וְהָנֵי תַּרְתֵּי מַאי עֲבִידְתַּיְיהוּ? אָמַר רַבִּי יִצְחָק: בִּשְׂכַר הֲגָפַת דְּלָתוֹת. וְנֵימָא לֵיהּ: דַּל בְּדַל! אָמַר אַבַּיֵי: בּוּצִינָא טָבָא מִקָּרָא.

והני תרתי מאי עבידתייהו [ואותן שתי חלות יתירות מה מעשיהן], כלומר: מפני מה ניתנו להם? אמר ר' יצחק: בשכר הגפת דלתות כתמורה על עבודת נעילת דלתות המקדש שנפתחו על ידי המשמר היוצא ואותן היה סוגר המשמר הנכנס. ושואלים: ונימא ליה [ושיאמר לו] המשמר היוצא למשמר הנכנס דל בדל [הסר את שלך ואסיר את שלי], כלומר: הבה נבטל תקנה זו, ונחלק בשווה, ולשבת הבאה כשתהיה אתה המשמר היוצא תרויח גם אתה שתיטול בשווה עם המשמר הנכנס! אמר אביי: בוצינא טבא מקרא [קישוא שכבר בשל כעת, למרות קוטנו טוב לי מדלעת גדולה שתתבשל לאחר זמן]. כלומר: אין אנשים רוצים לוותר על רווח קטן הבא להם מיד על מנת להרויח יותר לאחר זמן.

אָמַר רַב יְהוּדָה: וּבַמּוּסָפִין חוֹלְקִין. מֵיתִיבִי: מִשְׁמָרָה הַיּוֹצֵאת עוֹשָׂה תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר וּמוּסָפִין. מִשְׁמָרָה הַנִּכְנֶסֶת עוֹשָׂה תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם וּבָזִיכִין. וְאִילּוּ מוּסָפִין חוֹלְקִין לָא קָתָנֵי! הַאי תַּנָּא בַּחֲלוּקָה לָא קָא מַיְירִי.

אמר רב יהודה: ובקרבנות המוספין חולקין המשמר הנכנס והיוצא בעורות העולות. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: משמרה היוצאת עושה תמיד של שחר ומוספין, משמרה הנכנסת עושה תמיד בין הערבים ובזיכין (קטורת שעל לחם הפנים) ואילו מוספין חולקין לא קתני [שנה]! ומשיבים: האי [זה] התנא בעניינים הקשורים לחלוקה לא קא מיירי [אינו דן], אלא רק בעבודה עצמה, ולכן לא הזכיר את סדר החלוקה.

אָמַר רָבָא: וְהָא תַּנָּא דְּבֵי שְׁמוּאֵל, דְּמַיְירִי בַּחֲלוּקָה, וּבַמּוּסָפִין חוֹלְקִין לָא קָתָנֵי, דְּתָנָא דְּבֵי שְׁמוּאֵל: מִשְׁמָרָה הַיּוֹצֵאת – עוֹשָׂה תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר וּמוּסָפִין – מִשְׁמָרָה הַנִּכְנֶסֶת – עוֹשָׂה תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם וּבָזִיכִין. אַרְבָּעָה כֹּהֲנִים הָיוּ נִכְנָסִין שָׁם, שְׁנַיִם מִמִּשְׁמָר זוֹ וּשְׁנַיִם מִמִּשְׁמָר זוֹ, וְחוֹלְקִין לֶחֶם הַפָּנִים. וְאִילּוּ בְּמוּסָפִין חוֹלְקִין לָא קָתָנֵי, תְּיוּבְתָּא דְּרַב יְהוּדָה! תְּיוּבְתָּא.

אמר רבא: והא [והרי] התנא דבי [מבית מדרשו] של שמואל, דמיירי [שהוא עוסק] בחלוקה ובכל זאת "ובמוספין חולקין" לא קתני [שנה]? דתנא דבי [ששנה החכם מבית מדרשו] של שמואל ברייתא זו: משמרה היוצאת עושה תמיד של שחר ומוספין, משמרה הנכנסת עושה תמיד של בין הערבים ובזיכין. וכיצד נעשתה עבודת הבזיכים — ארבעה כהנים היו נכנסין שם להיכל שנים ממשמר זו (היוצא) ושנים ממשמר זו (הנכנס), וחולקין ביניהם את לחם הפנים. ואילו "במוספין חולקין" לא קתני [שנה]! והרי זו תיובתא [קושיה חמורה היא] על שיטת רב יהודה האומר כי היו חולקים אף במוספים! ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה היא] ונדחו דבריו.

״הַנִּכְנָסִין חוֹלְקִין בַּצָּפוֹן״. תָּנוּ רַבָּנַן: הַנִּכְנָסִין חוֹלְקִין בַּצָּפוֹן – כְּדֵי שֶׁיֵּרָאוּ שֶׁהֵן נִכְנָסִין, וְהַיּוֹצְאִין חוֹלְקִין בַּדָּרוֹם – כְּדֵי שֶׁיֵּרָאוּ שֶׁהֵן יוֹצְאִין.

שנינו במשנה כי הנכנסין חולקין בצפון והיוצאים היו עומדים בשעת החלוקה בדרום. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: הנכנסין חולקין בצפון שהוא מקודש יותר כדי שיראו שהן נכנסין, והיוצאין חולקין בדרום כדי שיראו שהן יוצאין.

״בִּילְגָּה לְעוֹלָם חוֹלֶקֶת בַּדָּרוֹם״. תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּמִרְיָם בַּת בִּילְגָּה שֶׁהֵמִירָה דָּתָהּ, וְהָלְכָה וְנִשֵּׂאת לְסַרְדְיוֹט אֶחָד מִמַּלְכֵי יְוָונִים. כְּשֶׁנִּכְנְסוּ יְוָונִים לַהֵיכָל הָיְתָה מְבַעֶטֶת בְּסַנְדָּלָהּ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְאָמְרָה: לוֹקוֹס לוֹקוֹס, עַד מָתַי אַתָּה מְכַלֶּה מָמוֹנָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְאִי אַתָּה עוֹמֵד עֲלֵיהֶם בִּשְׁעַת הַדְּחָק! וּכְשֶׁשָּׁמְעוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר קָבְעוּ אֶת טַבַּעְתָּהּ, וְסָתְמוּ אֶת חַלּוֹנָהּ.

אולם שנינו כי משמר בילגה כאמור במשנה לעולם חולקת בדרום, אף כשהיתה משמר הנכנס. את דינו של משמר בילגה מסבירים בברייתא, תנו רבנן [שנו חכמים]: מעשה במרים בת משמר בילגה שהמירה דתה והלכה ונשאת לסרדיוט (לאיש צבא) אחד שהיה משרת בצבא ממלכי היוונים. כשנכנסו יוונים להיכל נכנסה היא עמהם והיתה מבעטת בסנדלה על גבי המזבח ואמרה: לוקוס לוקוס [זאב, זאב]! עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק! וכששמעו חכמים לאחר נצחון בית חשמונאי על היוונים בדבר שכך ביזתה את המזבח, קבעו את טבעתה של משמר בילגה באופן שלא יהיה ראוי לשימוש וסתמו את חלונה.

וְיֵשׁ אוֹמְרִים: מִשְׁמַרְתּוֹ שׁוֹהָה לָבֹא, וְנִכְנָס יְשֵׁבָב אָחִיו עִמּוֹ, וְשִׁימֵּשׁ תַּחְתָּיו. אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁכֵינֵי הָרְשָׁעִים לֹא נִשְׂתַּכְּרוּ – שְׁכֵינֵי בִּילְגָּה נִשְׂתַּכְּרוּ, שֶׁבִּילְגָּה לְעוֹלָם חוֹלֶקֶת בַּדָּרוֹם וִישֵׁבָב אָחִיו בַּצָּפוֹן.

ויש אומרים: שהמשמר נקנס מטעם אחר — שפעם היתה משמרתו של בילגה שוהה לבא, כלומר שהתעצלו בני המשמר ולא הגיעו בזמן, ונכנס משמר ישבב אחיו שהוא המשמר שבאופן קבוע היה תורו לעבוד בשבוע שלאחרי משמר בילגה עמו ושימש תחתיו, שהמשמר הבא אחריו היה צריך לשרת אתו עד שיבואו כל בני משמר בילגה. ומעירים: אף על פי שבדרך כלל שכיני רשעים לא נשתכרו (הרויחו), שהרי אוי לרשע ואוי לשכנו, אולם שכיני בילגה בכל אופן נשתכרו, שהרי בילגה לעולם חולקת בדרום, אף בכניסתה, וישבב אחיו בצפון, אף ביציאתה.

בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר מִשְׁמַרְתּוֹ שׁוֹהָה לָבֹא – הַיְינוּ דְּקָנְסִינַן לְכוּלָּה מִשְׁמָר, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מִרְיָם בַּת בִּילְגָּה שֶׁהֵמִירָה דָּתָהּ, מִשּׁוּם בְּרַתֵּיהּ קָנְסִינַן לֵיהּ לְדִידֵיהּ? אָמַר אַבַּיֵי: אִין, כִּדְאָמְרִי אֱינָשֵׁי: שׁוּתָא דִּינוּקָא בְּשׁוּקָא, אוֹ דַּאֲבוּהּ אוֹ דְּאִימֵּיהּ.

ומבררים: בשלמא [נניח] לשיטת מאן [מי] שאמר שנקנס משמר בילגה מפני שמשמרתו שוהה לבא — היינו דקנסינן לכולה [זהו שקונסים אנו את כל] המשמר, אלא לשיטת מאן [מי] שאמר משום מרים בת בילגה שהמירה דתה, משום ברתיה קנסינן ליה לדידיה [משום בתו קונסים אנו אותו]? אמר אביי: אין [כן], והטעם הוא כדאמרי אינשי [כפי שאומרים בני אדם] בפתגם מקובל: שותא דינוקא בשוקא, או דאבוה או דאימיה [שיחתו של תינוק בשוק, או משל אביו או משל אמו], ומרים בת בילגה לא היתה אומרת דברים אלה לולא שמעה כגון זה בבית הוריה.

וּמִשּׁוּם אֲבוּהּ וְאִימֵּיהּ קָנְסִינַן לְכוּלָּהּ מִשְׁמָרָה? אָמַר אַבַּיֵי: אוֹי לָרָשָׁע אוֹי לִשְׁכֵינוֹ, טוֹב לַצַּדִּיק טוֹב לִשְׁכֵינוֹ, [שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב כִּי פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יֹאכֵלוּ״]. הדרן עלך החליל וסליקא לה מסכת סוכה

ושואלים: ומשום אבוה ואימיה קנסינן לכולה [אביה ואמה של מרים זו קונסים אנו את כל] המשמרה? אמר אביי: כבר אמרו אוי לרשע אוי לשכינו. ומסיימים את המסכת בדבר טוב: טוב לצדיק וטוב לשכינו, שנאמר: "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו" (ישעיהו ג, י) שאף שכני הצדיק אומרים כי טוב — שהם נהנים מקרבתו.