וְאֵימָא כְּאַפֵּי דְּבַר יוֹכָנִי! תָּפַשְׂתָּ מְרוּבֶּה – לֹא תָּפַשְׂתָּ, תָּפַשְׂתָּ מוּעָט – תָּפַשְׂתָּ. וְאֵימָא כְּאַפֵּי דְּצִיפָּרְתָּא, דְּזוּטַר טוּבָא! אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: רַב הוּנָא ״פְּנֵי״ פְּנֵי גָּמַר; כְּתִיב הָכָא: ״אֶל פְּנֵי הַכַּפּוֹרֶת״, וּכְתִיב הָתָם: ״מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק אָבִיו״.

דבר יוכני הגדולים הרבה מטפח! ודוחים: תפשת מרובה לא תפשת, אם תופש אתה שיעור מרובה אין באפשרותך להוכיח שאכן כך הוא, תפשת מועט תפשת. ומקשים: אם כן, ואימא כאפי דציפרתא דזוטר טובא [אמור שהוא כפני ציפור שהם קטנים ביותר]! אמר רב אחא בר יעקב: רב הונא יודע את הדבר לא מתוך השוואה לפניהם של יצורים שונים, אלא מגזירה שווה של המילים "פני" "פני" גמר [למד]. כתיב הכא [נאמר כאן]: "אל פני הכפרת" וכתיב התם [ונאמר שם]: "מאת פני יצחק אביו" (בראשית כז, ל), ולמד שפני הכפורת הם כפני אדם, טפח.

וְנֵילַף מִפָּנִים שֶׁל מַעְלָה, דִּכְתִיב: ״כִּרְאוֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי״! תָּפַשְׂתָּ מְרוּבֶּה – לֹא תָּפַשְׂתָּ, תָּפַשְׂתָּ מוּעָט – תָּפַשְׂתָּ.

ומקשים: ונילף [ונלמד] גזירה שוה מפנים של מעלה, דכתיב [שנאמר]: כי על כן ראיתי פניך כראת פני אלהים ותרצני" (בראשית לג, י), הרי שאף לגבי שכינה נאמר לשון "פני"! ומשיבים: אף כאן, תפשת מרובה לא תפשת, תפשת מועט תפשת.

וְנֵילַף מִכְּרוּב, דִּכְתִיב: ״אֶל הַכַּפּוֹרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרוּבִים״!

מקשים: ונילף [ונלמד] מפני הכרוב שהיה במקדש, דכתיב [שהרי גם שם נאמר]: "אל הכפרת יהיו פני הכרבים" (שמות כה, כ) ופנים אלה קטנים מטפח!

אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב, גְּמִירִי: אֵין פְּנֵי כְרוּבִים פְּחוּתִין מִטֶּפַח. וְרַב הוּנָא נַמִי מֵהָכָא גָּמֵיר.

אמר רב אחא בר יעקב: גמירי [למודים אנו] כי אין פני הכרובים פחותין מטפח, ואכן ורב הונא נמי מהכא גמיר [גם כן מכאן למד], שנאמר: "פני הכפורת" ונאמר: "פני הכרובים" ושיעור זה כזה.

וּמַאי כְּרוּב? אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: כְּרַבְיָא, שֶׁכֵּן בְּבָבֶל קוֹרִין לְיָנוֹקָא רַבְיָא.

דרך אגב שואלים ומאי [ומהו] כרוב, מהי צורת פניו? אמר ר' אבהו: כרביא [כתינוק], שכן בבבל קורין לינוקא [לתינוק] רביא.

אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה דִּכְתִיב: ״פְּנֵי הָאֶחָד פְּנֵי הַכְּרוּב וּפְנֵי הַשֵּׁנִי פְּנֵי אָדָם״ הַיְינוּ כְּרוּב הַיְינוּ אָדָם! אַפֵּי רַבְרְבֵי וְאַפֵּי זוּטְרָא.

אמר ליה [לו] אביי: אלא מעתה לפי הסבר זה, דכתיב [שנאמר] במקרא על החיות במרכבה העליונה: "פני האחד פני הכרוב ופני השני פני אדם" (יחזקאל י, יד), היינו [הוא] כרוב היינו [הוא] אדם, שהרי פני כרוב אף הם פני אדם! ומשיבים: אפי רברבי ואפי זוטרא [פנים גדולות ופנים קטנות], כלומר: אכן לשניהם אותה דמות, אלא פני אדם הם של אדם גדול, ופני כרוב, דמות ילדים להם. הסברנו איפוא את מקור הקביעה שהארון והכפורת יחד שיעורם עשרה טפחים.

וּמִמַּאי דַּחֲלָלָהּ עֲשָׂרָה בַּר מִסְּכָכָהּ? אֵימָא בַּהֲדֵי סְכָכָהּ!

אבל לענין ההשוואה לדין סוכה שואלים: וממאי [וממה] למד אתה שחללה של הסוכה הוא עשרה בר [חוץ] מסככה? אימא [אמור] ששיעור זה הוא בהדי [עם] סככה, כשם שהארון נמדד מקצהו התחתון עד קצה הכפורת, אף בסוכה יהא שיעורה זה מהקרקע עד קצה העליון של הסכך!

אֶלָּא מִבֵּית עוֹלָמִים גָּמַר, דִּכְתִיב: ״וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לַה׳ שִׁשִּׁים אַמָּה אָרְכּוֹ וְעֶשְׂרִים רָחְבּוֹ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתוֹ״, וּכְתִיב: ״קוֹמַת הַכְּרוּב הָאֶחָד עֶשֶׂר בָּאַמָּה וְכֵן הַכְּרוּב הַשֵּׁנִי״. וְתַנְיָא: מַה מָּצִינוּ בְּבֵית עוֹלָמִים – כְּרוּבִים בִּשְׁלִישׁ הַבַּיִת הֵן עוֹמְדִין, מִשְׁכָּן נַמִי כְּרוּבִים שְׁלִישׁ הַבַּיִת הֵן עוֹמְדִין.

אלא עלינו לחזור בנו מהוכחה זו ולומר כי מבית עולמים (בית המקדש) גמר [למד], דכתיב [שהרי נאמר]: "והבית אשר בנה המלך שלמה לה' ששים אמה ארכו ועשרים רחבו ושלשים אמה קומתו" (מלכים א' ו, ב). וכתיב [ונאמר]: "קומת הכרוב האחד עשר באמה וכן הכרוב השני" (מלכים א' ו, כו) ותניא [ושנויה ברייתא]: מה מצינו בבית עולמים שכרובים בשליש הבית הן עומדין, שגובה הכרוב (עשר אמות) הוא שליש מגובה קודש הקדשים (שלושים אמה). אף במשכן נמי [גם כן] כרובים בשליש גבהו של הבית הן עומדין.

מִשְׁכָּן כַּמָּה הָוֵי – עֶשֶׂר אַמּוֹת, דִּכְתִיב: ״עֶשֶׂר אַמּוֹת אוֹרֶךְ הַקָּרֶשׁ״. כַּמָּה הָוֵי לְהוּ – שִׁיתִּין פּוּשְׁכֵי. תִּלְתֵּיהּ כַּמָּה הָוֵי – עֶשְׂרִים פּוּשְׁכֵי. דַּל עֲשָׂרָה דְּאָרוֹן וְכַפּוֹרֶת – פָּשׁוּ לְהוּ עֲשָׂרָה, וּכְתִיב: ״וְהָיוּ הַכְּרוּבִים פּוֹרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סוֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפּוֹרֶת״. קַרְיֵיהּ רַחְמָנָא סְכָכָהּ לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה.

ומעתה נחשב: משכן כמה הוי [היה] גבהו — עשר אמות, דכתיב [שנאמר]: "עשר אמות ארך הקרש" (שמות כו, טז), ועשר אמות אלו כמה הוי להו [היה להם] במידת טפחים — שיתין פושכי [שישים טפחים], תלתיה [שלישו] כמה הוי [הוא] — עשרים פושכי [טפחים], דל [הוצא] מכאן עשרה טפחים של גובה ארון וכפורת, שהכרובים עומדים מעליהם, פשו להו [נשארו להם] אם כן עשרה טפחים לגובה הכרובים עצמם, וכתיב [ונאמר]: "והיו הכרבים פרשי כנפים למעלה סככים בכנפיהם על הכפרת" (שמות כה, כ) קרייה רחמנא [קראה התורה] לדבר "סככה" דווקא כשהוא למעלה מעשרה טפחים, ואם כן, יפה למדנו מכאן שסכך הוא למעלה מעשרה טפחים.

מִמַּאי דְּגַדְפִינְהוּ עִילָוֵי רֵישַׁיְיהוּ קָיְימִי? דִּלְמָא לַהֲדֵי רֵישַׁיְיהוּ קָיְימִי! אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: ״לְמַעְלָה״ כְּתִיב. וְאֵימָא דְּמִידְלֵי טוּבָא! מִי כְּתִיב ״לְמַעְלָה לְמַעְלָה״?

ומקשים: ממאי דגדפינהו עילוי רישייהו קיימי [וממה, מהיכן למד אתה שכנפיהם מעל ראשיהם היו], שמכאן נלמד שלשון סכך הוא למעלה מעשרה, דלמא להדי רישייהו קיימי [שמא בשוה עם ראשיהן היו הכנפיים עומדות] ונמצא סכך בפחות מחלל עשרה! אמר רב אחא בר יעקב: "למעלה" כתיב [נאמר], ו"פורשי כנפיים למעלה" פירושו: למעלה מראשיהם. ומקשים מצד אחר: אם כן, ואימא דמידלי טובא [ואמור שהיו הכנפיים מורמות הרבה] ומי יודע עד לאיזה גובה הגיעו? ומשיבים: מי כתיב [האם נאמר] "למעלה למעלה"? הלא נאמר רק "למעלה" שמשמעו גבוה במקצת מראשיהם. יש בידינו איפוא הוכחה מלשון הכתובים לענין גובה הסכך.

הָנִיחָא לְרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: כָּל הָאַמּוֹת הָיוּ בֵּינוֹנִיּוֹת. אֶלָּא לְרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר: אַמָּה שֶׁל בִּנְיָן שִׁשָּׁה טְפָחִים, וְשֶׁל כֵּלִים חֲמִשָּׁה, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

אבל שואלים מצד אחר: הניחא [כל זה נוח] לפי שיטת ר' מאיר, שאמר כי כל מידות האמות הנזכרות במקדש והמשכן היו בינוניות, כלומר: בכל אחת מהן שישה טפחים, אלא לר' יהודה שאמר כי אמה של בנין, כלומר: זו שבה נמדד הבנין עצמו, אמה בינונית היתה, של ששה טפחים, אבל אמה של כלים, כלומר: זו שמדדו בה את הכלים, בת חמישה טפחים בלבד היתה, אם כן לשיטתו מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

אָרוֹן וְכַפּוֹרֶת כַּמָּה הָוֵי לְהוּ – תְּמַנְיָא וּפַלְגָּא, פָּשׁוּ לְהוּ חַד סְרֵי וּפַלְגָּא, אֵימָא סוּכָּה עַד דְּהָוְיָא חַד סְרֵי וּפַלְגָּא!

כי לחישוב זה ארון וכפורת כמה הוי להו [כמה הם] תמניא ופלגא [שמונה וחצי] טפחים, שהרי אמה ומחצה הכתובה בתורה, לפי חשבון חמישה טפחים לאמה, הריהו שבעה טפחים ומחצה, ועוד טפח כפורת הרי שמונה ומחצה, ואם היו הכרובים מגיעים עד לשליש הבית, שהוא עשרים טפחים אם כן פשו להו חד סרי ופלגא [נשארו להם איפוא אחד עשר וחצי טפחים] שהיו כנפי הכרובים מוגבהים מעל לכפורת, ואם כן אימא [אמור] שסוכה עד דהויא חד סרי ופלגא [שתהיה אחד עשר וחצי טפחים] לא תהיה כשרה, ושיטה כגון זו לא שמענו כלל!

אֶלָּא: לְרַבִּי יְהוּדָה הִלְכְתָא גְּמִירִי לָהּ. דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַשִׁי אָמַר רַב: שִׁיעוּרִין חֲצִיצִין וּמְחִיצִין הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי.

אלא, לשיטת ר' יהודה הלכתא גמירי לה [הלכה למשה מסיני למדים אנו אותה], מה הוא שיעורה של סוכה. וכיוצא בזה אמר ר' חייא בר אשי אמר רב: שיעורין של מידות שונות בהלכה (כגון: כזית, כביצה וככותבת), דיני חציצין, שהם דברים המהווים חציצה לגבי טבילה, ומחיצין, מידתן וטיבן של מחיצות בהלכה, כל אלה הלכה למשה מסיני הם. שלא נתפרשו הדברים בתורה, אלא לפי מסורת בתורה שבעל פה יודעים אנו אותם.

שִׁיעוּרִין? דְּאוֹרַיְיתָא נִינְהוּ! דִּכְתִיב: ״אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעוֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ״, וְאָמַר רַב חָנִין: כָּל הַפָּסוּק הַזֶּה לְשִׁיעוּרִין נֶאֱמַר.

על עיקרה של שמועה זו מקשים: שיעורין הלא דאורייתא נינהו [מן התורה הם]! דכתיב [שנאמר]: "ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש" (דברים ח, ח) ואמר רב חנין: כל הפסוק הזה לענין שיעורין של תורה נאמר, כיצד?

חִטָּה לְבַיִת הַמְנוּגָּע, דִּתְנַן: הַנִּכְנָס לְבַיִת הַמְנוּגָּע, וְכֵלָיו עַל כְּתֵפָיו, וְסַנְדָּלָיו וְטַבְּעוֹתָיו בְּיָדוֹ – הוּא וְהֵן טְמֵאִין מִיָּד.

חטה היא בסיס לשיעור הלכה לענין בית המנוגע בנגע צרעת, דתנן [שכן שנינו במשנה]: הנכנס לבית המנוגע בצרעת והיו כליו (בגדיו) מונחים ומקופלים על כתפיו שלא בדרך לבוש, וסנדליו וטבעותיו מונחים בתוך ידו ולא כדרך מלבוש — הוא והן טמאין מיד.