פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה טְפָחִים – כְּשֵׁרָה.

פחות משלשה טפחים — כשרה, שבכך הם מצטרפים להיחשב ככותל אחד, מדין לבוד.

מַאי שְׁנָא הָתָם דְּאָמְרַתְּ פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת, וּמַאי שְׁנָא הָכָא דְּאָמְרַתְּ פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה טְפָחִים?

ושואלים: מאי שנא התם [במה שונה שם] בסוכה גבוהה ואיצטבא באמצעיתה, דאמרת [שאמרת] שהיא כשרה אם הכותל סמוך לאיצטבא פחות מארבע אמות, ומאי שנא הכא [במה שונה כאן] שאתה אומר פחות משלשה טפחים?

הָתָם דְּאִיתֵיהּ לַדּוֹפֶן – פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת סַגְיָא, הָכָא לְשַׁוּוּיֵי לַדּוֹפֶן – פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה טְפָחִים אִין, אִי לָא – לָא.

ומשיבים: התם דאיתיה [שם שיש] כבר לדופן, שהרי יש לסוכה זו דופן של ממש אלא שהיא מרוחקת, על כן בפחו‍ת מארבע אמות סגיא [די], אולם הכא [כאן] בסוכה שגובהה פחות מעשרה טפחים אין דופנה נחשב כדופן כלל, וצריך קודם לשוויי לדופן [לעשותו שייחשב דופן] על ידי תוספת החקיקה, ולכן אם היה המרחק פחות משלשה טפחים, שמרחק זה נחשב כצמוד לכל ענין — אין [כן] נחשב הדבר לדופן, אי [אם] לא — לא, אינו נחשב לדופן.

הָיְתָה גְּבוֹהָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה וּבָנָה בָּהּ עַמּוּד שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, וְיֵשׁ בּוֹ הֶכְשֵׁר סוּכָּה, סָבַר אַבַּיֵי לְמֵימַר: גּוֹד אַסֵּיק מְחִיצָּתָא.

הלכה נוספת בסוכה: היתה הסוכה גבוהה מעשרים אמה, ובנה בה באמצעה במרחק רב מן הדפנות עמוד שהוא גבוה עשרה טפחים, ומעל לעמוד אין עוד עשרים אמה עד לסכך ויש בו באורכו וברחבו שבעה טפחים ומשהו כדי הכשר סוכה — סבר אביי למימר [לומר] שזו היא סוכה כשרה, כי גוד אסיק מחיצתא [משוך והעלה את המחיצות] של העמוד שהרי גובהו יוצר סביבו מעין מחיצות ואם "מושכים" אותן עשרה טפחים כלפי מעלה, אף על פי שהסכך גבוה בהרבה מראש העמוד, מאחר ואינו גבוה בעשרים אמה, הרי זו סוכה כשרה.

אָמַר לֵיהּ רָבָא: בָּעֵינַן מְחִיצּוֹת הַנִּיכָּרוֹת, וְלֵיכָּא.

אמר ליה [לו] רבא לאביי: אינו כן, כי בעינן [צריכים אנו] להכשר סוכה שיהיו מחיצות הניכרות, וליכא [והרי אין כאן], שהרי מחיצות העמוד אינן נראות בעצמן כמחיצות.

תָּנוּ רַבָּנַן: נָעַץ אַרְבָּעָה קוּנְדֵּיסִין וְסִיכֵּךְ עַל גַּבָּן, רַבִּי יַעֲקֹב מַכְשִׁיר וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין.

תנו רבנן [שנו חכמים]: נעץ ארבעה קונדיסין (כלונסאות, קורות) וסיכך על גבן ולא עשה כל דפנות, ר' יעקב מכשיר וחכמים פוסלין.

אָמַר רַב הוּנָא: מַחֲלוֹקֶת עַל שְׂפַת הַגַּג, דְּרַבִּי יַעֲקֹב סָבַר: אָמְרִינַן ״גּוֹד אַסֵּיק מְחִיצָּתָא״, וְרַבָּנַן סָבְרִי: לָא אָמְרִינַן ״גּוֹד אַסֵּיק מְחִיצָּתָא״. אֲבָל בְּאֶמְצַע הַגַּג – דִּבְרֵי הַכֹּל פְּסוּלָה. וְרַב נַחְמָן אָמַר: בְּאֶמְצַע הַגַּג מַחֲלוֹקֶת.

אמר רב הונא: מחלוקת זו בין חכמים ור' יעקב היא כשהיו ארבעה כלונסאות אלה מכוונים על שפת הגג בדיוק מעל לקירות הבית, שר' יעקב סבר, אמרינן [אומרים אנו] כלל זה של גוד אסיק מחיצתא [משוך והעלה את המחיצות], שהרי קירות הבית מחיצות הן, ונחשוב כאילו היו המחיצות נמשכות ועולות עד למעלה, ונעשות כדפנות לסוכה. ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: לא אמרינן [אין אנו אומרים] כלל זה של גוד אסיק מחיצתא [משוך והעלה את המחיצות], אבל אם היתה סוכה זו באמצע הגג שאין מחיצות הבית מועילות לכך — דברי הכל פסולה. ורב נחמן אמר: באמצע הגג מחלוקת, שלדברי ר' יעקב, הקונדיסין עצמם, אם יש ברוחבם טפח, הריהם משמשים כמחיצות להכשיר סוכה זו. ואילו לשיטת חכמים אין הסוכה כשירה אלא אם כן יש לה שני דפנות גמורים ודופן שלישי אפילו חלקי.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: בְּאֶמְצַע הַגַּג מַחֲלוֹקֶת, אֲבָל עַל שְׂפַת הַגַּג – דִּבְרֵי הַכֹּל כְּשֵׁרָה. אוֹ דִּלְמָא: בֵּין בָּזוֹ וּבֵין בָּזוֹ מַחֲלוֹקֶת? – תֵּיקוּ.

איבעיא להו [נשאלה להם] לבני הישיבה שאלה זו: האם יש להבין את דברי רב נחמן כי באמצע הגג בלבד מחלוקת אבל על שפת הגג, דברי הכל כשרה, או דלמא [שמא] התכוון לומר כי בין בזו ובין בזו מחלוקת? לשאלה זו לא נמצאה תשובה, והיא נשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

מֵיתִיבִי: נָעַץ אַרְבָּעָה קוּנְדֵּיסִין בָּאָרֶץ וְסִיכֵּךְ עַל גַּבָּן, רַבִּי יַעֲקֹב מַכְשִׁיר וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין.

מיתיבי [מקשים] מברייתא אחרת: נעץ ארבעה קונדסין בארץ וסיכך על גבן, ר' יעקב מכשיר וחכמים פוסלין.

וְהָא אֶרֶץ, דִּכְאֶמְצַע הַגַּג דָּמֵי, וְקָא מַכְשִׁיר רַבִּי יַעֲקֹב! תְּיוּבְתָּא דְּרַב הוּנָא תְּיוּבְתָּא.

והא [והרי] ארץ שכאמצע הגג דמי [היא נחשבת], שהרי אין בה מחיצות נמשכות, ובכל זאת קא מכשיר [מכשיר] ר' יעקב! הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על דעת רב הונא האומר כי באמצע הגג לדעת הכל פסולה. ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה] ונדחו דבריו.

וְעוֹד: בָּאֶמְצַע הוּא דִּפְלִיגִי, אֲבָל עַל שְׂפַת הַגַּג – דִּבְרֵי הַכֹּל כְּשֵׁרָה, לֵימָא תֶּיהֱוֵי תְּיוּבְתֵּיהּ דְּרַב הוּנָא בְּתַרְתֵּי?

ועוד יש להקשות על דעתו: הרי מברייתא זו רואים לכאורה כי באמצע הגג הוא דפליגי [שנחלקו], אבל על שפת הגג לכאורה לדברי הכל כשרה! אם כן לימא תיהוי תיובתיה [נאמר שתהא זו קושיה חמורה] על שיטת רב הונא בתרתי [בשתים], גם במה שאמר כי באמצע הגג לדברי הכל פסולה ואילו בברייתא נאמר כי בכך נחלקו, וכן במה שאמר כי נחלקו בשפת הגג ואילו בברייתא נאמר כי בכך לדברי הכל כשרה.

אָמַר לְךָ רַב הוּנָא: פְּלִיגִי בְּאֶמְצַע הַגַּג, וְהוּא הַדִּין עַל שְׂפַת הַגַּג. וְהַאי דְּקָמִיפַּלְגִי בְּאֶמְצַע הַגַּג – לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחוֹ דְּרַבִּי יַעֲקֹב, דַּאֲפִילּוּ בְּאֶמְצַע הַגַּג נַמִי מַכְשִׁיר.

ודוחים, אמר לך רב הונא [יכול היה רב הונא לומר לך]; משם אין ראייה, כי אפשר לומר: פליגי [נחלקו] באמצע הגג והוא הדין שנחלקו גם כן אם היתה הסוכה על שפת הגג. והאי דקמיפלגי [וזה שנחלקו] במפורש באמצע הגג, היה זה להודיעך כחו של ר' יעקב עד כמה הוא מחזיק בשיטתו שאפילו באמצע הגג נמי [גם כן] הוא מכשיר.

תָּנוּ רַבָּנַן: נָעַץ אַרְבָּעָה קוּנְדֵּיסִין בָּאָרֶץ וְסִיכֵּךְ עַל גַּבָּן, רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר: רוֹאִין, כֹּל שֶׁאִילּוּ יֵחָקְקוּ וְיֵחָלְקוּ וְיֵשׁ בָּהֶן טֶפַח לְכָאן וְטֶפַח לְכָאן – נִידּוֹנִין מִשּׁוּם דְּיוּמָד, וְאִם לָאו – אֵין נִידּוֹנִין מִשּׁוּם דְּיוּמָד. שֶׁהָיָה רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר: דְּיוּמְדֵי סוּכָּה טֶפַח. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁיְּהוּ שְׁתַּיִם כְּהִלְכָתָן, וּשְׁלִישִׁית אֲפִילּוּ טֶפַח.

ועוד תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: נעץ ארבעה קונדסין בארץ וסיכך על גבן, ר' יעקב אומר: רואין כל שאילו יחקקו, כלומר: יעשו חריץ באותם קונדיסין ויחלקו לשני חלקים, ויש בהן טפח לכאן וטפח לכאן — הרי הם נדונין משום דיומד [עמוד כפול] ובהלכות מסויימות מחשיבים עמוד כפול המצוי בפינה כאילו היה שתי מחיצות שלמות (ראה עירובין יז, ב), ואם לאו [לא] שלאחר חלוקת הקונדיסין הם צרים מדי — אין נידונין משום דיומד. שהיה ר' יעקב אומר: דיומדי סוכה שיעורם כדי שייחשבו כמחיצות, הריהו טפח, וחכמים אומרים: אין הסוכה כשירה אלא עד שיהו שתים ממחיצותיה שלימות כהלכתן וסותמות את כל אותו צד בסוכה, ודופן שלישית הלכה למשה מסיני היא שאפילו היה רוחבה טפח אחד — דיו.

״וְשֶׁאֵינָהּ גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים״. מְנָלַן?

שנינו במשנה: סוכה שאינה גבוהה עשרה טפחים פסולה. ושואלים: מנלן [מנין לנו] דבר זה?

אִתְּמַר, רַב וְרַבִּי חֲנִינָא וְרַבִּי יוֹחָנָן וְרַב חֲבִיבָא מַתְנוּ.

אתמר [נאמר] כי רב ור' חנינא ור' יוחנן ורב חביבא מתנו [היו שונים] כפי שיפורט להלן.

בְּכוּלָּהּ סֵדֶר מוֹעֵד, כָּל כִּי הַאי זוּגָא חֲלוּפֵי רַבִּי יוֹחָנָן וּמְעַיְּילִי רַבִּי יוֹנָתָן.

ובדרך אגב מעירים בענין זה: בכולה [בכל] סדר מועד, כאשר מוצאים אנו כל כי האי זוגא [זוג זה של חכמים] היו שיטות אמוראים, לפיהן חלופי [מחליפים ומוציאים] את ר' יוחנן ומעיילי [ומכניסים] את ר' יונתן, שהוא שהיה הרביעי בחבורה זו.

אָרוֹן תִּשְׁעָה וְכַפּוֹרֶת טֶפַח – הֲרֵי כָּאן עֲשָׂרָה, וּכְתִיב: ״וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפּוֹרֶת״

וכך למדו: ארון הברית עצמו, היה גובהו תשעה טפחים, שכן מפורש בתורה שהיה אמה וחצי, ובאמה שבה נמדדים כלי המקדש יש שישה טפחים, הרי תשעה טפחים. והכפורת המכסה את הארון טפח עוביה, הרי כאן עשרה טפחים, וכתיב [ונאמר]: "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת" (שמות כה, כב),