חזור
סוכה
דף נו.וְהָנֵי תַּרְתֵּי מַאי עֲבִידְתַּיְיהוּ? אָמַר רַבִּי יִצְחָק: בִּשְׂכַר הֲגָפַת דְּלָתוֹת. וְנֵימָא לֵיהּ: דַּל בְּדַל! אָמַר אַבַּיֵי: בּוּצִינָא טָבָא מִקָּרָא.
והני תרתי מאי עבידתייהו [ואותן שתי חלות יתירות מה מעשיהן], כלומר: מפני מה ניתנו להם? אמר ר' יצחק: בשכר הגפת דלתות כתמורה על עבודת נעילת דלתות המקדש שנפתחו על ידי המשמר היוצא ואותן היה סוגר המשמר הנכנס. ושואלים: ונימא ליה [ושיאמר לו] המשמר היוצא למשמר הנכנס דל בדל [הסר את שלך ואסיר את שלי], כלומר: הבה נבטל תקנה זו, ונחלק בשווה, ולשבת הבאה כשתהיה אתה המשמר היוצא תרויח גם אתה שתיטול בשווה עם המשמר הנכנס! אמר אביי: בוצינא טבא מקרא [קישוא שכבר בשל כעת, למרות קוטנו טוב לי מדלעת גדולה שתתבשל לאחר זמן]. כלומר: אין אנשים רוצים לוותר על רווח קטן הבא להם מיד על מנת להרויח יותר לאחר זמן.
רש"י
גמ' והני תרתי מאי עבידתייהו אדר' יהודה קאי דאמר הנכנס נוטל שבע:
בשכר הגפת דלתות שמשמר הנכנס מגיף הדלתות ערבית שפתח אותן משמר היוצא:
ונימא ליה יוצא לנכנס:
דל בדל הסר חוק זה מכאן בשביל שיסירוהו אצלך אם תטול עכשיו שבע יטול לשבת הבאה משמר הנכנס שבע ואתה טול עתה בשוה כדי שתטול גם אתה לשבת הבאה בשוה דל הסר כמו דל רגלים (ר"ה דף ז:) וכדגרסינן בריש מסכת (דף ב.) דל עשתרות קרנים איכא צל סוכה דל דפנות ליכא צל סוכה דל מעשר בהמה (ר"ה דף ז:):
בוצינא טבא מקרא משל הדיוט הוא האומר לחבירו דלעת קטנה אני נותן לך במחובר אם תרצה לתולשה עכשיו תלוש ואם תרצה להניחה עד שתיגדל ותיעשה קרא הניחה ותגדל טוב לו ליטלה מיד שמא לאחר זמן יתחרט בו זה או שמא לא יצטרך זה לזה ה"נ גבי משמרות מי שראוי ליטול עכשיו לא ימתין לשבת הבאה:
תוספות
בוצינא טבא מקרא משל הדיוט הוא האומר לחברו דלעת קטנה אני נותן לך במחובר אם תרצה להניחה עד שתיגדל ותיעשה קרא תניחה טוב לו ליטלה מיד שמא לאחר זמן יתחרט בו זה או שמא לא יצטרך זה לזה כך פי' בקונטרס ור"ת מפרש דעל כרחך בוצינא וקרא שני מינים הם דקשואין מתרגמינן בוצינא ודלעת היינו קרא כדמוכח בנדרים פרק הנודר מן המבושל (נדרים דף נא.) דאמרינן מאי דלעת הרמוצה קרי קרקוזאי וקישואין ודילועין ב' מינים כדמוכח במסכת כלאים (פ"ג מ"ה) דתנן נוטע אדם קישות ודלעת בתוך גומא א' ובלבד שתהא זו נוטה לצד זו וזו נוטה לצד זו ונוטה שער של זו לכאן ושער של זו לכאן ועוד ראיה מהא דאמרינן בפרק שלשה שאכלו (ברבות דף מח.) בוצינא מקטפי' ידיע משמע דלאחר שנגמר הפרי נקרא בוצינא ואומר ר"ת שהקישות מין פרי קטן מדלעת שממהר להתבשל ויכול לתולשו מיד והדלעת גדולה ואינה ממהרת להתבשל ואין יכול לתולשה עד לאחר זמן ואוהב אדם דבר מועט לאלתר מדבר מרובה לאחר זמן:
אָמַר רַב יְהוּדָה: וּבַמּוּסָפִין חוֹלְקִין. מֵיתִיבִי: מִשְׁמָרָה הַיּוֹצֵאת עוֹשָׂה תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר וּמוּסָפִין. מִשְׁמָרָה הַנִּכְנֶסֶת עוֹשָׂה תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם וּבָזִיכִין. וְאִילּוּ מוּסָפִין חוֹלְקִין לָא קָתָנֵי! הַאי תַּנָּא בַּחֲלוּקָה לָא קָא מַיְירִי.
אמר רב יהודה: ובקרבנות המוספין חולקין המשמר הנכנס והיוצא בעורות העולות. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: משמרה היוצאת עושה תמיד של שחר ומוספין, משמרה הנכנסת עושה תמיד בין הערבים ובזיכין (קטורת שעל לחם הפנים) ואילו מוספין חולקין לא קתני [שנה]! ומשיבים: האי [זה] התנא בעניינים הקשורים לחלוקה לא קא מיירי [אינו דן], אלא רק בעבודה עצמה, ולכן לא הזכיר את סדר החלוקה.
רש"י
ובמוספין חולקין כי היכי דפלגי בלחם הפנים משמר הנכנס והיוצא פלגי נמי בעורות המוספין של כל שבת:
ובזיכין מסלקין ומסדרין לחם הפנים ומקטירין שני בזיכי לבונה שסילקו מעל השלחן והן מתירין את הלחם באכילה כדכתיב והיה ללחם לאזכרה:
האי תנא לא איירי בחלוקה כלל ואם תאמר מאחר שהמשמר היוצא עושה המוספין היאך יחלקו בהם משמר הנכנס אינהו נמי מהפכי בהו בצינורא על המזבח כל היום לאחר שיצא משמר היוצא ומתניתין דאיירי בחלוקה ולא תנא חלוקה דמוספין היינו טעמא דלא אותביה דאיכא למימר תנא דמתניתין איידי דאיירי בלחם הפנים דרגלים הוא איירי בלחם דשאר ימות השנה ואגב גררא בעלמא נסב חלוקה בשארי שבתות:
אָמַר רָבָא: וְהָא תַּנָּא דְּבֵי שְׁמוּאֵל, דְּמַיְירִי בַּחֲלוּקָה, וּבַמּוּסָפִין חוֹלְקִין לָא קָתָנֵי, דְּתָנָא דְּבֵי שְׁמוּאֵל: מִשְׁמָרָה הַיּוֹצֵאת – עוֹשָׂה תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר וּמוּסָפִין – מִשְׁמָרָה הַנִּכְנֶסֶת – עוֹשָׂה תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם וּבָזִיכִין. אַרְבָּעָה כֹּהֲנִים הָיוּ נִכְנָסִין שָׁם, שְׁנַיִם מִמִּשְׁמָר זוֹ וּשְׁנַיִם מִמִּשְׁמָר זוֹ, וְחוֹלְקִין לֶחֶם הַפָּנִים. וְאִילּוּ בְּמוּסָפִין חוֹלְקִין לָא קָתָנֵי, תְּיוּבְתָּא דְּרַב יְהוּדָה! תְּיוּבְתָּא.
אמר רבא: והא [והרי] התנא דבי [מבית מדרשו] של שמואל, דמיירי [שהוא עוסק] בחלוקה ובכל זאת "ובמוספין חולקין" לא קתני [שנה]? דתנא דבי [ששנה החכם מבית מדרשו] של שמואל ברייתא זו: משמרה היוצאת עושה תמיד של שחר ומוספין, משמרה הנכנסת עושה תמיד של בין הערבים ובזיכין. וכיצד נעשתה עבודת הבזיכים — ארבעה כהנים היו נכנסין שם להיכל שנים ממשמר זו (היוצא) ושנים ממשמר זו (הנכנס), וחולקין ביניהם את לחם הפנים. ואילו "במוספין חולקין" לא קתני [שנה]! והרי זו תיובתא [קושיה חמורה היא] על שיטת רב יהודה האומר כי היו חולקים אף במוספים! ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה היא] ונדחו דבריו.
רש"י
נכנסין לעזרה:
״הַנִּכְנָסִין חוֹלְקִין בַּצָּפוֹן״. תָּנוּ רַבָּנַן: הַנִּכְנָסִין חוֹלְקִין בַּצָּפוֹן – כְּדֵי שֶׁיֵּרָאוּ שֶׁהֵן נִכְנָסִין, וְהַיּוֹצְאִין חוֹלְקִין בַּדָּרוֹם – כְּדֵי שֶׁיֵּרָאוּ שֶׁהֵן יוֹצְאִין.
שנינו במשנה כי הנכנסין חולקין בצפון והיוצאים היו עומדים בשעת החלוקה בדרום. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: הנכנסין חולקין בצפון שהוא מקודש יותר כדי שיראו שהן נכנסין, והיוצאין חולקין בדרום כדי שיראו שהן יוצאין.
רש"י
כדי שיראו נכנסין טעמא דמתניתין קא מפרש וגמרא היא:
״בִּילְגָּה לְעוֹלָם חוֹלֶקֶת בַּדָּרוֹם״. תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּמִרְיָם בַּת בִּילְגָּה שֶׁהֵמִירָה דָּתָהּ, וְהָלְכָה וְנִשֵּׂאת לְסַרְדְיוֹט אֶחָד מִמַּלְכֵי יְוָונִים. כְּשֶׁנִּכְנְסוּ יְוָונִים לַהֵיכָל הָיְתָה מְבַעֶטֶת בְּסַנְדָּלָהּ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְאָמְרָה: לוֹקוֹס לוֹקוֹס, עַד מָתַי אַתָּה מְכַלֶּה מָמוֹנָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְאִי אַתָּה עוֹמֵד עֲלֵיהֶם בִּשְׁעַת הַדְּחָק! וּכְשֶׁשָּׁמְעוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר קָבְעוּ אֶת טַבַּעְתָּהּ, וְסָתְמוּ אֶת חַלּוֹנָהּ.
אולם שנינו כי משמר בילגה כאמור במשנה לעולם חולקת בדרום, אף כשהיתה משמר הנכנס. את דינו של משמר בילגה מסבירים בברייתא, תנו רבנן [שנו חכמים]: מעשה במרים בת משמר בילגה שהמירה דתה והלכה ונשאת לסרדיוט (לאיש צבא) אחד שהיה משרת בצבא ממלכי היוונים. כשנכנסו יוונים להיכל נכנסה היא עמהם והיתה מבעטת בסנדלה על גבי המזבח ואמרה: לוקוס לוקוס [זאב, זאב]! עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק! וכששמעו חכמים לאחר נצחון בית חשמונאי על היוונים בדבר שכך ביזתה את המזבח, קבעו את טבעתה של משמר בילגה באופן שלא יהיה ראוי לשימוש וסתמו את חלונה.
רש"י
מרים בת בילגא ממשמר בילגה היתה וכן שמה:
כשנכנסו יוונים להיכל בימי מתתיהו בן יוחנן:
לוקוס הוא זאב בלשון יווני:
וכששמעו חכמים בדבר לאחר שגברה יד בית חשמונאי:
סתמו חלונה של משמרה ולקמן פריך ומשום דידה קנסינן לכולה משמרה:
וְיֵשׁ אוֹמְרִים: מִשְׁמַרְתּוֹ שׁוֹהָה לָבֹא, וְנִכְנָס יְשֵׁבָב אָחִיו עִמּוֹ, וְשִׁימֵּשׁ תַּחְתָּיו. אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁכֵינֵי הָרְשָׁעִים לֹא נִשְׂתַּכְּרוּ – שְׁכֵינֵי בִּילְגָּה נִשְׂתַּכְּרוּ, שֶׁבִּילְגָּה לְעוֹלָם חוֹלֶקֶת בַּדָּרוֹם וִישֵׁבָב אָחִיו בַּצָּפוֹן.
ויש אומרים: שהמשמר נקנס מטעם אחר — שפעם היתה משמרתו של בילגה שוהה לבא, כלומר שהתעצלו בני המשמר ולא הגיעו בזמן, ונכנס משמר ישבב אחיו שהוא המשמר שבאופן קבוע היה תורו לעבוד בשבוע שלאחרי משמר בילגה עמו ושימש תחתיו, שהמשמר הבא אחריו היה צריך לשרת אתו עד שיבואו כל בני משמר בילגה. ומעירים: אף על פי שבדרך כלל שכיני רשעים לא נשתכרו (הרויחו), שהרי אוי לרשע ואוי לשכנו, אולם שכיני בילגה בכל אופן נשתכרו, שהרי בילגה לעולם חולקת בדרום, אף בכניסתה, וישבב אחיו בצפון, אף ביציאתה.
רש"י
משמרתו של בילגה שוהה לבא כשהגיע שבת שלה לא היו באים ומוכחא מילתא שאין העבודה חביבה עליה:
ונכנס ישבב אחיו סדר משמרות בילגה אחר ישבב וכשישבב יוצא בילגה נכנס וכששהה משמרת בילגה לבא עיכבן ישבב במשמרתו ולא יצא לפיכך קנסוה:
ואע"פ שכל שכיני הרשעים לא נשתכרו דאוי לרשע אוי לשכינו:
שכיני בילגה נשתכרו היינו ישבב:
שבילגה לעולם חולקת בדרום ואפי' בכניסתו וישבב לעולם בצפון אף ביציאתו שהרי בילגה נכנס אחריו ושבח הוא להם לחולקי צפון:
בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר מִשְׁמַרְתּוֹ שׁוֹהָה לָבֹא – הַיְינוּ דְּקָנְסִינַן לְכוּלָּה מִשְׁמָר, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מִרְיָם בַּת בִּילְגָּה שֶׁהֵמִירָה דָּתָהּ, מִשּׁוּם בְּרַתֵּיהּ קָנְסִינַן לֵיהּ לְדִידֵיהּ? אָמַר אַבַּיֵי: אִין, כִּדְאָמְרִי אֱינָשֵׁי: שׁוּתָא דִּינוּקָא בְּשׁוּקָא, אוֹ דַּאֲבוּהּ אוֹ דְּאִימֵּיהּ.
ומבררים: בשלמא [נניח] לשיטת מאן [מי] שאמר שנקנס משמר בילגה מפני שמשמרתו שוהה לבא — היינו דקנסינן לכולה [זהו שקונסים אנו את כל] המשמר, אלא לשיטת מאן [מי] שאמר משום מרים בת בילגה שהמירה דתה, משום ברתיה קנסינן ליה לדידיה [משום בתו קונסים אנו אותו]? אמר אביי: אין [כן], והטעם הוא כדאמרי אינשי [כפי שאומרים בני אדם] בפתגם מקובל: שותא דינוקא בשוקא, או דאבוה או דאימיה [שיחתו של תינוק בשוק, או משל אביו או משל אמו], ומרים בת בילגה לא היתה אומרת דברים אלה לולא שמעה כגון זה בבית הוריה.
רש"י
משום ברתיה קנסינן ליה לדידיה כלומר אפי' לאבוה מי הוה לן למיקנסיה:
שותא דינוקא בשוקא דאבוה או דאימיה משל הדיוט הוא מה שהתינוק מדבר בשוק מאביו או מאמו שמע אף (זה) אם לא שמעה מאביה שהיה מבזה את העבודה לא אמרה כן שותא דיבור כמו לא תיפוק לכו שותא (ב"ב דף לט.) ובקדושין (דף ע.) שותא דמר לא ידענא:
וּמִשּׁוּם אֲבוּהּ וְאִימֵּיהּ קָנְסִינַן לְכוּלָּהּ מִשְׁמָרָה? אָמַר אַבַּיֵי: אוֹי לָרָשָׁע אוֹי לִשְׁכֵינוֹ, טוֹב לַצַּדִּיק טוֹב לִשְׁכֵינוֹ, [שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב כִּי פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יֹאכֵלוּ״]. הדרן עלך החליל וסליקא לה מסכת סוכה
ושואלים: ומשום אבוה ואימיה קנסינן לכולה [אביה ואמה של מרים זו קונסים אנו את כל] המשמרה? אמר אביי: כבר אמרו אוי לרשע אוי לשכינו. ומסיימים את המסכת בדבר טוב: טוב לצדיק וטוב לשכינו, שנאמר: "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו" (ישעיהו ג, י) שאף שכני הצדיק אומרים כי טוב — שהם נהנים מקרבתו.
רש"י
אוי לרשע ואוי לשכינו בתורת כהנים תניא וחלצו את האבנים נגע באבן שבמקצוע שניהן חולצין ואע"פ שהנגע לא נראה אלא בביתו של זה מחמת שהיתה עינו צרה בכליו חבירו לקה בשבילו מכאן אמרו אוי לרשע אוי לשכינו וממילא טוב לצדיק טוב לשכינו דמדה טובה מרובה: