מַאי לָאו – זְמַן? לֹא, בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וּתְפִלָּה.

מאי לאו [האם לא] שברכה זו היא ברכת זמן ("שהחיינו")? ודוחים: לא, הכוונה היא לברכת המזון ותפלה שמזכירים בהם במפורש "יום שמיני עצרת" שלא כנוסח המקובל בשאר ימי חג הסוכות, ואין איפוא להוכיח מכאן.

הָכִי נַמִי מִסְתַּבְּרָא. דְּאִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ זְמַן – זְמַן כָּל שִׁבְעָה מִי אִיכָּא? הָא לָא קַשְׁיָא, דְּאִי לָא בְּרִיךְ הָאִידָּנָא – מְבָרֵךְ לְמָחָר, אוֹ לְיוֹמָא אַחֲרִינָא.

ואומרים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] שזה פירוש הדברים בברייתא, דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] שהכוונה היתה לברכת "שהחיינו", ברכה זו של זמן ("שהחיינו") כל שבעה מי איכא [האם יש]? שהרי אין מברכים "שהחיינו" אלא ביום הראשון בלבד! ומשיבים: הא לא קשיא [זה אינו קשה] ואין להוכיח מכך דבר, שכן אפשר לומר: דאי לא בריך האידנא [שאם לא ברך עכשיו] ביום הראשון — מברך למחר, או ליומא אחרינא [ליום אחר] בכל יום אחר מימי חג הסוכות, שכל עוד לא ברך "שהחיינו", עדיין חלה עליו חובה זו בכל אחד מימי החג.

מִכָּל מָקוֹם כּוֹס בָּעֵינַן. לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַב נַחְמָן, דְּאָמַר רַב נַחְמָן: זְמַן אוֹמְרוֹ אֲפִילּוּ בַּשּׁוּק. דְּאִי אָמְרַתְּ בָּעֵינַן כּוֹס – כּוֹס כָּל יוֹמָא מִי אִיכָּא? דִּלְמָא דְּאִיקְלַע לֵיהּ כּוֹס.

ושואלים: אולם כיצד ייתכן שיוכל לברך "שהחיינו" בכל יום מימי חג סוכות, הלא מכל מקום כוס יין בעינן [צריכים אנו] לצרף ברכת "שהחיינו" לברכה על הכוס, ודבר זה אינו מצוי תמיד בימי חול המועד! ומאחר ולא השתמשו חכמים בנימוק זה לימא מסייע ליה [האם לומר שהדבר מסייע לו] לדעת רב נחמן, שאמר רב נחמן: זמן (ברכת "שהחיינו") אומרו אפילו בשוק ואינו זקוק לצרפו לענין אחר. דאי אמרת בעינן [שאם אומר אתה שצריכים אנו] כוס לברכה זו — כוס של יין האם כל יומא מי איכא [בכל יום היא מצויה] שיוכל לברך בכל יום מימי חול המועד? ודוחים: מכאן אין ראיה, דלמא דאיקלע ליה [שמא שנזדמנה לו] כוס של יין, שהרי אין מדובר בדרך קיום המצוה לכתחילה, אלא באפשרות בלבד.

וְסָבַר רַבִּי יְהוּדָה שְׁמִינִי טָעוּן לִינָה? וְהָא תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִנַּיִן לְפֶסַח שֵׁנִי שֶׁאֵינוֹ טָעוּן לִינָה – שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ״, וּכְתִיב: ״שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת״, אֵת שֶׁטָּעוּן שִׁשָּׁה – טָעוּן לִינָה, אֵת שֶׁאֵינוֹ טָעוּן שִׁשָּׁה – אֵינוֹ טָעוּן לִינָה. לְמַעוּטֵי מַאי? לָאו לְמַעוּטֵי נַמִי שְׁמִינִי שֶׁל חַג?

ביחס לדברי ר' יהודה כי כשם שקיימת חובה להשאר ללון בירושלים במוצאי יום טוב ראשון של סוכות, כך קיימת חובה זו גם לגבי מוצאי שמיני עצרת, שואלים : וכי סבר ר' יהודה כי מוצאי שמיני של חג טעון לינה בירושלים? והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: ר' יהודה אומר: מנין לפסח שני, שבו מקריב את הפסח מי שהיה טמא בפסח ראשון ולא יכול היה להקריבו, שאינו טעון לינה אחריו — שנאמר בפסח ראשון: "ופנית בבקר והלכת לאהליך" (דברים טז, ז) וכתיב [ונאמר] מיד אחר כך: "ששת ימים תאכל מצות" (דברים טז, ח) ומסמיכות הפסוקים הוא למד: את שטעון ששה ימים לאחריו — טעון לינה, אולם את שאינו טעון ששה ימים — אינו טעון לינה. למעוטי מאי [למעט את מה] בא ר' יהודה? לאו למעוטי נמי [האם לא למעט גם כן] את שמיני של חג שאין ששה ימים של חג לאחריו?

לָא, לְמַעוּטֵי פֶּסַח שֵׁנִי דִּכְוָותֵיהּ. הָכִי נַמִי מִסְתַּבְּרָא, דִּתְנַן: הַבִּיכּוּרִים טְעוּנִין קָרְבָּן, וְשִׁיר, וּתְנוּפָה, וְלִינָה. מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דַּאֲמַר תְּנוּפָה – רַבִּי יְהוּדָה, וְקָאָמַר טָעוּן לִינָה.

ודוחים: לא, כוונתו היתה למעוטי [למעט] את פסח שני דכוותיה [שהוא כמותו] של פסח ראשון לענין קרבנו ובא ללמד שכיון שאין בו ששה ימי חג לאחריו, אין בו חובת לינה. ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר שאין ר' יהודה בא למעט אלא את פסח שני, דתנן [שכן שנינו במשנה]: הביכורים טעונין קרבן, שיביא בנוסף להם אף קרבן שלמים ושיר מיוחד למעמד זה המושר בפי הלויים ותנופה ולינה. מאן שמעת ליה [ממי שמעת אותו] שאמר שיש מצות תנופה בביכורים — ר' יהודה הוא הו‍דה וקאמר [ואמר] בכל זאת טעון לינה, משמע שלא בא ר' יהודה לשלול חובת לינה אלא מפסח שני.

דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״וְהִנַּחְתּוֹ״ – זוֹ תְּנוּפָה. אַתָּה אוֹמֵר זוֹ תְּנוּפָה, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא הַנָּחָה מַמָּשׁ? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וְהִנִּיחוֹ״ – הֲרֵי הַנָּחָה אָמוּר, הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״וְהִנַּחְתּוֹ״ – זוֹ תְּנוּפָה.

דתניא [שכן שנינו בברייתא] בשיטת ר' יהודה בביכורים: ר' יהודה אומר: נאמר בביכורים "והנחתו לפני ה' אלהיך" (דברים כו, י), "והנחתו" שנאמר — זו תנופה שמניפים את טנא הביכורים לפני המזבח. אתה אומר זו תנופה, או אינו אלא זו הנחה ממש סמוך למזבח. כשהוא אומר "ולקח הכהן הטנא מידיך והניחו לפני מזבח ה' אלהיך" (דברים כו, ד) הרי הנחה אמורה, הא [הרי] מה אני מקיים במה שאמר הכתוב "והנחתו" — זו תנופה.

וְדִלְמָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב הִיא? דְּתַנְיָא: ״וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ״ – לִימֵּד עַל הַבִּיכּוּרִים שֶׁטְּעוּנִין תְּנוּפָה, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב.

ומקשים: ודלמא [ושמא] הברייתא המחייבת לינה בביכורים אינה כשיטת ר' יהודה אלא כשיטת ר' אליעזר בן יעקב היא, שאף הוא סבור שיש תנופה בביכורים, דתניא [שכן שנינו בברייתא]; נאמר: "ולקח הכהן הטנא מידך" (דברים כו, ד) — לימד על הבכורים שטעונין תנופה, אלו דברי ר' אליעזר בן יעקב.

מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב – אָתְיָא ״יָד״ ״יָד״ מִשְּׁלָמִים, כְּתִיב הָכָא: ״וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ״, וּכְתִיב הָתָם: ״יָדָיו תְּבִיאֶינָה אֶת אִשֵּׁי ה׳״.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אליעזר בן יעקב, כיצד למד הוא מצוות תנופה ממילים אלה? ומשיבים: אתיא [בא] נלמד הדבר בגזירה שוה "יד" "יד" משלמים, כתיב הכא [נאמר כאן] בביכורים: "ולקח הכהן הטנא מידך" וכתיב התם [ונאמר שם] בשלמים: "ידיו תביאינה את אשי ה' את החלב על החזה יביאנו את החזה להניף אותו תנופה לפני ה'

מַה כָּאן כֹּהֵן – אַף לְהַלָּן כֹּהֵן. וּמַה לְּהַלָּן בְּעָלִים – אַף כָּאן בְּעָלִים. הָא כֵּיצַד? כֹּהֵן מַנִּיחַ יָדוֹ תַּחַת יַד בְּעָלִים, וּמֵנִיף.

"(ויקרא ז, ל). ועוד נלמד מהשוואת הכתובים: מה כאן בבכורים — המניף הוא כהן, אף להלן בשלמים — כהן מניף, שהרי עוד טרם הנפה נאמר "ולקח הכהן", ומה להלן בשלמים — בעלים מניפים, אף כאן בביכורים — בעלים מניפים. הא כיצד מקיימים שיניפו גם כהן וגם הבעלים? הבעלים מניחים ידם מתחת לשלמים או לביכורים וכהן מניח ידו תחת יד בעלים ומניף, ומכל מקום למדנו שגם ר' אליעזר בן יעקב מחייב תנופה בביכורים. ואין ראיה חותכת לדברים קודמים.

מַאי הָוֵי עֲלָהּ? רַב נַחְמָן אָמַר: אוֹמְרִים זְמַן בַּשְּׁמִינִי שֶׁל חַג, וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר: אֵין אוֹמְרִים זְמַן בַּשְּׁמִינִי שֶׁל חַג. וְהִלְכְתָא: אוֹמְרִים זְמַן בַּשְּׁמִינִי שֶׁל חַג.

דיון זה לא הגיע לכלל סיכום סופי ולכן שואלים מאי הוי עלה [מה היה עליה] על הבעיה בברכת "שהחיינו" בשמיני של חג? ומשיבים: רב נחמן אמר: אומרים זמן בשמיני של חג. ורב ששת אמר: אין אומרים זמן בשמיני של חג. ומסכמים: והלכתא [והלכה] למעשה: אומרים זמן בשמיני של חג.

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב נַחְמָן: שְׁמִינִי

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב נחמן, ששנינו: שמיני