מַרְבֶּה אֲנִי אֶת הַכְּבוּסָה – שֶׁשָּׁוָה בְּכָל אָדָם, וּמוֹצִיא אֶת הַמְּלוּגְמָא – שֶׁאֵינָהּ שָׁוָה לְכָל אָדָם.

מרבה אני את הכבוסה ששוה בכל אדם שהרי הכל נזקקין לה, ומוציא את המלוגמא [הרפואה] שאינה שוה לכל אדם אלא לחולים בלבד.

מַאן תָּנָא לְהָא, דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״לְאָכְלָה״ וְלֹא לִמְלוּגְמָא, ״לְאָכְלָה״ וְלֹא לְזִילּוּף, ״לְאָכְלָה״ וְלֹא לַעֲשׂוֹת מִמֶּנָּה אַפִּיקְטוֹיזִין. כְּמַאן – כְּרַבִּי יוֹסֵי. דְּאִי רַבָּנַן – הָא אִיכָּא נַמִי מִשְׁרָה וּכְבוּסָה.

ומעירים: מאן תנא להא דתנו רבנן [מי הוא התנא ששנה ברייתא זו ששנו חכמים] בענין פירות שביעית: "לאכלה" (ויקרא כה, ו) — ולא למלוגמא, "לאכלה" — ולא לזילוף, כלומר: להתיז יין בתוך הבית לריח טוב, "לאכלה" — ולא לעשות ממנה אפיקטויזין (סם הקאה), כמאן [כמי היא] — כשיטת ר' יוסי. דאי רבנן [שאם תאמר שהיא כדעת חכמים] הא איכא נמי [הרי יש גם כן] משרה וכבוסה, שלדעתם אסור להשתמש בפירות שביעית לצורך זה.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵין שְׁבִיעִית מִתְחַלֶּלֶת אֶלָּא דֶּרֶךְ מִקָּח. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: בֵּין דֶּרֶךְ מִקָּח בֵּין דֶּרֶךְ חִילּוּל.

אמר ר' אלעזר: אין שביעית מתחללת אלא דרך מקח. שקדושת פירות שביעית אינה חלה על דמיהם, אלא אם כן חיללם בדרך מקח וממכר, וכגון שמכרן לחבירו וקיבל כסף תמורתן. אבל חילול כדרך שמחללים הקדש, וכגון שנוטל מעות ואומר שתהא קדושת החפץ מחוללת על המעות הללו והחפץ עצמו נותר בידו — אופן חילול זה אינו מועיל לענין שביעית. ר' יוחנן אמר: בין דרך מקח בין דרך חילול (החלפה) מועילה לענין פירות שביעית.

מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר – דִּכְתִיב: ״בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת״ וגו׳, וּסְמִיךְ לֵיהּ: ״וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר״ – דֶּרֶךְ מִקָּח, וְלֹא דֶּרֶךְ חִילּוּל. וְרַבִּי יוֹחָנָן מַאי טַעְמֵיהּ – דִּכְתִיב: ״כִּי יוֹבֵל הִיא קֹדֶשׁ״ מַה קֹּדֶשׁ – בֵּין דֶּרֶךְ מִקָּח בֵּין דֶּרֶךְ חִילּוּל, אַף שְׁבִיעִית – בֵּין דֶּרֶךְ מִקָּח בֵּין דֶּרֶךְ חִילּוּל.

ושואלים מאי טעמיה [מה טעמו] של ר' אלעזר? דכתיב [שנאמר]: "בשנת היובל הזאת" (ויקרא כה, יג) וסמיך ליה [וסמוך לו] נאמר: "וכי תמכרו ממכר" (ויקרא כה, יד), ומהשוואה זו הוא למד שגם בשנת היובל (וקדושת פירות שווה בשביעית וביובל) אין החלפה אלא דרך מקח, ולא דרך חילול. ושואלים: ור' יוחנן מאי טעמיה [מה טעמו]? דכתיב [שכן נאמר]: "כי יובל היא קדש תהיה לכם" (ויקרא כה, יב) ומכאן למדים: מה קדש יכולים להמיר את קדושתו בין דרך מקח, בין דרך חילול, אף שביעית שקדושת פירותיה כקדושת פירות היובל — בין דרך מקח בין דרך חילול.

וְרַבִּי יוֹחָנָן, הַאי ״כִּי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא. דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה קָשֶׁה אֲבָקָהּ שֶׁל שְׁבִיעִית וכו׳, אָדָם נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בְּפֵירוֹת שְׁבִיעִית – לַסּוֹף מוֹכֵר אֶת מִטַּלְטְלָיו וְאֶת כֵּלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחוּזָּתוֹ״, וּסְמִיךְ לֵיהּ: ״וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ״ וגו׳.

ושואלים: ור' יוחנן האי [כתוב זה] "וכי תמכרו ממכר", מאי עביד ליה [מה הוא עושה בו], מה לומד הוא ממנו? ומשיבים: מיבעי ליה [צריך הוא לו] לכפי שאמר ר' יוסי בר חנינא, דתניא [שכן שנינו בברייתא], אמר ר' יוסי בר חנינא: בוא וראה כמה קשה אבקה של שביעית, שאף איסור סחורה שאינו מן האיסורים העיקריים בשביעית כמה חמור עונשו. אדם עובר עבירה, נושא ונותן בפירות שביעית — לסוף, כעונש, הוא יורד מנכסיו עד אשר מוכר את מטלטליו ואת כליו, שנאמר: "בשנת היובל הזאת תשבו איש אל אחזתו" (ויקרא כה, יג) וסמיך ליה [וסמוך לו] הכתוב: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך".

וְרַבִּי אֶלְעָזָר, הַאי קְרָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״כִּי יוֹבֵל הִיא קֹדֶשׁ״ מַה קֹּדֶשׁ תּוֹפֵס אֶת דָּמָיו – אַף שְׁבִיעִית תּוֹפֶסֶת אֶת דָּמֶיהָ.

ושואלים עוד: ור' אלעזר, האי קרא [כתוב זה] שר' יוחנן משתמש בו מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו]? ומשיבים: מיבעי ליה לכדתניא [זקוק הוא לו לכפי ששנינו בברייתא]: מה שנאמר: "כי יובל היא קדש תהיה לכם" (ויקרא כה, יב), בא ללמד: מה קדש תופס את דמיו, שכאשר פודים דבר מוקדש חלה אותה קדושה על הדמים, הכסף, שבו פדו או קנו אותו, והוא עצמו יוצא לחולין — אף שביעית תופסת את דמיה שקדושת שביעית חלה על הדבר הקנוי והפירות עצמם יוצאים לחולין.

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר, וְתַנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן. תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר: שְׁבִיעִית תּוֹפֶסֶת אֶת דָּמֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי יוֹבֵל הִיא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם״, מַה קֹּדֶשׁ תּוֹפֵס אֶת דָּמָיו וְאָסוּר – אַף שְׁבִיעִית תּוֹפֶסֶת אֶת דָּמֶיהָ וַאֲסוּרָה.

ומעירים, תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' אלעזר ותניא כוותיה [ושנויה ברייתא כשיטתו] של ר' יוחנן. ומפרטים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' אלעזר; ששנינו: שביעית תופסת את דמיה, שעל ידי חילול מתקדשים הם בקדושת שביעית, שנאמר: "כי יובל היא קדש תהיה לכם" (ויקרא כה, יב), מה קדש שחיללו על מעות, הריהו תופס את דמיו ואסור להשתמש לחולין במה שקנה בדמי הקודש — אף שביעית תופסת את דמיה ואסורה.

אִי מַה קֹּדֶשׁ תּוֹפֵס דָּמָיו וְיוֹצֵא לְחוּלִּין, אַף שְׁבִיעִית תּוֹפֶסֶת אֶת דָּמֶיהָ וְיוֹצֵאת לְחוּלִּין – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תִּהְיֶה״ – בַּהֲוָיָיתָהּ תְּהֵא.

אי [או] מה הדין בדבר קדש תפס את דמיו שהם נעשים כהקדש והוא עצמו יוצא לחולין על ידי כך, אף שביעית תהא תופסת את דמיה וייעשו הם קדושים בקדושתה ואילו היא עצמה יוצאת על ידי כך לחולין — תלמוד לומר: "תהיה", לומר: בהוייתה תהא, שעל אף חלות קדושת שביעית על המעות המתקבלים מן המכירה כתמורה לפירות, עדיין קדושת השביעית נשארת בפירות עצמם.

הָא כֵּיצַד? לָקַח בְּפֵירוֹת שְׁבִיעִית בָּשָׂר – אֵלּוּ וָאֵלּוּ מִתְבַּעֲרִין בַּשְּׁבִיעִית, לָקַח בַּבָּשָׂר דָּגִים – יָצָא בָּשָׂר וְנִכְנְסוּ דָּגִים, לָקַח בַּדָּגִים יַיִן – יָצְאוּ דָּגִים וְנִכְנַס יַיִן, לָקַח בַּיַּיִן שֶׁמֶן – יָצָא יַיִן וְנִכְנַס שֶׁמֶן.

ומסבירים: הא כיצד? לקח (קנה) בפירות שביעית בשר — אלו ואלו גם הפירות וגם הבשר מתבערין בשביעית, שצריך לנהוג אף בבשר כאילו היה פירות שביעית ולסיים אכילתו כל זמן שעדיין מותר לאכול פירות שביעית. אבל אם הוסיף ולקח בבשר שנקנה בדמי פירות שביעית דגים — יצא בשר זה מקדושת שביעית ונכנסו דגים, הוסיף ולקח בדגים יין — יצאו דגים ונכנס יין, לקח ביין שמן — יצא יין ונכנס שמן.

הָא כֵּיצַד? אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן נִכְנַס בַּשְּׁבִיעִית, וּפְרִי עַצְמוֹ אָסוּר. מִדְּקָתָנֵי ״לָקַח״ ״לָקַח״ אַלְמָא: דֶּרֶךְ מִקָּח – אִין, דֶּרֶךְ חִילּוּל – לָא.

הא כיצד באופן כללי: אחרון אחרון נכנס בקדושת שביעית, ופרי של שביעית עצמו נשאר אסור ואינו יוצא מקדושת שביעית. ומעירים: מדקתני [ממה ששנה] באותה ברייתא לשון "לקח" "לקח" ("לקח בשר" ו"לקח בבשר דגים" וכו') אלמא [מכאן] שדרך מקח — אין [כן] גורמת לחילול קדושת שביעית, אולם דרך חילול בלבד — לא.

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: אֶחָד שְׁבִיעִית וְאֶחָד מַעֲשֵׂר שֵׁנִי מִתְחַלְּלִין עַל בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף, בֵּין חַיִּין בֵּין שְׁחוּטִין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַל שְׁחוּטִין – מִתְחַלְּלִין, עַל חַיִּין – אֵין מִתְחַלְּלִין, גְּזֵירָה שֶׁמָּא יְגַדֵּל מֵהֶן עֲדָרִים.

וכן תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' יוחנן. וכך שנינו בה: אחד שביעית ואחד מעשר שני מתחללין על בהמה חיה ועוף, בין היו אלה חיין בין היו שחוטין, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: על שחוטין — מתחללין, על חיין — אין מתחללין. והטעם הוא: גזירה שמא יגדל מהן עדרים, כלומר: שמא לא ישחטו בהמות אלה שיש בהן קדושת מעשר ויתרבו עד שיהיה עדר שלם ועשויות להגרם בעיות חמורות כתוצאה מהשימוש בהן, שהרי קדושות הן בקדושת מעשר.

אָמַר רָבָא: מַחֲלוֹקֶת

אמר רבא: מחלוקת זו בין ר' מאיר וחכמים, היא דווקא