בַּאֲבוּקוֹת שֶׁל אוֹר שֶׁבִּידֵיהֶן, וְאוֹמְרִים לִפְנֵיהֶם דִּבְרֵי שִׁירוֹת וְתוּשְׁבָּחוֹת, וְהַלְוִיִּם בְּכִנּוֹרוֹת וּבִנְבָלִים וּבִמְצִלְתַּיִם וּבַחֲצוֹצְרוֹת וּבִכְלֵי שִׁיר בְּלֹא מִסְפָּר, עַל חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת הַיּוֹרְדוֹת מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל לְעֶזְרַת נָשִׁים כְּנֶגֶד חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה (מַעֲלוֹת) שֶׁבַּתְּהִלִּים, שֶׁעֲלֵיהֶן לְוִיִּם עוֹמְדִין בִּכְלֵי שִׁיר וְאוֹמְרִים שִׁירָה.

באבוקות של אור שבידיהן שהיו זורקים כלפי מעלה ותופשים, ואומרים לפניהם דברי שירות ותושבחות לה'. והלוים היו מנגנים בכנורות ובנבלים ובמצלתים ובחצוצרות ובכלי שיר בלא מספר, והיו המנגנים עומדים על חמש עשרה מעלות (מדרגות) היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים, שהן כנגד חמש עשרה שיר המעלות שבתהלים, שעליהן לוים עומדין בכלי שיר ואומרים שירה.

וְעָמְדוּ שְׁנֵי כֹהֲנִים בַּשַּׁעַר הָעֶלְיוֹן שֶׁיּוֹרֵד מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל לְעֶזְרַת נָשִׁים, וּשְׁנֵי חֲצוֹצְרוֹת בִּידֵיהֶן. קָרָא הַגֶּבֶר, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. הִגִּיעוּ לְמַעֲלָה עֲשִׂירִית, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. הִגִּיעוּ לָעֲזָרָה תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ.

וכך היה סדר ניסוך המים: עמדו שני כהנים בשער העליון שיורד מעזרת ישראל לעזרת נשים, ושני חצוצרות בידיהן, ומש קרא הגבר (התרנגול) בהשכמת הבוקר — תקעו והריעו ותקעו. וכשהגיעו ממלאי המים למעלה (מדרגה) עשירית מאותן מעלות שבין עזרת ישראל לעזרת נשים — תקעו והריעו ותקעו בעלי החצוצרות לסימן שיש ללכת למלאות מים מן השילוח. הגיעו ממלאי המים עם המים בידיהם לעזרה לעזרת נשים — תקעו והריעו ותקעו.

(הִגִּיעוּ לַקַּרְקַע תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ). הָיוּ תּוֹקְעִין וְהוֹלְכִין עַד שֶׁמַּגִּיעִין לַשַּׁעַר הַיּוֹצֵא מִמִּזְרָח. הִגִּיעוּ לַשַּׁעַר הַיּוֹצֵא מִמִּזְרָח, הָפְכוּ פְּנֵיהֶן מִמִּזְרָח לְמַעֲרָב וְאָמְרוּ: אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה אֲחוֹרֵיהֶם אֶל הַהֵיכָל וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה, וּמִשְׁתַּחֲוִים קֵדְמָה לַשֶּׁמֶשׁ, וְאָנוּ לְיָהּ עֵינֵינוּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָיוּ שׁוֹנִין וְאוֹמְרִין: ״אָנוּ לְיָהּ וּלְיָהּ עֵינֵינוּ״.

הגיעו לקרקע העזרה — תקעו והריעו ותקעו. וכך היו תוקעין והולכין עד שהיו מגיעין לשער היוצא ממזרח. הגיעו לשער היוצא ממזרח — הפכו פניהן ממזרח למערב כלפי קודש הקדשים ואמרו: אבותינו שחיו בזמן בית ראשון ונהגו שלא כראוי, כשהיו במקום הזה היו "אחריהם אל ההיכל היכל ה' ופניהם קדמה, ומשתחוים והמה משתחויתם קדמה לשמש" (יחזקאל ח, טז), ואנו ליה עינינו. ר' יהודה אומר, כך היו שונין ואומרין: אנו ליה וליה עינינו.

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: מִי שֶׁלֹּא רָאָה שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה לֹא רָאָה שִׂמְחָה מִיָּמָיו. מִי שֶׁלֹּא רָאָה יְרוּשָׁלַיִם בְּתִפְאַרְתָּהּ לֹא רָאָה כְּרַךְ נֶחְמָד מֵעוֹלָם. מִי שֶׁלֹּא רָאָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּבִנְיָנוֹ לֹא רָאָה בִּנְיָן מְפוֹאָר מֵעוֹלָם. מַאי הִיא? אָמַר אַבַּיֵי וְאִיתֵימָא רַב חִסְדָּא: זֶה בִּנְיַן הוֹרְדּוֹס.

כהמשך לדברי המשנה, מספרים, תנו רבנן [שנו חכמים]: מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו, מי שלא ראה ירושלים בתפארתה לא ראה כרך נחמד מעולם, מי שלא ראה בית המקדש בבנינו לא ראה בנין מפואר מעולם. ושואלים: מאי היא [מה הוא] באיזה מבניני בית המקדש מדובר, של שלמה, של נחמיה, או של הורדוס שהרס את בנין נחמיה ובנאו מחדש? אמר אביי ואיתימא [ויש אומרים] רב חסדא: זה בנין הורדוס שבנה את בית המקדש לאחרונה ושיפצו ופארו מאוד.

בְּמַאי בַּנְיֵהּ? אָמַר (רָבָא): בְּאַבְנֵי שַׁיְשָׁא וּמַרְמָרָא. אִיכָּא דְּאָמְרִי: בְּאַבְנֵי שַׁיְשָׁא כּוּחְלָא וּמַרְמָרָא. אַפֵּיק שָׂפָה וְעַיֵּיל שָׂפָה, כִּי הֵיכִי דִּלְקַבֵּל סִידָא. סָבַר לְמִשְׁעֲיָין בְּדַהֲבָא, אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן: שְׁבַקֵיהּ, דְּהָכִי שַׁפִּיר טְפֵי, דְּמִיתְחֲזֵי כְּאִדְוָתָא דְּיַמָּא.

ושואלים: במאי בניה [במה בנאו]? אמר רבא: באבני שישא (שיש אפור נוטה לירוק) ומרמרא (שיש לבן). איכא דאמרי [יש אומרים]: שבנה אותו באבני שישא כוחלא (שיש כחול) ומרמרא (שיש לבן). והיו האבנים הללו קבועות בו באופן זה: אפיק שפה ועייל שפה כי היכי דלקבל סידא [הוציא שורה והכניס שורה במקצת כדי שיוכל הבנין לקבל סיד]. סבר למשעיין בדהבא [חשב אחר כך לטוח, לכסות את האבנים בציפוי זהב], אמרו ליה רבנן [לו החכמים]: שבקיה [הנח אותו כך] בלא ציפוי דהכי שפיר טפי, דמיתחזי כאדותא דימא [שכך יפה יותר, שהוא נראה כגלי הים] בצבעים השונים ובאבנים המונחות כגלים עולים ויורדים.

תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִי שֶׁלֹּא רָאָה דְּיוֹפְלוֹסְטוֹן שֶׁל אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם לֹא רָאָה בִּכְבוֹדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל. אָמְרוּ: כְּמִין בַּסִילֵקִי גְּדוֹלָה הָיְתָה, סְטָיו לִפְנִים מִסְּטָיו, פְּעָמִים שֶׁהָיוּ בָּהּ (שִׁשִּׁים רִבּוֹא עַל שִׁשִּׁים רִבּוֹא), כִּפְלַיִם כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם, וְהָיוּ בָּהּ שִׁבְעִים וְאַחַת קַתֶּדְרָאוֹת שֶׁל זָהָב כְּנֶגֶד שִׁבְעִים וְאַחַת שֶׁל סַנְהֶדְרִי גְּדוֹלָה, כָּל אַחַת וְאַחַת אֵינָהּ פְּחוּתָה מֵעֶשְׂרִים וְאֶחָד רִבּוֹא כִּכְּרֵי זָהָב. וּבִימָה שֶׁל עֵץ בְּאֶמְצָעִיתָה, וְחַזַּן הַכְּנֶסֶת עוֹמֵד עָלֶיהָ וְהַסּוּדָרִין בְּיָדוֹ. וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַעֲנוֹת אָמֵן – הַלָּה מֵנִיף בַּסּוּדָר, וְכָל הָעָם עוֹנִין אָמֵן.

תניא [שנויה ברייתא]; ר' יהודה אומר: מי שלא ראה דיופלוסטון (בית הכנסת הגדול) של אלכסנדריא של מצרים לא ראה בכבודן של ישראל. אמרו: מבנהו כמין בסילקי (ארמון) גדולה היתה, סטיו (שדרת עמודים) לפנים מסטיו היתה, פעמים שהיו נמצאים בה ששים רבוא על ששים רבוא אנשים, כפלים כיוצאי מצרים. והיו בה שבעים ואחת קתדראות (כסאות) של זהב כנגד שבעים ואחד של סנהדרי גדולה, כל אחת ואחת מקתדראות אלה אינה פחותה מעשרים ואחד רבוא ככרי זהב. ובימה של עץ באמצעיתה, וחזן (שמש) הכנסת עומד עליה והסודרין כעין דגלים בידו. וכיון שהגיע שליח הציבור בברכה במקום שצריך לענות אמן, הלה השמש מניף בסודר וכל העם עונין אמן, שמרוב גודלו של המקום לא יכלו לשמוע את הברכות מפי החזן בשעה שנאמרו.

וְלֹא הָיוּ יוֹשְׁבִין מְעוֹרָבִין, אֶלָּא זֶהָבִין בִּפְנֵי עַצְמָן, וְכַסָּפִין בִּפְנֵי עַצְמָן, וְנַפָּחִין בִּפְנֵי עַצְמָן, וְטַרְסִיִּים בִּפְנֵי עַצְמָן, וְגַרְדִּיִּים בִּפְנֵי עַצְמָן. וּכְשֶׁעָנִי נִכְנָס שָׁם הָיָה מַכִּיר בַּעֲלֵי אוּמָּנֻתוֹ וְנִפְנָה שָׁם, וּמִשָּׁם פַּרְנָסָתוֹ וּפַרְנָסַת אַנְשֵׁי בֵיתוֹ.

ולא היו בעלי המלאכה למיניהם יושבין מעורבין, אלא זהבין (צורפי זהב) בפני עצמן וכספין (צורפי הכסף) בפני עצמן ונפחין בפני עצמן וטרסיים (חרשי נחושת) בפני עצמן וגרדיים (אורגים) בפני עצמן. וכשעני זר נכנס לשם היה מכיר בעלי אומנתו ונפנה לשם. ומשם פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו שבני מקצועו היו דואגים לו שימצא עבודה במקצוע זה.

אָמַר אַבַּיֵי: וְכוּלְּהוּ קְטַלִינְהוּ אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מוֹקְדֹן. מַאי טַעְמָא אִיעָנְשׁוּ? מִשּׁוּם דְּעָבְרִי אַהַאי קְרָא: ״לֹא תוֹסִיפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד״, וְאִינְהוּ הֲדוּר אָתוּ.

וכיון שסופר בגדולתם, מספרים, אמר אביי: וכולהו קטלינהו [ואת כולם, כל באי בית הכנסת, הרג] אלכסנדרוס מוקדן. ושואלים: מאי טעמא איענשו [מה טעם נענשו] שנהרגו כולם? משום דעברי אהאי קרא [שעברו על כתוב זה], שנאמר בציווי ליוצאי מצרים: "לא תוספון לשוב בדרך הזה עוד" (דברים יז, טז), ואינהו הדור אתו [והם חזרו ובאו] וכיון שקבעו מקום מגוריהם במצרים נענשו על כך.

כִּי אֲתָא, אַשְׁכַּחִינְהוּ דְּהָווּ קָרוּ בְּסִיפְרָא: ״יִשָּׂא ה׳ עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחוֹק״. אָמַר: מִכְּדִי, הַהוּא גַּבְרָא בָּעֵי לְמֵיתֵי סְפִינְתָא בַּעֲשָׂרָה יוֹמֵי, דַּלְיֵהּ זִיקָא וְאָתֵי סְפִינְתָא בְּחַמְשָׁא יוֹמֵי, נְפַל עֲלַיְיהוּ וּקְטַלִינְהוּ.

כי אתא [כאשר בא] המלך אשכחינהו דהוו קרו בסיפרא [מצא אותם שהיו קוראים באותה שעה בספר התורה] את הכתוב: "ישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר גוי אשר לא תשמע לשונו" (דברים כח, מט). אמר: מכדי ההוא גברא בעי למיתי ספינתא [הרי אותו אדם, אני, רצה לבא בספינה בעשרה יומי [ימים] מרומי לכאן, דליה זיקא ואתי ספינתא בחמשא יומי [נשאתו הרוח ובאה הספינה בחמישה ימים], אם כן עלי נאמר הכתוב "כאשר ידאה הנשר" ומן השמים מסייעים בידי — מיד נפל עלייהו וקטלינהו [עליהם והרגם].

״בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב״ כו׳. מַאי תִּיקּוּן גָּדוֹל? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כְּאוֹתָהּ שֶׁשָּׁנִינוּ, חֲלָקָה הָיְתָה בָּרִאשׁוֹנָה וְהִקִּיפוּהָ גְּזוּזְטְרָא, וְהִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ נָשִׁים יוֹשְׁבוֹת מִלְּמַעְלָה וַאֲנָשִׁים מִלְּמַטָּה.

שנינו במשנה שב מוצאי יום טוב ראשון היו יורדים הכהנים והלויים לעזרת נשים והיו עושים שם תיקון גדול. ושואלים: מאי [מה] היה תיקון גדול זה? אמר ר' אלעזר: כאותה ששנינו: חלקה היתה עזרת נשים בראשונה, שלא היה דבר בולט מכתליה, ומאוחר יותר קבעו בהם זיזים. ובכל שנה היו באים לפני שמחת בית השואבה והקיפוה גזוזטראת שהיו מניחים לוחות עץ על גבי זיזים אלו של עץ מלמעלה, והתקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה לצניעות.

תָּנוּ רַבָּנַן: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ נָשִׁים מִבִּפְנִים וַאֲנָשִׁים מִבַּחוּץ, וְהָיוּ בָּאִים לִידֵי קַלּוּת רֹאשׁ, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ נָשִׁים יוֹשְׁבוֹת מִבַּחוּץ וַאֲנָשִׁים מִבִּפְנִים. וַעֲדַיִין הָיוּ בָּאִין לִידֵי קַלּוּת רֹאשׁ. הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ נָשִׁים יוֹשְׁבוֹת מִלְּמַעְלָה וַאֲנָשִׁים מִלְּמַטָּה.

תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: בראשונה היו עושים שתהיינה הנשים עומדות בעזרת נשים מבפנים סמוך יותר לקודש במערב ואנשים עומדים מבחוץ, ברחבת הר הבית ובחיל, והיו באים לידי קלות ראש בין האנשים והנשים, שהיו האנשים צריכים להיכנס קרוב יותר למזבח בשעת הקרבת הקרבנות ונתערבו בין הנשים, לכך התקינו שיהו נשים יושבות מבחוץ ואנשים מבפנים, ועדיין היו באין לידי קלות ראש. לכן התקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה, שיהיו נפרדים לגמרי.

הֵיכִי עָבֵיד הָכִי? וְהָכְתִיב: ״הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד ה׳ עָלַי הִשְׂכִּיל״!

ושואלים: היכי עביד הכי [איך עשו כך] לעשות שינויים במבנה בית המקדש? והכתיב [והלא נאמר] במקדש: "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כל מלאכות התבנית

אָמַר רַב: קְרָא אַשְׁכַּחוּ וּדְרוּשׁ:

"(דברי הימים א' כח, יט), לומר שכל תבנית המקדש ברוח הקודש ניתנה, וכיצד התירו לעשות שינויים בתבנית זו? אמר רב: קרא אשכחו ודרוש [כתוב מצאו ודרשו אותו] ועל פיו עשו.