הַיּוֹדֵעַ לִשְׁחוֹט – אוֹכְלִין מִשְּׁחִיטָתוֹ. אָמַר רַב הוּנָא: וְהוּא שֶׁגָּדוֹל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו.

היודע כבר לשחוט, כלומר: את מלאכת השחיטה — אוכלין משחיטתו, אף על פי שאינו בקי בהלכות שחיטה. אמר רב הונא: והוא שגדול עומד על גביו ומשגיח שאכן הוא שוחט כהלכה.

יָכוֹל לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת דָּגָן – מַרְחִיקִין מִצּוֹאָתוֹ וּמִמֵּימֵי רַגְלָיו אַרְבַּע אַמּוֹת. אָמַר רַב חִסְדָּא: וְהוּא שֶׁיָּכוֹל לְאוֹכְלוֹ בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס. אָמַר רַב חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַב יֵיבָא: וּבְגָדוֹל, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱכוֹל בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס, דִּכְתִיב: ״וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב״.

קטן שיכול לאכול כזית דגן — מרחיקין מצואתו וממימי רגליו ארבע אמות, לצורך תפילה וקריאת שמע. שתינוק היכול כבר לאכול מאכלי דגן צואתו ומי רגליו מסריחים כשל גדול, ולא קודם לכן. אמר רב חסדא: והוא שיכול לאכול כזית זה בכדי הזמן של אכילת פרס. אבל אם צריך לזמן מרובה יותר — עדיין אין צורך להרחיק. אמר רב חייא בריה [בנו] של רב ייבא: ובגדול, אף על פי שאינו יכול לאכול בכדי אכילת פרס — מרחיקים מצואתו, דכתיב [שנאמר]: "ויוסיף דעת יוסיף מכאוב" (קהלת ב, א), לומר, שלפי גודלו של אדם נוספים לו גם חסרונות.

יָכוֹל לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת צָלִי – שׁוֹחֲטִין עָלָיו אֶת הַפֶּסַח, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ״. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיָּכוֹל לְבָרֵר אֲכִילָה, כֵּיצַד? נוֹתְנִין לוֹ צְרוֹר וְזוֹרְקוֹ, אֱגוֹז וְנוֹטְלוֹ. הדרן עלך לולב הגזול

קטן היכול לאכול כזית צלי — שוחטין עליו את הפסח שמצרפים אותו לחשבון בני החבורה הנמנית על הפסח, שנאמר: "איש לפי אכלו תכוסו על השה" (שמות יב, ד). ר' יהודה אומר: אין די בבירור יכולתו לאכול, כדי להכלילו כאחד מבני החבורה, אלא הדבר הקובע לענין זה הוא עד שיכול לברר אכילה, כלומר: שיודע גם מה לאכול. כיצד נקרא מברר אכילה? ילד שנותנין לו צרור (אבן) — וזורקו, אגוז — ונוטלו, הרי זה ראוי להצטרף למנין האוכלים.

מתני׳ לוּלָב וַעֲרָבָה – שִׁשָּׁה וְשִׁבְעָה, הַהַלֵּל וְהַשִׂמְחָה – שְׁמוֹנָה. סוּכָּה וְנִיסּוּךְ הַמַּיִם – שִׁבְעָה. הֶחָלִיל – חֲמִשָּׁה וְשִׁשָּׁה.

לוּלָב שִׁבְעָה כֵּיצַד? יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת – לוּלָב שִׁבְעָה, וּשְׁאָר כָּל הַיָּמִים שִׁשָּׁה.

מנין הימים בהם נוטלים לולב, וכן הקפת המזבח בערבה, הם ששה או שבעה ימים, שהדבר תלוי באיזה מימי החג חלה שבת באותה שנה. החיוב לגמור את ההלל והשמחה (אכילת בשר שלמים) — שמונה ימים. כלומר: בכל ימי חג הסוכות ובשמיני עצרת. חובת ישיבה בסוכה וניסוך המים על המזבח — שבעה ימים. החליל שמנגנים בו לשמחת החג במקדש — חמשה או ששה ימים.

עֲרָבָה שִׁבְעָה כֵּיצַד? יוֹם הַשְּׁבִיעִי שֶׁל עֲרָבָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת – עֲרָבָה שִׁבְעָה, וּשְׁאָר כָּל הַיָּמִים – שִׁשָּׁה.

ומסבירים את הדברים: לולב שבעה כיצד? אם יום טוב הראשון של חג חל להיות בשבת, כיון שביום טוב הראשון חובת נטילת לולב היא מן התורה — הריהו דוחה את השבת וניטל אף בה. נמצא שנוטלים את הלולב באותה שנה שבעה ימים. ושאר כל הימים בשנים אחרות, כששבת חלה באחד מימי החג האחרים, ימי נטילת לולב הם ששה בלבד, שאין נוטלים את הלולב בשבת בתוך החג.

מִצְוַת לוּלָב כֵּיצַד (בַּשַּׁבָּת)? יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת מוֹלִיכִין אֶת לוּלְבֵיהֶן לְהַר הַבַּיִת, וְהַחַזָּנִין מְקַבְּלִין מֵהֶן וְסוֹדְרִין אוֹתָן עַל גַּבֵּי אִיצְטַבָּא, וְהַזְּקֵנִים מַנִּיחִין אֶת שֶׁלָּהֶן בַּלִּשְׁכָּה. וּמְלַמְּדִין אוֹתָם לוֹמַר: כָּל מִי שֶׁמַּגִּיעַ לוּלָבִי לְיָדוֹ – הֲרֵי הוּא לוֹ בְּמַתָּנָה.

הקפת המזבח בערבה שבעה ימים, כיצד? יום השביעי של ערבה (יום הושענא רבא) שחל להיות בשבת, ומכיון שביום זה הרי זו מצוה מן התורה — הריהי דוחה את השבת, ונמצא שמקיימים אז מצות ערבה שבעה ימים. ושאר כל הימים, אם יום שביעי של סוכות חל באחד משאר ימי השבוע, ושבת היא באחד מימי החג האחרים — מצוה זו רק ששה.

לְמָחָר מַשְׁכִּימִין וּבָאִין, וְהַחַזָּנִין זוֹרְקִין אוֹתָם לִפְנֵיהֶם וְהֵן מְחַטְּפִין וּמַכִּין אִישׁ אֶת חֲבֵירוֹ. וּכְשֶׁרָאוּ בֵּית דִּין שֶׁבָּאוּ לִידֵי סַכָּנָה – הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא כָּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹטֵל בְּבֵיתוֹ.

מצות לולב, כיצד מקיימים אותה בזמן הבית, כשחל יום טוב ראשון בשבת? יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת מוליכין הכל את לולביהן מבעוד יום להר הבית והחזנין (השמשים) מקבלין מהן וסודרין (מסדרים) אותן את הלולבים על גבי איצטבא, והזקנים מניחין את הלולבים שלהן בלשכה, שלאלה ניתנה רשות מיוחדת להניחם שם, מתוך החשש שמא יפגעו בעת שידחפו כל הציבור ליטול איש את לולבו. ומלמדין אותם את כל הבאים לומר: כל מי שמגיע לולבי לידו — הרי הוא לו במתנה, שיש לחשוש שמא למחר יקבלו בחלקם לולב שאינו שלהם, וביום טוב הראשון הלא אין אדם יוצא ידי חובתו בשל אחר.

גמ׳ אַמַּאי? טִלְטוּל בְּעָלְמָא הוּא, וְלִידְחִי שַׁבָּת! אָמַר רַבָּה: גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִטְּלֶנּוּ בְּיָדוֹ וְיֵלֵךְ אֵצֶל בָּקִי לִלְמוֹד.

למחר היו כולם משכימין ובאין לבית המקדש, והחזנין (השמשים) היו זורקין אותם את הלולבים לפניהם, והן הבאים למקדש בתוך המהומה היו מחטפין את הלולבין זה מזה ונמצאים מכין איש את חבירו. וכשראו בית דין שבאו לידי סכנה התקינו שיהא כל אחד ואחד נוטל בביתו.