֲשׂוּיָה כַּשּׁוֹבָךְ – פְּסוּלָה, לְפִי שֶׁאֵין לָהּ זָוִיּוֹת.

שיטת אחרים — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אחרים אומרים: סוכה העשויה כשובך (עגולה כולה) — פסולה, לפי שאין לה זויות ובית גמור כהלכה צריך שיהיו לו זויות.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: סוּכָּה הָעֲשׂוּיָה כַּכִּבְשָׁן, אִם יֵשׁ בְּהֶקֵּיפָהּ כְּדֵי לֵישֵׁב בָּהּ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה בְּנֵי אָדָם – כְּשֵׁרָה, וְאִם לָאו – פְּסוּלָה.

אמר ר' יוחנן: סוכה העשויה ככבשן, שהיא עגולה מכל צד, אם יש בהיקפה הפנימי מספיק מקום כדי לישב בה עשרים וארבעה בני אדם — כשרה, ואם לאו — פסולה.

כְּמַאן – כְּרַבִּי, דְּאָמַר: כָּל סוּכָּה שֶׁאֵין בָּהּ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת – פְּסוּלָה.

ושואלים כמאן [כשיטת מי] אמר ר' יוחנן שצריך שטח הסוכה להיות כה רחב — ללא ספק כדעת רבי, שאמר כי כל סוכה שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות — פסולה, ומתוך ששיטתו היא המפליגה ביותר בענין שטח הסוכה, ודאי שדברי ר' יוחנן כשיטתו.

מִכְּדִי, גַּבְרָא בְּאַמְּתָא יָתֵיב, כָּל שֶׁיֵּשׁ בְּהֶקֵּיפוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים יֵשׁ בּוֹ רוֹחַב טֶפַח, בִּתְרֵיסַר סַגִּי!

אולם אף לשיטה זו עדיין יש מקום לתמיהה: מכדי [הרי], גברא באמתא יתיב [אדם יושב ותופס שיעור אמה בישיבתו], ואם כן מצריך ר' יוחנן שתהא בהיקפה של סוכה זו עשרים וארבע אמות, וכלל הוא שכל שיש בהיקפו שלשה טפחים יש בו רוחב טפח, ואם כן בתריסר סגי [בשנים עשר מספיק]. שהרי בהיקף שתים עשרה אמה של עיגול יש לפי חשבון זה קוטר ארבע אמות, ויש כבר בסוכה ארבע אמות על ארבע אמות, ומדוע הצריך איפוא ר' יוחנן היקף גדול כפליים?