כְּשֵׁם שֶׁנִּיסּוּכוֹ בִּקְדוּשָּׁה כָּךְ שְׂרֵיפָתוֹ בִּקְדוּשָּׁה. מַאי מַשְׁמַע? אָמַר רָבִינָא: אָתְיָא ״קֹדֶשׁ״ ״קֹדֶשׁ״, כְּתִיב הָכָא: ״בַּקֹּדֶשׁ הַסֵּךְ נֶסֶךְ״, וּכְתִיב הָתָם: ״וְשָׂרַפְתָּ אֶת הַנּוֹתָר בָּאֵשׁ לֹא יֵאָכֵל כִּי קֹדֶשׁ הוּא״.

כשם שניסוכו בקדושה כך שריפתו בקדושה. ושואלים: מאי משמע [מה המשמעות] כיצד למדים מכתוב זה ענין שריפה שלא נאמר בו? אמר רבינא: אתיא [בא] נלמד הדבר בגזירה שווה "קדש" "קדש". כתיב הכא [נאמר כאן] בענין נסכים: "בקדש הסך נסך שכר" (במדבר כח, ז) וכתיב התם [ונאמר שם] בענין הנותר מן הקרבנות לאחר זמנם: "ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש הוא" (שמות כט, לד) ולמדים משם שאף דין הנסכים לבסוף בשריפה.

כְּמַאן אָזְלָא הָא (דְּתַנְיָא): נְסָכִים, בַּתְּחִילָּה – מוֹעֲלִין בָּהֶן, יָרְדוּ לַשִּׁיתִין – אֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן. לֵימָא רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק הִיא. דְּאִי רַבָּנַן – הָא נָחֲתוּ לְהוּ לַתְּהוֹם!

ומעירים: כמאן אזלא הא דתנן [כשיטת מי הולכת הלכה זו ששנינו במשנה]: נסכים, בתחילה לפני שניסכום מועלין בהן, שהן כשאר הקדשים, אולם אם כבר ירדו לשיתין — אין מועלין בהן עוד, לפי שכבר נעשתה מצוותם. לימא [האם נאמר] שכשיטת ר' אלעזר בר צדוק היא שלא היו הנסכים יורדים לתהום אלא ללול ונלקטים ממנו אחת לשבעים שנה! דאי רבנן [שאם כשיטת חכמים] היא, כיצד אפשר למעול בהם? הא נחתו להו [הרי לשיטתם ירדו להם הנסכים] לתהום דרך השיתין, ואין שייכת בהם עוד מעילה!

אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, בִּדְאִיקְלָט.

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שהיא כשיטת רבנן [חכמים], אולם כאן מדובר בדאיקלט [שנקלט] קצת מן היין בתוך כלי שתלוהו בתוך השיתין.

וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: לֵימָא רַבָּנַן הִיא וְלֹא רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק, דְּאִי רַבִּי אֶלְעָזָר – אַכַּתִּי בִּקְדוּשָּׁתַיְיהוּ קָיְימִי! אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי אֶלְעָזָר, אֵין לְךָ דָּבָר שֶׁנַּעֲשָׂה מִצְוָתוֹ וּמוֹעֲלִין בּוֹ. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: בִּזְמַן שֶׁמְּנַסְּכִין יַיִן עַל גַּבֵּי מִזְבֵּחַ פּוֹקְקִין אֶת הַשִּׁיתִין, לְקַיֵּים מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: ״בַּקֹּדֶשׁ הַסֵּךְ נֶסֶךְ שֵׁכָר ה׳״.

ואיכא דאמרי [ויש אומרים] שמועה זו בלשון אחרת: לימא רבנן [האם נאמר שכשיטת חכמים] היא ולא כשיטת ר' אלעזר בר צדוק? דאי [שאם] כשיטת ר' אלעזר היא, הרי אכתי בקדושתייהו קיימי [עדיין בקדושתם הם עומדים], שהרי לדעתו צריך לשורפם, ואם כן מן הסתם לשיטתו יש בהם עדיין קדושה ודין מעילה! ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שהיא כשיטת ר' אלעזר, מכל מקום אף לדעתו אין בהם דין מעילה כי אין לך דבר שנעשתה מצותו ומועלין בו לאחר מכן. אמר ריש לקיש: בזמן שמנסכין יין על גבי המזבח, פוקקין את השיתין מלמעלה בראש המזבח, כדי שישאר היין על גבי המזבח וייראה גרונו של המזבח כביכול מלא ושהוא שבע. לקיים מה שנאמר: "בקדש הסך נסך שכר לה'".

מַאי מַשְׁמַע? אָמַר רַב פַּפָּא: ״שֵׁכָר״ – לְשׁוֹן שְׁתִיָּה, לְשׁוֹן שְׂבִיעָה, לְשׁוֹן שִׁכְרוּת. אָמַר רַב פַּפָּא, שְׁמַע מִינָּהּ: כִּי שָׂבַע אִינִישׁ חַמְרָא – מִגְּרוֹנֵיהּ שָׂבַע. אָמַר רָבָא: צוּרְבָא מֵרַבָּנַן דְּלָא נְפִישָׁא לֵיהּ חַמְרָא – לִיגְמַע גְּמוֹעֵי. רָבָא, אַכָּסָא דְּבִרְכְתָא אַגְמַע גְּמוֹעֵי.

ושואלים: מאי משמע [מה המשמעות], כיצד למדים מפסוק זה הלכה זו? אמר רב פפא: "שכר" — לשון שתיה, וכן לשון שביעה, וכן לשון שכרות. וכדי להדגיש צדדים אלה שבניסוך היין, עשו שיהא היין ממלא את חלל המזבח. אמר רב פפא: שמע מינה [למד מכאן] כי שבע איניש חמרא [כאשר שבע אדם מן היין] — מגרוניה שבע [מגרונו הוא שבע] ממילוי היין בגרון ולא מכניסתו לבטנו, בניגוד לשביעה ממזון. אמר רבא: מכאן נלמד כי צורבא מרבנן דלא נפישא ליה חמרא, ליגמע גמועי [תלמיד חכם שאין מרובה אצלו יין שיגמע אותו בגמיעות גדולות] כך שיתמלא גרונו, שהרי למדנו שבדרך זו רבה ההנאה ממנו. וכן נהג רבא עצמו שאכסא דברכתא אגמע גמועי [בכוס של ברכה היה גומע בגמיעות גדולות] כדי לכבד ולהדר שתיית יין זו.

דָּרַשׁ רָבָא, מַאי דִּכְתִיב: ״מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב״ – מַה יָּפוּ פַּעֲמוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּשָׁעָה שֶׁעוֹלִין לָרֶגֶל, ״בַּת נָדִיב״ – בִּתּוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁנִּקְרָא נָדִיב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם״. אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וְלֹא אֱלֹהֵי יִצְחָק וְיַעֲקֹב? אֶלָּא: אֱלֹהֵי אַבְרָהָם שֶׁהָיָה תְּחִילָּה לַּגֵּרִים.

כיון שלענין שיתין הובאו מדרשי כתובים משיר השירים מביאים דרשות אחרות על פסוקים אלה. דרש רבא: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב" (שיר השירים ז, ב) — מה יפו פעמותיהן (רגליהם) של ישראל בשעה שעולין לרגל. "בת נדיב" — הרי זו בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב, שנאמר: "נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם" (תהלים מז, י), ובהדגשה: אלהי אברהם ולא אלהי יצחק ויעקב. ומדוע מייחסים את ישראל דווקא לאברהם — אלא אלהי אברהם שהיה תחילה לגרים — ולכן אפשר שיאספו אליו נדיבי עמים כולם.

תָּנָא דְּבֵי רַב עָנָן: מַאי דִּכְתִיב ״חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ״ לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תוֹרָה כְּיָרֵךְ – לוֹמַר לְךָ: מַה יָּרֵךְ בַּסֵּתֶר – אַף דִּבְרֵי תוֹרָה בַּסֵּתֶר.

תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של רב ענן: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "חמוקי ירכיך" (שיר השירים ז, ב) — למה נמשלו דברי תורה כירך? לומר לך: מה ירך נמצא תמיד בסתר, שמכוסה בגדים, אף דברי תורה יפה להם שייאמרו בסתר ולא בפומבי.

וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַאי דִּכְתִיב ״הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה׳ דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ״. ״עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט״ – זֶה הַדִּין, ״וְאַהֲבַת חֶסֶד״ – זוֹ גְּמִילוּת חֲסָדִים, ״וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ״ – זוֹ הוֹצָאַת הַמֵּת וְהַכְנָסַת כַּלָּה לַחוּפָּה. וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחוֹמֶר; וּמַה דְּבָרִים שֶׁדַּרְכָּן לַעֲשׂוֹתָן בְּפַרְהֶסְיָא – אָמְרָה תּוֹרָה ״הַצְנֵעַ לֶכֶת״, דְּבָרִים שֶׁדַּרְכָּן לַעֲשׂוֹתָן בְּצִנְעָא – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

והיינו [והוא] שאמר ר' אלעזר, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך" (מיכה ו, ח). וכך הוא מפרש: "עשות משפט" — זה הדין, "ואהבת חסד" — זו גמילות חסדים, "והצנע לכת עם אלהיך" — זו הוצאת המת שצריכים זרים לטפל בו והכנסת כלה עניה לחופה שראוי לעשותם בלא פרסומת יתירה. והלא דברים קל וחומר: ומה דברים אלה שדרכן לעשותן בפרהסיא שהרי גם בהלוויית המת וגם בחופה באים רבים להשתתף, ובכל זאת אמרה תורה בהם "הצנע לכת", דברים שדרכן לעשותן בצנעא (כגון צדקה לעניים) על אחת כמה וכמה, שיש להצטנע בהם.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: גָּדוֹל הָעוֹשֶׂה צְדָקָה יוֹתֵר מִכָּל הַקָּרְבָּנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עֲשׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט נִבְחָר לַה׳ מִזָּבַח״. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: גְּדוֹלָה גְּמִילוּת חֲסָדִים יוֹתֵר מִן הַצְּדָקָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה וְקִצְרוּ פִי חֶסֶד״. אִם אָדָם זוֹרֵעַ – סָפֵק אוֹכֵל סָפֵק אֵינוֹ אוֹכֵל, אָדָם קוֹצֵר – וַדַּאי אוֹכֵל.

אמר ר' אלעזר: גדול העושה צדקה יותר מהמקריב כל סוגי הקרבנות, שנאמר: "עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח" (משלי כא, ג), ובכלל "זבח" כל סוגי הקרבנות. ואמר ר' אלעזר: גדולה גמילות חסדים שעוזר לאדם בדבר שהוא זקוק לעזרה יותר מן הצדקה, שנאמר: "זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד" (הושע י, יב). וכך הלימוד: אם אדם זורע — ספק אוכל ספק אינו אוכל, שמא לא יצמחו הזרעים, ואפילו אם יצמחו שמא ינזקו במחלות וכדומה, אדם קוצר — ודאי אוכל. ומן הכתוב למדנו שהצדקה מתייחסת לזריעה ואילו מעשה החסד מתייחס לקצירה.

וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵין צְדָקָה מִשְׁתַּלֶּמֶת אֶלָא לְפִי חֶסֶד שֶׁבָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה וְקִצְרוּ פִי חֶסֶד״.

ואמר ר' אלעזר: אין צדקה משתלמת לו מן השמים לפי גודל הסכומים שנתן אלא לפי חסד ונדיבות שהיו בצדקה זו, ולפי דרך הנתינה ורוב ההשתדלות וההתבוננות שעשה בה, שנאמר: "זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד" (הושע י, יב).

תָּנוּ רַבָּנַן: בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים גְּדוֹלָה גְּמִילוּת חֲסָדִים יוֹתֵר מִן הַצְּדָקָה, צְדָקָה – בְּמָמוֹנוֹ, גְּמִילוּת חֲסָדִים – בֵּין בְּגוּפוֹ בֵּין בְּמָמוֹנוֹ. צְדָקָה – לַעֲנִיִּים, גְּמִילוּת חֲסָדִים – בֵּין לַעֲנִיִּים בֵּין לַעֲשִׁירִים. צְדָקָה – לַחַיִּים, גְּמִילוּת חֲסָדִים – בֵּין לַחַיִּים בֵּין לַמֵּתִים.

תנו רבנן [שנו חכמים]: בשלשה דברים גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה: צדקה עושה אדם בממונו בלבד, ואילו גמילות חסדים — בין בגופו שעוזר לאחרים, בין בממונו. וכן: צדקה ניתנת רק לעניים, ואילו גמילות חסדים שייכת בין לעניים בין לעשירים. ועוד: צדקה אפשר לעשות רק עם אנשים חיים, ואילו גמילות חסדים יכולה להיעשות בין לחיים בין למתים.

וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל הָעוֹשֶׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט – כְּאִילּוּ מִילֵּא כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ חֶסֶד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אוֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט חֶסֶד ה׳ מָלְאָה הָאָרֶץ״. שֶׁמָּא תֹּאמַר כָּל הַבָּא לִקְפּוֹץ קוֹפֵץ – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מַה יָּקָר חַסְדְּךָ אֱלֹהִים (חֶסֶד ה׳ מָלְאָה הָאָרֶץ)״ וגו׳. יָכוֹל אַף יְרֵא שָׁמַיִם כֵּן – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְחֶסֶד ה׳ מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם עַל יְרֵאָיו״.

ואמר ר' אלעזר: כל העושה צדקה ומשפט, כאילו מילא את כל העולם כולו חסד. שנאמר: "אוהב צדקה ומשפט חסד ה' מלאה הארץ" (תהלים לג, ה). שמא תאמר כל הבא לקפוץ קופץ, שלכל אדם ניתנת הזדמנות לעשות חסד אמיתי — תלמוד לומר: "מה יקר חסדך אלהים" (תהלים לו, ח), שדבר יקר ונדיר הוא לעשות חסד כראוי. יכול אף ירא שמים כן אין מזדמן לו חסד תמיד — תלמוד לומר: "וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו" (תהלים קג, יז).

אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר פַּפָּא: כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ עָלָיו חֵן בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא יְרֵא שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״חֶסֶד ה׳ מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם עַל יְרֵאָיו״. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַאי דִּכְתִיב ״פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ״, וְכִי יֵשׁ תּוֹרָה שֶׁל חֶסֶד וְיֵשׁ תּוֹרָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל חֶסֶד? אֶלָּא: תּוֹרָה לִשְׁמָהּ – זוֹ הִיא תּוֹרָה שֶׁל חֶסֶד, שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ – זוֹ הִיא תּוֹרָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל חֶסֶד. אִיכָּא דְּאָמְרִי: תּוֹרָה לְלַמְּדָהּ – זוֹ הִיא תּוֹרָה שֶׁל חֶסֶד, שֶׁלֹּא לְלַמְּדָהּ – זוֹ הִיא תּוֹרָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל חֶסֶד.

אמר ר' חמא בר פפא: כל אדם שיש עליו חן — בידוע שהוא ירא שמים. שנאמר: "וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו", כלומר: כשרואים שיש חן וחסד לאדם, ודאי הוא מיראי ה'. ואמר ר' אלעזר: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה" (משלי לא, כו), וכי יש תורה של חסד ויש תורה שאינה של חסד? אלא כך יש להסביר: תורה לשמה — זו היא תורה של חסד, שהרי לומדה בלב שלם ומרצונו, תורה שלא לשמה — זו היא תורה שאינה של חסד. איכא דאמרי [יש אומרים] כך פירושו: תורה שהוא לומד על מנת ללמדה לאחרים — זו היא תורה של חסד, תורה שלומד שלא ללמדה לאחרים — זו היא תורה שאינה של חסד.

״כְּמַעֲשֵׂהוּ בַּחוֹל״ כו׳. וְאַמַּאי? נַיְיתֵי בִּמְקוּדֶּשֶׁת! אָמַר זְעִירִי: קָסָבַר, אֵין שִׁיעוּר לַמַּיִם, וּכְלֵי שָׁרֵת מְקַדְּשִׁין שֶׁלֹּא מִדַּעַת.

שנינו במשנה בענין ניסוך המים כי כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת, אלא שבשבת היו מכניסים את המים לחבית שאינה מקודשת. ושואלים: ואמאי [ומדוע] יעשו כן? נייתי [שיביא] את המים בחבית מקודשת! אמר זעירי: קסבר [סבר] חכם זה אין שיעור למים שצריכים לנסך, וכלי שרת מקדשין מעצמם את תוכנם, אם הוא דבר הראוי להיות קדוש, אפילו שלא מדעת גם אם אינו מתכוון לקדשם.