אַחַסְפָּא וְנִשְׁדֵיהּ בִּתְהוֹמָא וּמַנַח? לֵיכָּא דְּקָאָמַר לֵיהּ מִידֵּי. אֲמַר דָּוִד: כֹּל דְּיָדַע לְמֵימַר וְאֵינוֹ אוֹמֵר – יֵחָנֵק בִּגְרוֹנוֹ. נָשָׂא אֲחִיתוֹפֶל קַל וָחוֹמֶר בְּעַצְמוֹ: וּמַה לַּעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ, אָמְרָה תּוֹרָה: שְׁמִי שֶׁנִּכְתַּב בִּקְדוּשָּׁה יִמָּחֶה עַל הַמַּיִם, לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם לְכָל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אֲמַר לֵיהּ: שָׁרֵי.

אחספא [על חרס] ואם אכן יש מי שברור לו הדבר להיתר, נשדיה בתהומא ומנח [נזרוק אותו לתהום וינוח התהום]! ליכא דקאמר ליה מידי [לא היה מי שיאמר לו דבר]. אמר דוד: כל דידע למימר [כל מי שיודע לומר] ואינו אומר לי דבר, יחנק בגרונו. ואז נשא אחיתופל קל וחומר בעצמו מדעתו, ואמר: ומה לעשות שלום בין איש לאשתו בדין סוטה, שבעלה חושד בה שנטמאה עם אחר אמרה תורה: שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים, שכן בסוטה מוחקים מגילה שכתוב בה שם ה' במים ששותה הסוטה, לעשות שלום לכל העולם כולו — על אחת כמה וכמה שמותר. אמר ליה [לו] לדוד: שרי [מותר] הדבר.

כְּתַב שֵׁם אַחַסְפָּא, וּשְׁדֵי לִתְהוֹמָא, וְנָחֵית תְּהוֹמָא שִׁיתְסַר אַלְפֵי גַּרְמִידֵי. כִּי חָזֵי דְּנָחֵית טוּבָא, אֲמַר: כַּמָּה דְּמִידְלִי טְפֵי מֵירְטַב עָלְמָא. אָמַר חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת וְאַסְּקֵיהּ חֲמֵיסַר אַלְפֵי גַרְמִידֵי, וְאוֹקְמֵיהּ בְּאַלְפֵי גַּרְמִידֵי. אָמַר עוּלָּא: שְׁמַע מִינָּהּ, סוּמְכָא דְּאַרְעָא אַלְפֵי גַּרְמִידֵי. וְהָא חָזִינַן דְּכָרֵינַן פּוּרְתָּא וְנָפְקֵי מַיָּא! אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: הַהוּא מִסּוּלְמָא דִּפְרָת.

כתב שם אחספא ושדי לתהומא, ונחית תהומא שתסר אלפי גרמידי [כתב שם קודש על חרס וזרק אותו לתהום, וירד התהום שש עשרה אלף אמות]. כי חזי דנחית טובא [כאשר ראה שירד ביותר], אמר: כמה דמידלי [שמורם] התהום — טפי מירטב עלמא [יותר רטוב העולם] ומועיל לחקלאות, על כן אמר חמש עשרה שירי מעלות, ואסקיה חמיסר אלפי גרמידי [והעלוהו לתהום חמש עשרה אלף אמות] ואוקמיה באלפי גרמידי [והעמידוהו שיהא התהום באלף אמות]. אמר עולא: שמע מינה סומכא דארעא אלפי גרמידי [למד מכאן כי יסודה, עובייה של הארץ עד התהום אלף אמות]. ושואלים: והא חזינן דכרינן פורתא ונפקי מיא [והרי אנו רואים שאנו חופרים מעט ויוצאים מים] ואין צריך לחפור אלף אמה! אמר רב משרשיא: ההוא מסולמא דפרת [זה מסולמות הפרת], כלומר ממימי הנהר פרת ושאר הנהרות שמוצאם במקום גבוה ועוברים ומחלחלים דרך האדמה, ומהם יוצאים ובוקעים המים, אבל לא ממימי התהום עצמם.

״וְעָמְדוּ כֹּהֲנִים בַּשַּׁעַר הָעֶלְיוֹן שֶׁיּוֹרֵד״ כו׳. בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: לְמַעֲלָה עֲשִׂירִית דְּנָחֵית חֲמִשָּׁה וְקָאֵי אַעֲשָׂרָה, אוֹ דִּלְמָא דְּנָחֵית עֲשָׂרָה וְקָאֵי אַחֲמִשָּׁה? תֵּיקוּ.

שנינו במשנה: ועמדו כהנים בשער העליון שיורד מעזרת ישראל וכשהגיעו למעלה עשירית תקעו. בעי [שאל] ר' ירמיה: האם למעלה עשירית משמעו דנחית [שיורד] חמשה מדרגות וקאי [ועומד] אעשרה [על מעלה עשירית] מלמטה, או דלמא [שמא] משמעו דנחית [שיורד] עשרה וקאי אחמשה [על מעלה חמישית] מלמטה? לשאלה זו לא נמצאה תשובה והושארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

תָּנוּ רַבָּנַן: מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר ״וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה״ אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁאֲחוֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ה׳?

שנינו במשנה כי משהגיעו לשער היוצא ממזרח היו הופכים את פניהם ממזרח למערב, והיו אומרים: אבותינו שחיו בזמן בית המקדש הראשון והיו נוהגים שלא כראוי "אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה והמה משתחויתם קדמה לשמש" (יחזקאל ח, טז), ואילו אנו — ליה עינינו. תנו רבנן [שנו חכמים]: ממשמע שנאמר: "ופניהם קדמה" איני יודע ש"אחוריהם אל היכל ה'"? שהרי ההיכל לצד מערב הוא!

אֶלָּא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֲחוֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ה׳״ – מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ פּוֹרְעִין עַצְמָן, וּמַתְרִיזִין כְּלַפֵּי מַטָּה.

אלא מה תלמוד לומר בתחילת הפסוק "אחריהם אל היכל ה'" (יחזקאל ח, טז) — דבר זה מרמז לנו שהרעו עוד לעשות, מלמד שהיו פורעין (מגלין) עצמן ומתריזין (מטילין רעי) כלפי מטה כלומר, בלשון נקיה, כלפי צד שכינה.

״אָנוּ לְיָהּ וּלְיָהּ עֵינֵינוּ״ כו׳. אִינִי?! וְהָאָמַר רַבִּי זֵירָא: כָּל הָאוֹמֵר ״שְׁמַע״ ״שְׁמַע״ כְּאִילּוּ אָמַר ״מוֹדִים״ ״מוֹדִים״! אֶלָּא הָכִי אָמְרִי: הֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִים קֵדְמָה, וְאָנוּ לְיָהּ (אֲנַחְנוּ מוֹדִים), וְעֵינֵינוּ לְיָהּ מְיַחֲלוֹת.

שנינו במשנה כי בזמן הבית השני היו אומרים: אנו ליה וליה עינינו. ושואלים: איני [כן הוא]?! וכי מותר לעשות כן? והאמר [והרי אמר] ר' זירא: כל האומר "שמע" "שמע" פעמיים כאילו אמר "מודים" "מודים" והאומר כך משתקים אותו, שנשמע כמאמין בשתי רשויות, וכיצד הזכירו פעמיים את השם! אלא הכי אמרי [כך היו אומרים]: המה משתחוים קדמה, ואנו ליה אנחנו מודים, ועינינו ליה מיחלות, שלא אמרו את שני השמות יחד.

מתני׳ אֵין פּוֹחֲתִין מֵעֶשְׂרִים וְאַחַת תְּקִיעוֹת בַּמִּקְדָּשׁ, וְאֵין מוֹסִיפִין עַל אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה. בְּכָל יוֹם הָיוּ שָׁם עֶשְׂרִים וְאַחַת תְּקִיעוֹת בַּמִּקְדָּשׁ: שָׁלֹשׁ לִפְתִיחַת שְׁעָרִים, וְתֵשַׁע לְתָמִיד שֶׁל שַׁחַר, וְתֵשַׁע לְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם. וּבַמּוּסָפִין הָיוּ מוֹסִיפִין עוֹד תֵּשַׁע.

אין פוחתין בכל יום מעשרים ואחת תקיעות במקדש, ואין מוסיפין בשום יום על ארבעים ושמונה. ומפרטים: בכל יום היו שם עשרים ואחת תקיעות במקדש: שלש תקיעות שתקעו לפתיחת שערים בבוקר, ותשע לתמיד של שחר, ותשע לתמיד של בין הערבים — הרי עשרים ואחת. ובמוספין אם היה יום שמקריבים בו קרבן מוסף, כגון ראש חודש — היו מוסיפין עוד תשע תקיעות לכבוד קרבן המוסף.

וּבְעֶרֶב שַׁבָּת הָיוּ מוֹסִיפִין שֵׁשׁ: שָׁלֹשׁ לְהַבְטִיל אֶת הָעָם מִמְּלָאכָה, וְשָׁלֹשׁ לְהַבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל.

ובערב שבת היו מוסיפין שש תקיעות סמוך לשבת: שלש מהן כדי להבטיל את העם ממלאכה שידעו שהשבת מתקרבת וראוי להפסיק לעבוד, ושלש מהן להבדיל בין קדש לחול שתקעו ברגע כניסת השבת.

עֶרֶב שַׁבָּת שֶׁבְּתוֹךְ הֶחָג הָיוּ שָׁם אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה: שָׁלֹשׁ לִפְתִיחַת שְׁעָרִים, שָׁלֹשׁ לַשַּׁעַר הָעֶלְיוֹן, וְשָׁלֹשׁ לַשַּׁעַר הַתַּחְתּוֹן, וְשָׁלֹשׁ לְמִילּוּי הַמַּיִם, וְשָׁלֹשׁ עַל גַּבֵּי מִזְבֵּחַ, תֵּשַׁע לְתָמִיד שֶׁל שַׁחַר, וְתֵשַׁע לְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבָּיִם, וְתֵשַׁע לְמוּסָפִין, שָׁלֹשׁ לְהַבְטִיל אֶת הָעָם מִן הַמְּלָאכָה, וְשָׁלֹשׁ לְהַבְדִּיל בֵּין קוֹדֶשׁ לְחוֹל.

ערב שבת שבתוך החג (הסוכות) היו שם ארבעים ושמונה תקיעות. כיצד? שלש תקיעות בבקר לפתיחת השערים, שלש לשער העליון ושלש לשער התחתון, ושלש למילוי המים כאשר מתואר סדר הבאת המים לניסוך (לעיל סוכה מח, ב), ושלש כשהיו זוקפים את הערבה על גבי המזבח, תשע תקיעות היו לתמיד של שחר, ותשע לתמיד של בין הערבים, ותשע למוספין, ועוד שלש להבטיל את העם מן המלאכה, ושלש נוספות להבדיל בין קודש לחול — הרי בסך הכל ארבעים ושמונה תקיעות.

גמ׳ מַתְנִיתִין דְּלֹא כְּרַבִּי יְהוּדָה. דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַפּוֹחֵת לֹא יִפְחוֹת מִשֶּׁבַע, וְהַמּוֹסִיף לֹא יוֹסִיף עַל שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה. בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? רַבִּי יְהוּדָה סָבַר: תְּקִיעָה תְּרוּעָה תְּקִיעָה אַחַת הִיא, וְרַבָּנַן סָבְרִי: תְּקִיעָה לְחוּד וּתְרוּעָה לְחוּד.

מעירים: מתניתין [משנתנו זו] שלא כשיטת ר' יהודה. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יהודה אומר: הפוחת בתקיעות לא יפחות בשום יום משבע תקיעות, והמוסיף ביום שצריך להוסיף לא יוסיף על שש עשרה. ושואלים: במאי קא מיפלגי [במה הם חלוקים]? ומסבירים, ר' יהודה סבר: תקיעה תרועה תקיעה אחת היא, ששלוש אלה נחשבות כתקיעה משולבת אחת. ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: תקיעה לחוד ותרועה לחוד, וכל תרועה נחשבת כשלוש תקיעות. ונמצא שלמעשה מתכוונים הם לדבר אחד, ואינם חולקים אלא בדרך המנין.

מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? אָמַר קְרָא: ״וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה״ (וּכְתִיב: ״תְּרוּעָה יִתְקְעוּ״. הָא כֵּיצַד? תְּקִיעָה וּתְרוּעָה אַחַת הִיא). וְרַבָּנַן? הַהוּא לִפְשׁוּטָה לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ הוּא דַּאֲתָא. (וְרַבִּי יְהוּדָה, לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ מְנָלֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מִ״שֵׁנִית״).

ושואלים: מאי טעמא [מהו הטעם] של ר' יהודה? אמר קרא [הכתוב]: "ותקעתם תרועה" (במדבר י, ו) וכתיב [ונאמר] עוד: "תרועה יתקעו" (במדבר י, ו), הא כיצד יש לבאר את דברי הכתוב המדבר גם על תקיעת תרועה וגם על תרועת תקיעה? אלא משמע שתקיעה ותרועה אחת היא. ורבנן [וחכמים] — כתובים אלה לדעתם כך משמעם: הפסוק ההוא לפשוטה לפניה ולאחריה הוא דאתא [שבא], ללמד שלפני השמעת התרועה משמיעים קול פשוט לפניו ולאחריו, הוא קול התקיעה. ושואלים: ור' יהודה, שתוקעים אחת פשוטה לפניה ולאחריה מנליה [מניין לו]? ומסבירים: נפקא ליה [יוצא לו, נלמד הדבר] ממה שנאמר "ותקעתם תרועה שנית" (במדבר י, ו), משמע: תקיעה נוספת.

וְרַבָּנַן מַאי טַעְמַיְיהוּ? דִּכְתִיב: ״וּבְהַקְהִיל אֶת הַקָּהָל תִּתְקְעוּ וְלֹא תָּרִיעוּ״, וְאִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ תְּקִיעָה תְּרוּעָה אַחַת הִיא, אָמַר רַחֲמָנָא פַּלְגָּא דְּמִצְוָה עָבֵיד וּפַלְגָּא לָא עָבֵיד? וְרַבִּי יְהוּדָה: הַהוּא לְסִימָנָא בְּעָלְמָא הוּא דַּאֲתָא.

ושואלים: ורבנן מאי טעמייהו [וחכמים מה טעמם]? דכתיב [שנאמר]: "ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו" (במדבר י, ז), ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] כי תקיעה ותרועה אחת היא, אם כן אמר רחמנא פלגא דמצוה עביד ופלגא לא עביד [אמרה התורה חצי המצוה עשה וחצי לא תעשה]? שאם קול תקיעה הוא קול אחד משולב, מדוע עושים רק מחציתו? אלא משמע שכל אחת מצוה לעצמה היא. ושואלים: ור' יהודה מה עונה הוא על כך? ומשיבים: ההוא כלומר: אותה תקיעה האמורה בעת הקהיל את הקהל לסימנא בעלמא [לסימן בלבד] הוא דאתא [שבא], שזו לא היתה תקיעה של מצוה (שלדעתו היא תמיד משולשת), אלא שימשה כסימן בלבד למחנות, ואין למדים ממנה.

וְרַבָּנַן: סִימָנָא הוּא, וְרַחֲמָנָא שַׁוְיָהּ מִצְוָה. כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּאָמַר רַב כָּהֲנָא: אֵין בֵּין תְּקִיעָה לִתְרוּעָה וְלֹא כְלוּם, כְּמַאן? כְּרַבִּי יְהוּדָה. (אִי רַבִּי יְהוּדָה), פְּשִׁיטָא!

ורבנן [וחכמים] אמרו: אכן, סימנא [סימן] הוא לזה, ורחמנא שויה [והתורה עשתה אותו] מצוה, שלא יקהילו את הקהל אלא בסימן זה. וכיון שכך למדים שכל אחת מצוה לעצמה. כמאן אזלא הא [כשיטת מי הולכת הלכה זו] שאמר רב כהנא: אין בין תקיעה לתרועה ולא כלום שמשמיעים אותן ברצף אחד בלי להפסיק בין זו לזו — כמאן [כמי]? — כשיטת ר' יהודה היא, שהוא סובר כי תקיעה ותרועה אחת היא. ושואלים: אי [אם] תאמר שהיא כשיטת ר' יהודה, הרי פשיטא [פשוט] שכך צריך לעשות, ואם כן היה עליו לומר כך, שהלכה כר' יהודה!