״וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ״, מַה לְּהַלָּן מִשֶּׁלָּכֶם וְלֹא מִשֶּׁל מַעֲשֵׂר – אַף כָּאן מִשֶּׁלָּכֶם וְלֹא מִשֶּׁל מַעֲשֵׂר.

"והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה'" (במדבר טו, יט), מה להלן בחלה משלכם ולא משל מעשר, אף כאן במצה משלכם ולא משל מעשר.

לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: עִיסָּה שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי – פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: חַיֶּיבֶת בַּחַלָּה. לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ?! הִיא הִיא!

ומציעים: לימא מסייע ליה [האם לומר שאפשר לסייע לו] לר' אסי, ממה ששנינו בברייתא: עיסה של מעשר שני — פטורה מן החלה, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: חייבת בחלה. ההוכחה היא לכאורה מושלמת ולכן תוהים על הלשון שבה הוצעה, מדוע הציעו אותה בנוסח לימא מסייע ליה [האם לומר שאפשר לסייע לו], הלא היא היא ממש דברי ר' אסי!

אֶלָּא: מִדִּבְּהָא פְּלִיגִי – בְּהָא נַמִי פְּלִיגִי, אוֹ דִּלְמָא: שָׁאנֵי עִיסָּה דְּאָמַר קְרָא ״עֲרִיסוֹתֵיכֶם״ ״עֲרִיסוֹתֵיכֶם״ תְּרֵי זִימְנֵי.

אלא כך יש להבין: האם אפשר להוכיח מכאן כי מדבהא פליגי בהא נמי פליגי [מכיון שבזה בדין חלה חולקים, אם כן בזו במצה גם כן חלוקים], או דלמא [שמא], שאני [שונה] עיסה של חלה שאמר קרא [הכתוב] "ערסתכם" "ערסתכם" תרי זימני [שתי פעמים] (במדבר טו, כ. ובמדבר טו, כא), ושמא יש בהדגשה יתירה זו כדי להצריך בעלות בענין חלה, ואין כן במצה של מעשר שני, ולכן אין להוכיח מכאן.

״שֶׁל תְּרוּמָה טְמֵאָה פְּסוּלָה״. דְּלֵית בָּהּ הֶיתֵּר אֲכִילָה.

נאמר במשנה כי אתרוג של תרומה טמאה פסולה. והטעם כפי שהסברנו — דלית [שאין] בה היתר אכילה.

״וְשֶׁל תְּרוּמָה טְהוֹרָה לֹא יִטּוֹל״. פְּלִיגִי בָּהּ רַבִּי אַמִי וְרַבִּי אַסִי; חַד אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁמַּכְשִׁירָהּ, וְחַד אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁמַּפְסִידָהּ.

נאמר במשנה כי אתרוג של תרומה טהורה לא יטול, ואם נטל — כשר. פליגי [נחלקו] בה בבעיה זו החכמים ר' אמי ור' אסי, חד [אחד מהם] אמר: מפני שמכשירה לקבל טומאה. שקודם לכן היה האתרוג — ככל דבר מן הצומח שלא הורטב במים — בלתי ראוי לקבל טומאה (ראה ויקרא יא, לז-לח), וכיון שנוגע באתרוג בידים רטובות (שנרטבו בעת הוצאת המינים האחרים מן המים, בהם הם נשמרים כדי שלא יתייבשו), — בכך הוא מכשירו לקבל טומאה, ולכן אסרו ליטול אתרוג של תרומה שמא יטמא ויפסל מאכילה. וחד [ואחד מהם] אמר: מפני שמפסידה. שעל ידי משמוש הידים באתרוג שוב אין קליפת האתרוג ראויה לאכילה, ונמצא מקלקל תרומה שהיתה ראויה לאכילה.

מַאי בֵּינַיְיהוּ? כְּגוֹן שֶׁקָּרָא עָלֶיהָ שֵׁם חוּץ מִקְּלִיפָּתָהּ חִיצוֹנָה. לְמַאן דְּאָמַר מִפְּנֵי שֶׁמַּכְשִׁירָהּ – אִיכָּא, לְמַאן דְּאָמַר מִפְּנֵי שֶׁמַּפְסִידָהּ – לֵיכָּא.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם למעשה]? ומשיבים: כגון שקרא עליה שם, כלומר: הקדיש את האתרוג לתרומה חוץ מקליפתה החיצונה, שקליפה זו לא הקדיש והתכוון שתשאר כחולין. ואז, למאן דאמר [לדעת מי שאומר] מפני שמכשירה — איכא [יש] איסור, שהרי מכשירה מכל מקום. ואילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] מפני שמפסידה לתרומה — ליכא [אין כאן] צד איסור.

״וְאִם נָטַל כְּשֵׁרָה״. לְמַאן דְּאָמַר מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהּ הֶיתֵּר אֲכִילָה – הֲרֵי יֵשׁ בָּהּ הֶיתֵּר אֲכִילָה, לְמַאן דְּאָמַר לְפִי שֶׁאֵין בָּהּ דִּין מָמוֹן – הֲרֵי יֵשׁ בָּהּ דִּין מָמוֹן.

נאמר במשנה שאם נטל אתרוג תרומה טהורה — כשרה. ומסבירים: כי למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שהאיסור באלה הוא מפני שאין בה היתר אכילה — הרי יש בה היתר אכילה בתרומה טהורה, ולמאן דאמר [לדעת מי שאמר] לפי שאין בה דין ממון — הרי יש בה דין ממון.

״וְשֶׁל דְּמַאי״. מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּבֵית הִלֵּל? כֵּיוָן דְּאִי בָּעֵי מַפְקַר לְהוּ לְנִכְסֵיהּ, וְהָוֵי עָנִי וַחֲזֵי לֵיהּ – הָשְׁתָּא נַמִי ״לָכֶם״ קָרֵינָא בֵּיהּ. דִּתְנַן: מַאֲכִילִין אֶת הָעֲנִיִּים דְּמַאי וְאֶת אַכְסַנְיָא דְּמַאי.

שנינו במשנה כי אתרוג של דמאי נחלקו בו בית שמאי ובית הלל, ולדעת בית הלל כשר. ושואלים: מאי טעמייהו [מה טעמם] של בית הלל? שהרי יש בדמאי חשש שטבל הוא, ואסור באכילה! ומשיבים: כיון דאי בעי מפקר להו לנכסיה [שאם ירצה יפקיר להם לנכסיו] והוי [וייעשה] עני וחזי ליה [ואז יהיה ראוי לו] לאכול מן הדמאי, כשאר עניים המותרים באכילת דמאי, לכן השתא נמי [עכשיו גם כן] כשאינו עני "לכם" — משלכם קרינא ביה [קוראים אנו בו], שהרי יש בו אפשרות כלשהי להיתר אכילה. דתנן [ששנינו במשנה]: מאכילין את העניים דמאי ואת אכסניא (צבא המלך) דמאי. הרי ראיה לשיטת בית הלל.

וּבֵית שַׁמַּאי: עָנִי לָא אָכֵיל דְּמַאי, דִּתְנַן: (אֵין) מַאֲכִילִין הַעֲנִיִּים דְּמַאי וְאֶת הָאַכְסְנָאִים דְּמַאי. וְאָמַר רַב הוּנָא: תָּנָא, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין מַאֲכִילִין אֶת הָעֲנִיִּים וְאֶת הָאַכְסְנָאִים דְּמַאי, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מַאֲכִילִין אֶת הָעֲנִיִּים דְּמַאי וְאֶת הָאַכְסְנָאִים דְּמַאי.

ובית שמאי שלדעתם אין יוצאים באתרוג של דמאי, סוברים כי עני לא אכיל [אוכל] דמאי, דתנן [שכן שנינו במשנה]: מאכילין את העניים דמאי ואת האכסנאים (צבא המלך) דמאי, ואמר רב הונא: תנא [שנה החכם בברייתא] שבית שמאי אומרים: אין מאכילין את העניים ואת האכסנאים דמאי, ובית הלל אומרים: מאכילין את העניים דמאי ואת האכסנאים דמאי. הרי שלשיטתם אין אפשרות כלשהי להיתר אכילה בדמאי ומובנת איפוא שיטתם.

״שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם״. לְמַאן דְּאָמַר מִפְּנֵי שֶׁמַּכְשִׁירָהּ – הֲרֵי מַכְשִׁירָהּ. לְמַאן דְּאָמַר מִפְּנֵי שֶׁמַּפְסִידָהּ – הֲרֵי מַפְסִידָהּ.

שנינו במשנה שאתרוג של מעשר שני שבירושלים לא יטול לכתחילה. ומסבירים: למאן דאמר [לדעת מי שאומר] בענין תרומה מפני שמכשירה להיטמא, הרי אף כאן מכשירה להטמא, למאן דאמר [לדעת מי שאומר] מפני שמפסידה את הקליפה מאכילה — הרי אף כאן מפסידה.

״וְאִם נָטַל כְּשֵׁרָה״. לְמַאן דְּאָמַר מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהּ הֶיתֵּר אֲכִילָה – דִּבְרֵי הַכֹּל, לְמַאן דְּאָמַר לְפִי שֶׁאֵין בָּהּ דִּין מָמוֹן, הָא מַנִּי – רַבָּנַן הִיא.

נאמר במשנה בענין אתרוג מעשר שני בירושלים, שאף שמן הדין לא יטלנו לכתחילה, מכל מקום אם נטל — כשרה. ומסבירים: למאן דאמר [לדעת מי שאומר] מפני שאין בה היתר אכילה — הרי הלכה זו היא לדברי הכל, שהרי כיון שהוא בירושלים הרי הותר לאכילה. ולמאן דאמר [לדעת מי שאומר] לפי שאין בה דין ממון הא מני [זו כשיטת מי היא] — שיטת רבנן [חכמים] היא, שלדעתם מעשר שני אינו נחשב כממון גבוה, ושלא כשיטת ר' מאיר.

״עָלְתָה חֲזָזִית״. אָמַר רַב חִסְדָּא: דָּבָר זֶה רַבֵּינוּ הַגָּדוֹל אֲמָרוֹ, הַמָּקוֹם יִהְיֶה בְּעֶזְרוֹ; לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּמָקוֹם אֶחָד, אֲבָל בִּשְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת – כָּשֵׁר. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אַדְּרַבָּה, בִּשְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת הֲוָה לֵיהּ כִּמְנוּמָּר, וּפָסוּל.

שנינו במשנה שאם עלתה חזזית על רובו של אתרוג הרי זה פסול. אמר רב חסדא: דבר זה רבינו הגדול, (רב) אמרו, המקום (הקדוש ברוך הוא) יהיה בעזרו. וכך אמר: לא שנו שפסול אלא כשהיתה החזזית במקום אחד, אבל היתה החזזית מפוזרת בשנים או שלשה מקומות — כשר. אמר ליה [לו] רבא: אדרבה, בשנים ושלשה מקומות הוה ליה [הרי הוא] כמנומר ומכוער יותר ופסול שהרי ודאי אינו הדר.

אֶלָּא אִי אִתְּמַר אַסֵּיפָא אִתְּמַר: עַל מִיעוּטוֹ – כָּשֵׁר. אָמַר רַב חִסְדָּא: דָּבָר זֶה רַבֵּינוּ הַגָּדוֹל אֲמָרוֹ, וְהַמָּקוֹם יִהְיֶה בְּעֶזְרוֹ. לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּמָקוֹם אֶחָד, אֲבָל בִּשְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת – הֲוָה לֵיהּ כִּמְנוּמָּר, וּפָסוּל. אָמַר רָבָא: כֹּל וְעַל חוֹטְמוֹ, וַאֲפִילּוּ בְּמַשֶּׁהוּ נַמִי פָּסוּל.

אלא כך יש לתקן: אי אתמר אסיפא אתמר [אם נאמרו דברי רב על סופה של המשנה נאמרו]. שאמרו אם עלתה חזזית על מיעוטו‍ — כשר. אמר רב חסדא: דבר זה רבינו הגדול אמרו והמקום יהיה בעזרו: לא שנו שכשר אלא כשעלתה חזזית במקום אחד, אבל אם עלתה בשנים או שלשה מקומות, אפילו על מיעוטו — הוה ליה [הריהו] כמנומר, ופסול. אמר רבא: אם היתה החזזית על חוטמו (בחלקו העליון של האתרוג), שהכל רואים אותו, והוא עיקר הדרו — אפילו במשהו נמי [גם כן] פסול.

״נִטְּלָה פִּטְמָתוֹ״. תָּנָא רַבִּי יִצְחָק בֶּן אֶלְעָזָר: נִטְּלָה בּוּכְנָתוֹ.

שנינו במשנה: נטלה פטמתו של האתרוג — פסול. תנא [שנה] החכם ר' יצחק בן אלעזר בברייתא, "נטלה פטמתו" פירושו: נטלה בוכנתו שהיא נראית כמו בוכנה והיא הגידול העצי בראשו של האתרוג.

״נִקְלַף״. אָמַר רָבָא: הַאי אֶתְרוֹגָא דְּאַגְלִיד כְּאַהִינָא סוּמָּקָא – כְּשֵׁרָה. וְהָא אֲנַן תְּנַן: נִקְלַף פָּסוּל! לָא קַשְׁיָא;

שנינו במשנה כי אתרוג ש נקלף — פסול. אמר רבא: האי אתרוגא דאגליד כאהינא סומקא [אתרוג זה שהתקלף כדרך שמתקלפת תמרה אדומה] שהקליפה החיצונה הדקה בלבד ניטלת והשאר נשאר בשלימותו — כשר. ומקשים: והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה] במפורש: נקלף — פסול! ומתרצים: לא קשיא [אין זה קשה],