וְתוּ לָא מִידֵּי.

ותו לא מידי [ועוד אין דבר]. כלומר: דבר זה אכן מבהיר באופן מוחלט כי אין דעת ר' עקיבא כדעת ר' שמעון, ולהיפך.

גִּדְּלוֹ בַּדְּפוּס וַעֲשָׂאוֹ כְּמִין בְּרִיָּה אַחֶרֶת פָּסוּל. אָמַר רָבָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא כְּמִין בְּרִיָּה אַחֶרֶת. אֲבָל כִּבְרִיָּיתוֹ – כָּשֵׁר. פְּשִׁיטָא, כְּמִין בְּרִיָּה אַחֶרֶת (תְּנַן)! לָא צְרִיכָא, דַּעֲבִידָא דַפֵּי דַפֵּי.

עוד שנינו בברייתא שם, שאם גדלו את האתרוג בדפוס ועשאו כמין בריה אחרת — פסול. אמר רבא: לא שנו שפסול, אלא שעשאו כמין בריה אחרת, אבל אם עשאו שיהיה כברייתו — כשר. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! הלא כמין בריה אחרת תניא [שנינו בברייתא], משמע שכברייתו — כשר! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא כגון דעבידא דפי דפי [שעשאו על ידי הדפוס שיהא שורות שורות] ואינו כצורת אתרוג בדיוק, אולם כיון שצורתו הכללית כאתרוג, הרי זה כשר.

אִיתְּמַר, אֶתְרוֹג שֶׁנְּקָבוּהוּ עַכְבָּרִים. אָמַר רַב: אֵין זֶה הָדָר. אִינִי? וְהָא רַבִּי חֲנִינָא מַטְבִּיל בָּהּ וְנָפֵיק בָּהּ! וּלְרַבִּי חֲנִינָא קַשְׁיָא מַתְנִיתִין;

איתמר [נאמר] שחלקו אמוראים בדבר אתרוג שנקבוהו עכברים, אמר רב: אין זה הדר ואין יוצאים בו. ותוהים: איני [כן הוא?]! והא [והרי] ר' חנינא היה מטביל בה, כלומר: היה מטביל את האתרוג ואוכל ממנו ונפיק [ויוצא] בה, כלומר: בשאריתו, לשם מצות אתרוג. ושואלים: ולר' חנינא הרי קשיא מתניתין [קשה משנתנו], ששנינו בה שאתרוג חסר פסול!

בִּשְׁלָמָא מַתְנִיתִין לְרַבִּי חֲנִינָא לָא קַשְׁיָא, כָּאן – בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן, כָּאן – בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי. אֶלָּא לְרַב קַשְׁיָא! – אָמַר לְךָ רַב: שָׁאנֵי עַכְבָּרִים דִּמְאִיסִי.

ומסבירים בשלמא מתניתין [נניח משנתנו] לר' חנינא לא קשיא [אינה קשה] כל כך, שאפשר לתרץ: כאן שאסרה המשנה חסר הרי זה ביום טוב ראשון של חג הסוכות, שיש להקפיד בו ביותר, כאן שמשמע ממנהגו של ר' חנינא שאף אתרוג החסר כשר, הרי זה ביום טוב שני, כלומר: בשאר ימות החג. אלא לרב שאמר כי בשנקבוהו עכברים פסול, קשיא [קשה] מה שעשה ר' חנינא! אמר לך רב [יכול היה רב לומר לך]: מכאן אין להקשות, כי שאני [שונים] העכברים דמאיסי [שהם מאוסים] ואף מה שהותירו נמאס ולכן הוא פסול, מה שאין כן בנשאר מאכילת אדם שאין הנותר נמאס ולכך הריהו כשר.

אִיכָּא דְּאָמְרִי אָמַר רַב: זֶה הָדָר, דְּהָא רַבִּי חֲנִינָא מַטְבִּיל בָּהּ וְנָפֵיק בָּהּ. וּלְרַבִּי חֲנִינָא קַשְׁיָא מַתְנִיתִין! לָא קַשְׁיָא: כָּאן – בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן, כָּאן – בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי.

איכא דאמרי [יש אומרים] בלשון אחרת, אמר רב: אתרוג זה שנקבוהו עכברים — זה הדר. כלומר, אינו יוצא מגדר הדר בשל כך. דהא [שהרי] ר' חנינא היה מטביל בה, כלומר: את אתרוגו והיה אוכל ממנו ונפיק בה [ויוצא בו], משמע שחיסרון אינו פוסל. ושואלים: ולר' חנינא קשיא מתניתין [קשה משנתנו]! ומתרצים: לא קשיא [אינו קשה], כאן ביום טוב ראשון כאן ביום טוב שני.

״אֶתְרוֹג קָטָן״ וכו׳. אָמַר רַפְרָם בַּר פַּפָּא: כְּמַחֲלוֹקֶת כָּאן כָּךְ מַחֲלוֹקֶת בַּאֲבָנִים מְקוּרְזָלוֹת. דְּתַנְיָא: בַּשַּׁבָּת שָׁלֹשׁ אֲבָנִים מְקוּרְזָלוֹת מוּתָּר לְהַכְנִיס לְבֵית הַכִּסֵּא, וְכַמָּה שִׁיעוּרָן? רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּאֱגוֹז, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כַּבֵּיצָה.

במשנה הוזכרה מחלוקת ר' יהודה ור' מאיר בשיעורו של אתרוג קטן. אמר רפרם בר פפא: כמחלוקת כאן — כך מחלוקת בענין אבנים מקורזלות. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: בשבת שלש אבנים מקורזלות (רכות, הראויות לכך) מותר להכניס בשבת לבית הכסא כדי לקנח בהן. שלמרות שאסור לטלטל אבנים בשבת, משום איסור מוקצה — מפני כבוד הבריות התירו חכמים. אלא נחלקו כמה שיעורן של אבנים אלו? ר' מאיר אומר: כאגוז, ר' יהודה אומר: כביצה. וכמובן שאין הדברים דומים בטעמם אבל יש דמיון בשיעורים שניתנו, והדבר יכול לשמש כסימן.

״וּבְגָדוֹל כְּדֵי שֶׁיֹּאחַז״ כו׳. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי עֲקִיבָא שֶׁבָּא לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְאֶתְרוֹגוֹ עַל כְּתֵפוֹ. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה: מִשָּׁם רְאָיָה?! אַף הֵם אָמְרוּ לוֹ: אֵין זֶה הָדָר.

שנינו במשנה כי לדברי ר' יהודה שיעורו העליון של אתרוג גדול, הוא כדי שיאחז שני אתרוגים ביד. ולדברי ר' יוסי אין לו שיעור, וכשר אף זה שמחמת גודלו צריך לאוחזו בשתי ידיו. תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' יוסי: מעשה בר' עקיבא שבא לבית הכנסת ואתרוגו על כתפו מרוב גודלו. ומכאן שמותר לצאת באתרוג גדול כל כך! אמר לו ר' יהודה: משם מביא אתה ראיה? אף הם חכמים שראוהו בכך אמרו לו: אין זה הדר.

מתני׳ אֵין אוֹגְדִין אֶת הַלּוּלָב אֶלָּא בְּמִינוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֲפִילּוּ בְּחוּט בִּמְשִׁיחָה. אָמַר רַבִּי מֵאִיר: מַעֲשֶׂה בְּאַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם שֶׁהָיוּ אוֹגְדִין אֶת לוּלְבֵיהֶן בְּגִימּוֹנִיּוֹת שֶׁל זָהָב. אָמְרוּ לוֹ: בְּמִינוֹ הָיוּ אוֹגְדִין אוֹתוֹ מִלְּמַטָּה.

אין אוגדין את הלולב אלא במינו, כלומר, באחד מארבעת המינים שבלולב, אלו דברי ר' יהודה. ור' מאיר אומר: אפילו בחוט או במשיחה (בחבל מדידה) מותר. אמר ר' מאיר: מעשה באנשי ירושלים שהיו אוגדין את לולביהן בגימוניות (טבעות) של זהב, ומכאן ראיה שאין צריך לאוגדן דווקא במינן. אמרו לו: במינו היו אוגדין אותו מלמטה תחת אותן הגימוניות, ואלה לא היו לשם אגד אלא לקישוט בלבד.

גמ׳ אָמַר רָבָא: אֲפִילּוּ בְּסִיב אֲפִילּוּ בְּעִיקָּרָא דְּדִיקְלָא. וְאָמַר רָבָא: מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה – קָסָבַר: לוּלָב צָרִיךְ אֶגֶד, וְאִי מַיְיתִי מִינָא אַחֲרִינָא הֲוָה חֲמִשָּׁה מִינֵי.

אמר רבא: כשאמרו חכמים שאוגדים אותו במינו אין זה דווקא בחלק המשמש למצוה, כגון בעלי הלולב, אלא אפילו בסיב הגדל סביב לדקל, ואפילו בעיקרא דדיקלא בחתיכה מגזעו של הדקל. ואמר רבא: מאי טעמיה [מה טעמו] של ר' יהודה — קסבר [סבור הוא]: לולב צריך אגד מן התורה, שאגידתו היא מעיקר מצותו ואי מייתי מינא אחרינא [ואם מביא מין אחר] לאגוד בו, אם כן הוה [הרי הם] חמשה מיני [מינים] ועובר משום "בל תוסיף".

וְאָמַר רָבָא: מְנָא אָמִינָא לָהּ דְּסִיב וְעִיקָּרָא דְּדִיקְלָא מִינָא דְּלוּלָבָא הוּא – דְּתַנְיָא: ״בַּסּוּכּוֹת תֵּשְׁבוּ״ – סוּכָּה שֶׁל כָּל דָּבָר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין סוּכָּה נוֹהֶגֶת אֶלָּא בְּאַרְבָּעָה מִינִים שֶׁבַּלּוּלָב. וְהַדִּין נוֹתֵן: וּמַה לּוּלָב שֶׁאֵין נוֹהֵג בַּלֵּילוֹת כְּבַיָּמִים – אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בְּאַרְבַּעַת מִינִין, סוּכָּה שֶׁנּוֹהֶגֶת בַּלֵּילוֹת כְּבַיָּמִים – אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא תְּהֵא אֶלָּא בְּאַרְבַּעַת מִינִין?

ואמר רבא: מנא אמינא לה [מנין אומר אני] הלכה זו שסיב ועיקרא דדיקלא [ועיקר הדקל] מינא דלולבא [ממין הלולב] הוא — דתניא [שכן שנינו בברייתא]; נאמר: "בסכת תשבו שבעת ימים" (ויקרא כג, מד), ופירשו: סוכה של כל דבר ולא הקפיד הכתוב ממה יעשה את סככה, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: אין סוכה נוהגת אלא בארבעה מינים שבלולב. וטענתו: והדין (והסברה) נותן שכן הוא, שאפשר לומר קל וחומר: ומה לולב שאין נוהג במצותו בלילות כבימים, אלא מצוותו ביום בלבד, אינו נוהג אלא בארבעה מינין בלבד, סוכה שנוהגת מצותה בלילות כבימים — אינו דין שלא תהא אלא בארבעת מינין!

אָמְרוּ לוֹ: כָּל דִּין שֶׁאַתָּה דָּן תְּחִלָּתוֹ לְהַחְמִיר וְסוֹפוֹ לְהָקֵל – אֵינוֹ דִּין,

אמרו לו: אין זה קל וחומר, כי כל דין (קל וחומר) שאתה דן אשר תחלתו לכאורה להחמיר, אבל סופו, כלומר: התוצאה המתבקשת ממנו, הריהי להקל — אינו דין. שהרי בסופו של דבר במקום ללמוד להחמיר נמצאת מיקל ובטלת סברת עצמך.