רַע כָּל הַיּוֹם״. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: יִצְרוֹ שֶׁל אָדָם מִתְגַּבֵּר עָלָיו בְּכָל יוֹם וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״צוֹפֶה רָשָׁע לַצַּדִּיק וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ״, וְאִלְמָלֵא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁעוֹזֵר לוֹ – אֵינוֹ יָכוֹל לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״ה׳ לֹא יַעַזְבֶנּוּ בְיָדוֹ וְלֹא יַרְשִׁיעֶנּוּ בְּהִשָׁפְטוֹ״.

רע כל היום" (בראשית ו, ה) שכל היום כולו מחשבתו וחפצו לרע. אמר ר' שמעון בן לקיש: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, שנאמר: "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו" (תהלים לז, לג) ו"רשע" זהו הרשע הפנימי שבלב, ואלמלא הקדוש ברוך הוא שעוזר לו לאדם בכך שנתן לו יצר טוב — אינו יכול לו להתגבר, שנאמר: "ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו" (תהלים לז, לב).

תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אִם פָּגַע בְּךָ מְנוּוָּל זֶה – מָשְׁכֵהוּ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. אִם אֶבֶן הוּא – נִימּוֹחַ, אִם בַּרְזֶל הוּא – מִתְפּוֹצֵץ. אִם אֶבֶן הוּא – נִימּוֹחַ, דִּכְתִיב: ״הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמָּיִם״, וּכְתִיב: ״אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם״. אִם בַּרְזֶל הוּא – מִתְפּוֹצֵץ, דִּכְתִיב: ״הֲא כֹה דְּבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה׳ וּכְפַטִּישׁ יְפוֹצֵץ סָלַע״.

תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: אם פגע בך מנוול זה יצר הרע לפתותך — משכהו לבית המדרש, כלומר, למד תורה. אם אבן הוא יצר הרע — הרי הוא נימוח על ידי התורה, אם ברזל הוא — מתפוצץ. ומפרט: אם אבן הוא — נימוח, דכתיב [שכן נאמר] "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיה נה, א) ואין "מים" אלא תורה, וכתיב [ונאמר]: "אבנים שחקו מים" (איוב יד, יט), שאפילו אבנים נשחקות על ידי המים. אם ברזל הוא מתפוצץ, דכתיב [שנאמר]: "הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפצץ סלע" (ירמיה כג, כט), לומר שכשם שהאש ממיסה את הברזל, כך דבריו של הקדוש ברוך הוא שהם תורתו, מבטלים את כוחו של היצר הרע.

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: יֵצֶר הָרַע מְסִיתוֹ לָאָדָם בְּעוֹלָם הַזֶּה, וּמֵעִיד עָלָיו לָעוֹלָם הַבָּא. שֶׁנֶּאֱמַר: ״מְפַנֵּק מִנּוֹעַר עַבְדּוֹ וְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה מָנוֹן״, שֶׁכֵּן בְּאטב״ח שֶׁל רַבִּי חִיָּיא קוֹרִין לְסַהֲדָה ״מָנוֹן״.

אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: יצר הרע מסיתו לאדם בעולם הזה לחטוא, והוא עצמו מעיד עליו שחטא לעולם הבא. שנאמר: "מפנק מנער עבדו ואחריתו יהיה מנון" (משלי כט, כא), כלומר, מתחילה — מנוער, הרי יצר הרע, שהיה יכול להיות באופן טבעי עבד לאדם, משתלט עליו וגורם לו לעשות רע, ובסוף הימים נעשה מנון, ומה הוא "מנון" — עד, שכן באטב"ח של ר' חייא באל"ף-בי"ת סודי שהיה ר' חייא משתמש בו שבו מחליפים האות א' ב-ט' ואת ה-ב' ב-ח' וכן הלאה, קורין לסהדה [עד] מנון.

רַב הוּנָא רָמִי: כְּתִיב ״כִּי רוּחַ זְנוּנִים הִתְעָה״ וּכְתִיב ״בְּקִרְבָּם״! בַּתְּחִלָּה הִתְעָם, וּלְבַסּוֹף בְּקִרְבָּם.

רב הונא רמי [השליך, הראה סתירה בין כתובים] כתיב [נאמר] במקום אחד: "כי רוח זנונים התעה" (הושע ד, יב), לומר שרוח זנונים זו שהיתה בהם אינה אלא טעות ואינה כחלק מהם. וכתיב [ונאמר] במקום אחר: "כי רוח זנונים בקרבם" (הושע ה, ד), הרי שהיא נחשבת כחלק מהם! ומסבירים: בתחלה התעם מבחוץ להם ולבסוף הוא בקרבם.

אָמַר רָבָא: בַּתְּחִלָּה קְרָאוֹ ״הֵלֶךְ״ וּלְבַסּוֹף קְרָאוֹ ״אוֹרֵחַ״ וּלְבַסּוֹף קְרָאוֹ ״אִישׁ״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיָּבֹא הֵלֶךְ לְאִישׁ הֶעָשִׁיר וַיַּחְמוֹל לָקַחַת מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָּרוֹ לַעֲשׂוֹת אוֹרֵחַ״, וּכְתִיב: ״וַיִּקַּח אֶת כִּבְשַׂת הָאִישׁ הָרָשׁ וַיַּעֲשֶׂהָ לָאִישׁ הַבָּא אֵלָיו״.

אמר רבא: בתחלה קראו הכתוב ליצר הרע "הלך" שהוא כזר הבא מרחוק, ולבסוף קראו "אורח" שאדם מקבלו בתוכו, ולבסוף קראו "איש", כלומר: אישיות חשובה, כמו בעל הבית. שנאמר במשל שאמר נתן לדוד: "ויבא הלך לאיש העשיר ויחמול לקחת מצאנו ומבקרו לעשות לאורח" (שמואל ב' יב, ד) וכתיב [ונאמר] הלאה: "ויקח את כבשת האיש הראש ויעשה לאיש הבא אליו" (שמואל ב' יב, ד), הרי שאותו הלך (שהוא משל ליצר) נעשה חשוב מפעם לפעם עד שמגיע לדרגת בעל הבית.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵבֶר קָטָן יֵשׁ לוֹ לָאָדָם, מַרְעִיבוֹ – שָׂבֵעַ, מַשְׂבִּיעוֹ – רָעֵב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כְּמַרְעִיתָם וַיִשְׂבָּעוּ״ וגו׳.

אמר ר' יוחנן: אבר קטן יש לו לאדם המשמשו בתשמיש המיטה, ומטבעו שאם מרעיבו שמשמש מעט — הרי הוא שבע ואינו מתאווה ביותר, אולם אם משביעו כלומר שמשמש הרבה — הרי הוא רעב ותאב ביותר, שנאמר: "כמרעיתם וישבעו שבעו וירם לבם על כן שכחוני

אָמַר רַב חָנָא בַּר אַחָא, אָמְרִי בֵּי רַב: אַרְבָּעָה מִתְחָרֵט עֲלֵיהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁבְּרָאָם, וְאֵלּוּ הֵן: גָּלוּת, כַּשְׂדִּים, וְיִשְׁמְעֵאלִים, וְיֵצֶר הָרַע. גָּלוּת – דִּכְתִיב: ״וְעַתָּה מַה לִּי פֹה נְאֻם ה׳ כִּי לֻקַּח עַמִּי חִנָּם״ וגו׳. כַּשְׂדִּים – דִּכְתִיב: ״הֵן אֶרֶץ כַּשְׂדִּים זֶה הָעָם לֹא הָיָה״.

"(הושע יג, ו). אמר רב חנא בר אחא: אמרי בי [אמרו החכמים מבית מדרשו] של רב: ארבעה דברים כביכול מתחרט עליהן הקדוש ברוך הוא שבראם, לפי שהם גורמים רע יותר מן התועלת שמביאים, ואלו הן: גלות, כשדים וישמעאלים ויצר הרע. גלות — דכתיב [שנאמר]: "ועתה מה לי פה נאם ה' כי לקח עמי חנם" (ישעיה נב, ה), שכביכול ה' עצמו שואל: מה לי פה. כשדים — דכתיב [שנאמר]: "הן ארץ כשדים זה העם לא היה" (ישעיה כג, יג), כלומר: הלוואי שלא היה.

יִשְׁמְעֵאלִים – דִּכְתִיב: ״יִשְׁלָיוּ אֹהָלִים לְשׁוֹדְדִים וּבַטּוּחוֹת לְמַרְגִּיזֵי אֵל לַאֲשֶׁר הֵבִיא אֱלוֹהַּ בְּיָדוֹ״. יֵצֶר הָרַע – דִּכְתִיב: ״וַאֲשֶׁר הֲרֵעֹתִי״.

ישמעאלים — דכתיב [שנאמר]: "ישליו אהלים לשדדים ובטחות למרגיזי אל לאשר הביא אלוה בידו" (איוב יב, ו). כלומר: אותם שודדים, שהם הערבים הדרים במדברות בתוך אהלים, הוא עצמו כביכול גרם לעצמו בהרגזתו להביאם לעולם. יצר הרע — דכתיב [שנאמר]: "ביום ההוא נאום ה' אוספה הצולעה והנידחה אקבצה ואשר הרעתי" (מיכה ד, ו), שכביכול אומר ה' שהרע לעשות בבריאתו.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אִלְמָלֵא שָׁלֹשׁ מִקְרָאוֹת הַלָּלוּ נִתְמוֹטְטוּ רַגְלֵיהֶם שֶׁל שׂוֹנְאֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, חַד – דִּכְתִיב: ״וַאֲשֶׁר הֲרֵעֹתִי״, וְחַד – דִּכְתִיב: ״הִנֵּה כַחוֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר כֵּן אַתֶּם״ וגו׳. וְאִידָךְ – ״וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר״.

בדומה לכך אמר ר' יוחנן: אלמלא שלש מקראות הללו, שבכולם נלמד שהקדוש ברוך הוא שולט על לב האדם נתמוטטו רגליהם של שונאיהן של ישראל (של ישראל, בלשון נקיה) שלא היתה להם תקומה מפני חטאיהם. חד דכתיב [אחד מהם, שנאמר]: "ואשר הרעתי", משמע שהקדוש ברוך הוא מצטער על הדבר הזה אשר גרם להם. וחד דכתיב [ואחד שנאמר]: "הנה כחומר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל" (ירמיה יח, ו). ואידך [וכתוב אחר]: "והסרתי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר" (יחזקאל לו, כו), משמע שהדבר הוא בידי הקדוש ברוך הוא ולא רק בידי אדם.

רַב פַּפָּא אָמַר: אַף מֵהַאי נַמִי: ״וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם״ וגו׳.

רב פפא אמר: אף מהאי נמי [מכתוב זה גם כן]: "ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחוקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם

״וַיַּרְאֵנִי ה׳ אַרְבָּעָה חָרָשִׁים״. מַאן נִינְהוּ אַרְבָּעָה חָרָשִׁים? אָמַר רַב חָנָא בַּר בִּיזְנָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא: מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד וּמָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף, וְאֵלִיָהוּ, וְכֹהֵן צֶדֶק. מְתִיב רַב שֵׁשֶׁת: אִי הָכִי, הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר אֵלַי אֵלֶּה הַקְּרָנוֹת אֲשֶׁר זֵרוּ אֶת יְהוּדָה״ הָנֵי לְשׁוּבָה אָתוּ!

אגב פירושי הכתובים המדברים בדבר קץ הימים מביאים עוד כתוב ומפרשים אותו. נאמר: "ויראני ה' ארבעה חרשים" (זכריה ב, ג). ושואלים: מאן נינהו [מי הם] אותם ארבעה חרשים שראה? אמר רב חנא בר ביזנא אמר ר' שמעון חסידא: אלה הם משיח בן דוד, ומשיח בן יוסף, ואליהו, וכהן צדק, הכהן הגדול שיהיה בזמן ביאת המשיח. מתיב [מקשה] רב ששת: אי הכי [אם כך] אתה מפרש, וכי היינו דכתיב [זהו שנאמר] בהמשך הדברים: "ויאמר אלי אלה הקרנות אשר זרו את יהודה" (זכריה ב, ב), הרי דבר זה לא יתכן שהרי משמע כי הני לשובה אתו [אלה לצריה הם באים] ואינם גואלים לישראל, כפירושך!

אָמַר לֵיהּ: שְׁפִיל לְסֵיפֵיהּ דִּקְרָא, ״וְיָבוֹאוּ אֵלֶּה לְהַחֲרִיד אוֹתָם לְיַדּוֹת אֶת קַרְנוֹת הַגּוֹיִם הַנּוֹשְׂאִים קֶרֶן אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה לְזָרוֹתָהּ״ וגו׳. אָמַר לֵיהּ: בַּהֲדֵי חָנָא בַּאֲגַדְתָּא לָמָּה לִי.

אמר ליה [לו]: שפיל לסיפיה דקרא [רד וקרא את סופו של הכתוב]: "ויבאו אלה להחריד אתם לידות את קרנות הגוים הנושאים קרן אל ארץ יהודה לזרותה וגו'" (זכריה ב, ד), משמע ש"קרנות" אלה הכוונה לאומות שזרו את ישראל בגולה, וארבעת החרשים האמורים הם המפילים את הקרנות שהן הסמל לאויבים. אמר ליה [לו] רב ששת; בהדי [ביחד], כלומר: להתווכח עם ר' חנא באגדתא [באגדה] למה לי, הלא בקי הוא ממני בתחום זה, ואיני יכול לו.

״וְהָיָה זֶה שָׁלוֹם אַשּׁוּר כִּי יָבֹא בְאַרְצֵנוּ וְכִי יִדְרוֹךְ בְּאַרְמְנוֹתֵינוּ וַהֲקֵמֹנוּ עָלָיו שִׁבְעָה רוֹעִים וּשְׁמֹנֶה נְסִיכֵי אָדָם״. מַאן נִינְהוּ שִׁבְעָה רוֹעִים? דָּוִד בָּאֶמְצַע, אָדָם שֵׁת וּמְתוּשֶׁלַח מִימִינוֹ, אַבְרָהָם יַעֲקֹב וּמֹשֶׁה בִּשְׂמֹאלוֹ. וּמַאן נִינְהוּ שְׁמֹנָה נְסִיכֵי אָדָם – יִשַׁי, וְשָׁאוּל, וּשְׁמוּאֵל, עָמוֹס, וּצְפַנְיָה, צִדְקִיָּה, וּמָשִׁיחַ, וְאֵלִיָּהוּ.

ועוד דרשו; נאמר: "והיה זה שלום אשור כי יבוא בארצנו וכי ידרך בארמנותינו והקמנו עליו שבעה רעים ושמנה נסיכי אדם" (מיכה ה, ד). ושואלים: מאן נינהו [מי הם] "שבעה רועים" אלה? ומסבירים: דוד באמצע, אדם שת ומתושלח מימינו, אברהם יעקב ומשה משמאלו. ומאן נינהו [ומי הם] "שמנה נסיכי אדם" — ישי ושאול, ושמואל, עמוס, וצפניה, צדקיה, ומשיח ואליהו.

״אַרְבָּעָה סוּלָּמוֹת״ כו׳. תָּנָא: גּוֹבְהָהּ שֶׁל מְנוֹרָה חֲמִשִּׁים אַמָּה. ״וְאַרְבָּעָה יְלָדִים שֶׁל פִּרְחֵי כְהוּנָּה וּבִידֵיהֶם כַּדֵּי שֶׁמֶן שֶׁל מֵאָה וְעֶשְׂרִים לוֹג״. אִיבַּעֲיָא לְהוּ: מֵאָה וְעֶשְׂרִים לוֹג כּוּלְּהוּ, אוֹ דִּלְמָא לְכָל חַד וְחַד? תָּא שְׁמַע: וּבִידֵיהֶם כַּדֵּי שֶׁמֶן שֶׁל שְׁלֹשִׁים שְׁלֹשִׁים לוֹג, שֶׁהֵם כּוּלָּם מֵאָה וְעֶשְׂרִים לוֹג.

שנינו במשנה: וארבעה ילדים של פרחי כהונה (כהנים צעירים) ובידיהם כדי שמן של מאה ועשרים לוג. איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים שאלה זו: מאה ועשרים לוג כולהו [כולם יחד] היו מביאים, או דלמא [שמא] לכל חד וחד [אחד ואחד] בפני עצמו מביא כמות זו? ומביאים ראיה, תא שמע [בוא ושמע] מברייתא ששנינו: ובידיהם כדי שמן של שלשים שלשים לוג שהם כולם מאה ועשרים לוג.

תָּנָא: וְהֵן מְשׁוּבָּחִין הָיוּ יוֹתֵר מִבְּנָהּ שֶׁל מָרְתָא בַּת בַּיְיתוֹס. אָמְרוּ עַל בְּנָהּ שֶׁל מָרְתָא בַּת בַּיְיתוֹס שֶׁהָיָה נוֹטֵל שְׁתֵּי יְרֵיכוֹת שֶׁל שׁוֹר הַגָּדוֹל, שֶׁלָּקוּחַ בְּאֶלֶף זוּז, וּמְהַלֵּךְ עָקֵב בְּצַד גּוּדָּל. וְלֹא הִנִּיחוּהוּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים לַעֲשׂוֹת כֵּן מִשּׁוּם ״בְּרָב עַם הַדְרַת מֶלֶךְ״.

תנא [שנה החכם]: והן פרחי כהונה שעשו זאת משובחין היו בכוחם יותר מבנה של מרתא בת בייתוס שהיה כהן ומפורסם היה בגבורתו. אמרו על בנה של מרתא בת בייתוס שהיה נוטל שתי יריכות של שור הגדול, וזה היה גדול כל כך עד שהיה לקוח [נקנה] באלף זוז, ומהלך על הכבש עקב בצד גודל, כלומר: בפסיעות קטנות ולא במרוצה שכוחו היה רב כל כך לשאת את כל אלה. ולא הניחוהו אחיו הכהנים לעשות כן שיקח את שתי הירכות, משום "ברב עם הדרת מלך" (משלי יד, כח), שיש בעבודת כהנים רבים משום כבוד לה'. ומשום כך צריכים כמה כהנים לשאת את יריכו של השור.

מַאי מְשׁוּבָּחִים? אִילֵימָא מִשּׁוּם יוֹקְרָא – הָנֵי יַקִּירֵי טְפֵי! אֶלָּא, הָתָם כֶּבֶשׂ וּמְרוּבָּע וְלֹא זְקִיף, הָכָא סוּלָּמוֹת, וּזְקִיף טוּבָא.

ושואלים: מאי [במה] משובחים הם פרחי כהונה? אילימא משום יוקרא [אם תאמר משום כובד] המשקל, שהיו יכולים לשאת משקל שלושים לוג בבת אחת — הני יקירי טפי [אותן שתי יריכות הרי כבדות יותר] משלושים לוג. אלא יש לומר: התם [שם] במעשה בנה של מרתא היה זה הילוך על כבש והוא רחב ומרובע ולא זקיף [זקוף] אלא יש בו שיפוע קל, ואילו הכא [כאן] היו הם צריכים להלך על גבי סולמות וזקיף טובא [והיו אלה זקופים ביותר] ובכל זאת היו פרחי כהונה עולים בהם ולא נכשלו.

״וְלֹא הָיָה חָצֵר בִּירוּשָׁלַיִם״. תָּנָא:

שנינו במשנה: ולא היה חצר בירושלים שלא האירה מאור מנורות השואבה. תנא [שנה החכם]: