כְּמִין שְׁנֵי חוֹטָמִין דַּקִּין, (וְאֶחָד) מְעוּבֶּה וְאֶחָד דַּק, כְּדֵי שֶׁיְּהוּ שְׁנֵיהֶם כָּלִין בְּבַת אַחַת. מַעֲרָבוֹ שֶׁל מַיִם, מִזְרָחוֹ שֶׁל יַיִן. עֵירָה שֶׁל מַיִם לְתוֹךְ שֶׁל יַיִן, וְשֶׁל יַיִן לְתוֹךְ שֶׁל מַיִם – יָצָא.

כמין שני חוטמין דקין (בליטות נקובות קטנות) אחד מעובה יותר לניסוך היין ואחד דק לניסוך המים, כדי שיהו שניהם המים והיין שכרגיל אינם נוזלים במהירות שווה, בכל זאת כלים בבת אחת. ומלכתחילה היה הספל שבמערבו של המזבח של מים, וזה שבמזרחו היה של יין, אולם אם עירה צלוחית של מים לתוך ספל של יין ושל יין לתוך של מים — יצא שאין מקום הניסוך מעכב.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּלוֹג הָיָה מְנַסֵּךְ כָּל שְׁמוֹנָה. וְלַמְּנַסֵּךְ אוֹמֵר לוֹ: ״הַגְבַּהּ יָדְךָ״, שֶׁפַּעַם אֶחָד נִסֵּךְ אֶחָד עַל גַּבֵּי רַגְלָיו וּרְגָמוּהוּ כָּל הָעָם בְּאֶתְרוֹגֵיהֶן.

ר' יהודה אומר: לא בצלוחית גדולה זו היה מנסך אלא בלוג היה מנסך את המים, וכן שניסוך זה היה כל שמונה ימים של חג ולא שבעה ימים בלבד. ולמנסך אומר לו הממונה: הגבה ידך, שיראו הכל כיצד אתה מנסך כראוי לתוך הספל. שפעם אחד נסך צדוקי אחד בכוונה על גבי רגליו לפי שלא הודה בניסוך המים, ומתוך זעם רגמוהו כל העם באתרוגיהן.

כְּמַעֲשֵׂהוּ בַּחוֹל כָּךְ מַעֲשֵׂהוּ בַּשַּׁבָּת, אֶלָּא שֶׁהָיָה מְמַלֵּא מֵעֶרֶב שַׁבָּת חָבִית שֶׁל זָהָב שֶׁאֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת מִן הַשִּׁילוֹחַ, וּמַנִּיחָהּ בַּלִּשְׁכָּה. נִשְׁפְּכָה נִתְגַּלְּתָה – הָיָה מְמַלֵּא מִן הַכִּיּוֹר. שֶׁהַיַּיִן וְהַמַּיִם מְגוּלִּין פְּסוּלִין לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ.

כמעשהו של הניסוך בחול כך מעשהו בשבת, אלא שלא היו שואבים בשבת מים מן השילוח, אלא היה ממלא מערב שבת חבית של זהב שאינה מקודשת בקדושת כלי שרת מן השילוח ומניחה בלשכה וממנה היו מביאים את המים. אם נשפכה חבית זו או נתגלתה ויש חשש שמא הטיל בה נחש ארסו וכיוצא בו, היה ממלא את המים לניסוך המים מן הכיור. שהיין והמים שהיו מגולין — פסולין הן לגבי מזבח שכיון שאסור לאדם לשתותם, מחשש סכנה, אף אין מנסכים על המזבח דבר שאינו ראוי לאדם.

גמ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב עֵינָא, דְּאָמַר קְרָא: ״וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן״ וגו׳.

לגבי המנהגים שנהגו בניסוך המים ובכללם המנהג לתקוע להריע ולתקוע בהגיע המים למקדש, שואלים: מנא הני מילי [מניין דברים אלה]? אמר רב עינא: אמר קרא [הכתוב]: "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה

הָנְהוּ תְּרֵי מִינֵי, חַד שְׁמֵיהּ שָׂשׂוֹן וְחַד שְׁמֵיהּ שִׂמְחָה, אָמַר לֵיהּ שָׂשׂוֹן לְשִׂמְחָה: אֲנָא עָדִיפְנָא מִינָךְ, דִּכְתִיב: ״שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגּוּ״ וגו׳. אָמַר לֵיהּ שִׂמְחָה לְשָׂשׂוֹן: אֲנָא עָדִיפְנָא מִינָךְ, דִּכְתִיב: ״שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים״. אָמַר לֵיהּ שָׂשׂוֹן לְשִׂמְחָה: חַד יוֹמָא שְׁבָקוּךְ וְשַׁוְיוּךְ פַּרְוַונְקָא, דִּכְתִיב: ״כִּי בְשִׂמְחָה תֵצְאוּ״. אָמַר לֵיהּ שִׂמְחָה לְשָׂשׂוֹן: חַד יוֹמָא שְׁבָקוּךְ וּמִלּוּ בָּךְ מַיָּא, דִּכְתִיב: ״וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן״.

"(ישעיה יב, ג), ללמד ששאיבה זו של המים מן המעין היתה, ובשמחה יתירה נעשתה. אגב הבאת פסוק זה מסופר: הנהו תרי מיני [אותם שני מינים, כופרים], חד שמיה [אחד היה שמו] ששון וחד שמיה [ואחד היה שמו] שמחה, אמר ליה [לו] ששון לשמחה: אנא עדיפנא מינך [אני עדיף ממך], דכתיב [כיון שנאמר]: "ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה" (ישעיה לה, י), הרי שמקדימים ששון לפני שמחה. אמר ליה [לו] שמחה לששון: להיפך, אנא עדיפנא מינך [אני עדיף ממך] דכתיב [כיון שנאמר]: "שמחה וששון ליהודים" (אסתר ח, יז). אמר ליה [לו] ששון לשמחה: חד יומא שבקוך ושויוך פרוונקא [יום אחד יעזבוך ויעשו אותך כשליח], דכתיב [שכן נאמר]: "כי בשמחה תצאו" (ישעיה נה, יב), ששמחה היא כשליח ההולך לפני העם. אמר ליה [לו] שמחה לששון: חד יומא שבקוך ומלו בך מיא [יום אחד יעזבוך וימלאו בך מים], דכתיב [שכן נאמר]: "ושאבתם מים בששון" (ישעיה יב, ג).

אָמַר לֵיהּ הַהוּא מִינָא דִּשְׁמֵיהּ שָׂשׂוֹן לְרַבִּי אַבָּהוּ: עֲתִידִיתוּ דִּתְמַלּוּ לִי מַיִם לְעָלְמָא דְּאָתֵי, דִּכְתִיב: ״וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן״. אָמַר לֵיהּ: אִי הֲוָה כְּתִיב ״לְשָׂשׂוֹן״ – כִּדְקָאָמְרַתְּ, הָשְׁתָּא דִּכְתִיב ״בְּשָׂשׂוֹן״״ – מַשְׁכֵיהּ דְּהַהוּא גַּבְרָא מַשְׁוֵינַן לֵיהּ גּוּדָא, וּמָלֵינַן בֵּיהּ מַיָּא.

כיוצא בזה מסופר: אמר ליה [לו] ההוא מינא [אותו מין, כופר] דשמיה [ששמו] ששון לר' אבהו: עתידיתו דתמלו [עתידים אתם למלא] לי מים לעלמא דאתי [בעולם הבא], דכתיב [שכן נאמר]: "ושאבתם מים בששון" (ישעיה יב, ג) אמר ליה [לו]: אי הוה כתיב [אם היה נאמר] "לששון" — הרי זה כדקאמרת [כפי שאמרת], אולם השתא דכתיב [עכשיו שנאמר] "בששון" כוונתו: משכיה דההוא גברא משוינן ליה גודא [עורו של אותו אדם כלומר עורך שלך עושים אותו נאד] ומלינן ביה מיא [וממלאים בו מים].

״עָלָה בַּכֶּבֶשׁ וּפָנָה לִשְׂמֹאלוֹ״ כו׳. תָּנוּ רַבָּנַן: כָּל הָעוֹלִים לַמִּזְבֵּחַ עוֹלִין דֶּרֶךְ יָמִין, וּמַקִּיפִין וְיוֹרְדִין דֶּרֶךְ שְׂמֹאל. חוּץ מִן הָעוֹלֶה לִשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הַלָּלוּ, שֶׁעוֹלִין דֶּרֶךְ שְׂמֹאל וְחוֹזְרִין עַל הֶעָקֵב, וְאֵלּוּ הֵן: נִיסּוּךְ הַמַּיִם, וְנִיסּוּךְ הַיַּיִן, וְעוֹלַת הָעוֹף כְּשֶׁרָבְתָה בַּמִּזְרָח.

שנינו במשנה: עלה בכבש ופנה לשמאלו. תנו רבנן [שנו חכמים]: כל העולים למזבח עולין דרך ימין כלומר פונים ימינה ומקיפין את המזבח ויורדין דרך שמאל. חוץ מן העולה לשלשה דברים הללו המפורטים להלן, שעולין לצורכם דרך שמאל וחוזרין על העקב (באותו כיוון שבאו). ואלו הן: ניסוך המים, וניסוך היין, ועולת העוף כשרבתה במזרח, שכשהיו כהנים מרובים עוסקים בעולות אלה במקומם למזרחו של המזבח, ולא היה שם מקום לכולם, היו הנותרים מולקים אותה במערבו של המזבח.

״אֶלָּא שֶׁהָיוּ מַשְׁחִירִין״. בִּשְׁלָמָא דְּיַיִן מַשְׁחִיר, דְּמַיָּא אַמַּאי מַשְׁחִיר? כֵּיוָן דְּאָמַר מָר: עֵירָה שֶׁל מַיִם לְתוֹךְ שֶׁל יַיִן וְשֶׁל יַיִן לְתוֹךְ שֶׁל מַיִם – יָצָא, שֶׁל מַיִם אָתֵי לְאַשְׁחוֹרֵי.

שנינו במשנה כי לדעת ר' יהודה הספלים לא היו מכסף אלא מסיד, וטעו בהם לחשוב שהם מכסף משום שהיו משחירין. ושואלים: בשלמא [נניח] לספל המיוחד ליין ומובן מדוע היה משחיר — מפני היין שבו, אולם דמיא [ספל המיוחד למים] אמאי [מדוע] היה משחיר? ומשיבים: כיון שאמר מר [החכם]: אם עירה של מים לתוך של יין, ושל יין לתוך של מים — יצא, פעמים שהיו מחליפים, ולכן אף הספל של מים אתי לאשחורי [היה בא, עשוי להשחיר].

״וּמְנוּקָּבִים כְּמִין שְׁנֵי חוֹטָמִין״ וכו׳. לֵימָא מַתְנִיתִין רַבִּי יְהוּדָה הִיא וְלֹא רַבָּנַן. דִּתְנַן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּלוֹג הָיָה מְנַסֵּךְ כָּל שְׁמוֹנָה, דְּאִי רַבָּנַן – כִּי הֲדָדֵי נִינְהוּ!

שנינו במשנה שהיו הספלים מנוקבין כמין שני חוטמין דקים אחד עבה ואחד דק. ושואלים: לימא מתניתין [האם נאמר שמשנתנו] כשיטת ר' יהודה היא ולא כשיטת רבנן [חכמים]; דתנן [שכן שנינו במשנה]: ר' יהודה אומר: בלוג היה מנסך כל שמונה ימים ולא בשלושה לוגים, ולשיטתו אכן היה הבדל גדול בין כמות היין שהיא שלושה לוגים לבין המים שהם לוג אחד בלבד ולכך היה צריך לעשות ליין נקב עבה יותר. דאי רבנן [שאם כשיטת חכמים] שאף צלוחית המים היתה של שלוש לוגים — אם כן, כי הדדי נינהו [הרי זה כמו זה הם] ומדוע עובי הפיות היה שונה?

אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, חַמְרָא סְמִיךְ מַיָּא קְלִישׁ.

ומשיבים: אפילו תימא [תאמר] שהוא כשיטת רבנן [חכמים], אלא חמרא סמיך מיא קליש [היין סמיך והמים קלושים, דלילים] ולכן היין מתעכב לצאת יותר מן המים, וכדי שיצאו בשווה צריך להרחיב את פי הספל של היין.

הָכִי נַמִי מִסְתַּבְּרָא, דְּאִי רַבִּי יְהוּדָה – רָחָב וְקָצָר אִית לֵיהּ. דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁנֵי קַשְׂוָואוֹת הָיוּ שָׁם, אֶחָד שֶׁל מַיִם וְאֶחָד שֶׁל יַיִן, שֶׁל יַיִן פִּיהָ רָחָב, שֶׁל מַיִם פִּיהָ קָצָר, כְּדֵי שֶׁיְּהוּ שְׁנֵיהֶם כָּלִין בְּבַת אַחַת, שְׁמַע מִינָּהּ.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר ששיטת המשנה היא כחכמים, דאי [שאם] תאמר שהיא כשיטת ר' יהודה, אם כן חילוק זה ששנינו במשנה "מעובה" ו"דק" אינו החילוק בו נוקט ר' יהודה בענין זה במקום אחר, שכן "רחב" ו"קצר" אית ליה [יש לו], שלשיטתו זה היה ההבדל, דתניא [שהרי שנינו בברייתא] ר' יהודה אומר: שני קשוואות, כלומר: צינורות קטנים היו שם, אחד של מים ואחד של יין, של יין פיה רחב ושל מים פיה קצר, כדי שיהו שניהם כלין בבת אחת משמע שלא היו שם חוטמים אלא מיני צינורות ושוויסות נזילת המים והיין היה נעשה באמצעות הארכת צינור היין. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא, שאין משנתנו כדעת ר' יהודה.

״מַעֲרָבוֹ שֶׁל מַיִם״: תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בִּצְדוֹקִי אֶחָד שֶׁנִּיסֵּךְ עַל גַּבֵּי רַגְלָיו, וּרְגָמוּהוּ כָּל הָעָם בְּאֶתְרוֹגֵיהֶן. וְאוֹתוֹ הַיּוֹם נִפְגְּמָה קֶרֶן הַמִּזְבֵּחַ, וְהֵבִיאוּ בּוּל שֶׁל מֶלַח וּסְתָמוּהוּ, לֹא מִפְּנֵי שֶׁהוּכְשַׁר לַעֲבוֹדָה אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יֵרָאֶה מִזְבֵּחַ פָּגוּם.

שנינו במשנה כי בין שני הספלים מערבו היה של מים ושהיו אומרים למנסך שיגביה ידו. תנו רבנן [שנו חכמים]: מעשה בצדוקי אחד שניסך את המים על גבי רגליו, ורגמוהו כל העם באתרוגיהן, מפני זעמם עליו. ואותו היום נפגמה קרן המזבח, מפני רגימה זו וכל המהומה שאירעה לאחר מכן, והביאו בול (גוש) של מלח וסתמוהו את מקום הפגום לא מפני שהוכשר לעבודה על ידי סתימה זו, אלא מפני הכבוד שלא יראה המזבח פגום.