נָפְקָא מִינָּהּ – לְגִיטֵּי נָשִׁים.

נפקא מינה [מה יוצא מכאן] אם התהפך שמם? לגיטי נשים, שיש לכתוב בגט את שמה של העיר שבה ניתן הגט, ויש לדעת איפוא מה שמה המדוייק והנכון.

מתני׳ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: שְׁלֹשָׁה הֲדַסִּים וּשְׁתֵּי עֲרָבוֹת לוּלָב אֶחָד וְאֶתְרוֹג אֶחָד, אֲפִילּוּ שְׁנַיִם קְטוּמִים וְאֶחָד אֵינוֹ קָטוּם. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: אֲפִילּוּ שְׁלָשְׁתָּן קְטוּמִים. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁלּוּלָב אֶחָד וְאֶתְרוֹג אֶחָד, כָּךְ הֲדַס אֶחָד וַעֲרָבָה אַחַת.

ר' ישמעאל אומר: מצות ארבעת המינים היא, שיטול שלשה הדסים ושתי ערבות, לולב אחד, ואתרוג אחד. ואפילו שנים מן ההדסים קטומים (קצוצים) בראשם, ובלבד שאחד אינו קטום. ר' טרפון אומר: אפילו שלשתן קטומים. ר' עקיבא חולק על עיקרו של הדין ואומר: כשם שלולב אחד ואתרוג אחד — כך הדס אחד וערבה אחת.

גמ׳ תַּנְיָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: ״פְּרִי עֵץ הָדָר״ – אֶחָד, ״כַּפֹּת תְּמָרִים״ – אֶחָד, ״עֲנַף עֵץ עָבוֹת״ – שְׁלֹשָׁה, ״עַרְבֵי נָחַל״ – שְׁתַּיִם, וַאֲפִילּוּ שְׁנַיִם קְטוּמִים, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ קָטוּם. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: שְׁלֹשָׁה, וַאֲפִילּוּ שְׁלָשְׁתָּן קְטוּמִים. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁלּוּלָב אֶחָד וְאֶתְרוֹג אֶחָד כָּךְ הֲדַס אֶחָד וַעֲרָבָה אַחַת.

תניא [שנויה ברייתא], ר' ישמעאל אומר: נאמר: "פרי עץ הדר" — הרי זה אחד. נאמר: "כפת תמרים" — הרי זה אחד. "ענף עץ עבת" — הרי שלשה, שכן "ענף" מורה על אחד, "עץ" על השני ו"עבת" על השלישי. "ערבי נחל" בלשון רבים — שתים. ואפילו שנים מן ההדסים קטומים ואחד שאינו קטום. ר' טרפון אומר: שלשה הדסים, ואפילו שלשתן קטומים. ר' עקיבא אומר: כשם שלולב אחד ואתרוג אחד, כך הדס אחד וערבה אחת,

אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: יָכוֹל יְהֵא אֶתְרוֹג עִמָּהֶן בַּאֲגוּדָה אַחַת? אָמַרְתָּ: וְכִי נֶאֱמַר ״פְּרִי עֵץ הָדָר וְכַפֹּת תְּמָרִים״? וַהֲלֹא לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא ״כַּפֹּת״. וּמִנַּיִן שֶׁמְּעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּלְקַחְתֶּם״ – שֶׁתְּהֵא לְקִיחָה תַּמָּה.

אמר לו ר' אליעזר: אי אפשר להשוות את המינים זה לזה. יכול יהא אתרוג עמהן (עם שאר המינים) באגודה אחת? אמרת; וכי נאמר "פרי עץ הדר וכפת תמרים" ב–ו' החיבור? והלא לא נאמר אלא "כפת תמרים "משמע ש"פרי עץ הדר" ניטל לחוד ושאר המינים המחוברים בפסוק ב–ו' החיבור — יחד. ומנין שמעכבין זה את זה, שאם חסר אחד מן המינים אין בכך קיום מצוה כלל? תלמוד לומר: "ולקחתם", שנדרש כמו "לקח תם" — שתהא לקיחה תמה בשלימות.

וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, מַה נַּפְשָׁךְ: אִי שְׁלֵימִין בָּעֵי – לִיבָּעֵי נַמִי כּוּלְּהוּ, אִי לָא בָּעֵי שְׁלֵימִין – אֲפִילּוּ חַד נַמִי לָא! אָמַר בִּירָאָה אָמַר רַבִּי אַמִי: חָזַר בּוֹ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.

לגופם של הדברים שואלים: ולדעת ר' ישמעאל הסובר כי שנים מבין שלושת ההדסים יכולים להיות קטומים, מה נפשך [מה רצונך, מה שיטתו]? אי שלימין בעי [אם שלמים מצריך הוא] וקטומים לדעתו אינם הדר — ליבעי נמי כולהו [שיצטרך גם את כולם] שיהיו שלמים ולא קטומים, אי לא בעי שלימין [אם אינו צריך שלמים] — אפילו חד נמי [אחד מהם גם כן] לא צריך שיהיה שלם ויהיו כולם קטומים, כדברי ר' טרפון! אמר החכם ביראה אמר ר' אמי: חזר בו ר' ישמעאל מתחילת דבריו, והוא מסכים שמעיקר המצוה צריך רק אחד והוא צריך להיות שלם והדור.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי טַרְפוֹן. וְאָזְדָא שְׁמוּאֵל לְטַעְמֵיהּ, דַּאֲמַר לְהוּ שְׁמוּאֵל לְהָנְהוּ דִּמְזַבְּנִי אָסָא: אַשְׁווּ וְזַבִּינוּ, וְאִי לָא – דָּרֵישְׁנָא לְכוּ כְּרַבִּי טַרְפוֹן.

אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כר' טרפון שהקטומים כשרים, ולכתחילה ראוי שיהיו שלושה שלמים. ומעירים: ואזדא [והלך] שמואל לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר להו [להם] שמואל להנהו דמזבני אסא [לאותם אנשים שמוכרים הדסים]: אשוו וזבינו [השוו, כלומר: אל תפקיעו את המחירים ומכרו] ואי [ואם] לא תעשו כן, דרישנא לכו [אדרוש לכם ברבים] כשיטת ר' טרפון שאפשר לצאת ידי מצוה בקטומים, וממילא ירדו המחירים, לפי שמרובים הקטומים.

מַאי טַעְמָא? אִילֵימָא מִשּׁוּם דְּמֵיקֵל – וְלִידְרוֹשׁ לְהוּ כְּרַבִּי עֲקִיבָא דְּמֵיקֵל טְפֵי! תְּלָתָא קְטוּמֵי – שְׁכִיחִי, חַד וְלֹא קָטוּם – לֹא שָׁכִיחַ.

ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] אמר להם כך? אילימא [אם תאמר] משום שמיקל ר' טרפון, ולכן איים עליהם — ולידרוש להו [ושידרוש להם] כדעת ר' עקיבא שמיקל טפי [יותר] ואינו מצריך אלא אחד! ומשיבים: אין הדבר כן, כי תלתא קטומי שכיחי [שלושה קטומים מצויים], ויש בכך איפוא איום על הסוחרים, אבל חד [אחד] ולא קטום לא שכיח [מצוי] והשיטה המקילה ביותר למעשה היא זו של ר' טרפון.

מתני׳ אֶתְרוֹג הַגָּזוּל וְהַיָּבֵשׁ – פָּסוּל. שֶׁל אֲשֵׁרָה וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת – פָּסוּל. שֶׁל עָרְלָה – פָּסוּל. שֶׁל תְּרוּמָה טְמֵאָה – פָּסוּל. שֶׁל תְּרוּמָה טְהוֹרָה – לֹא יִטּוֹל, וְאִם נָטַל – כָּשֵׁר. שֶׁל דְּמַאי, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין. שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם – לֹא יִטּוֹל, וְאִם נָטַל – כָּשֵׁר.

אתרוג הגזול או היבש — פסול. אתרוג של עץ אשרה, שעובדים אותו לעבודה זרה, או של עיר הנדחת — פסול. אתרוג של ערלה — פסול, שהרי האתרוג מין פרי הוא, ופירות האילנות טרם מלאות להם שלוש שנים קרויים "ערלה" ואסורים באכילה והנאה. אתרוג של תרומה טמאה — פסול. אתרוג של תרומה טהורה — לא יטול לכתחילה, ואם נטל — הרי זה כשר ויצא ידי חובתו. אתרוג של דמאי שנקנה מעם הארץ ולא ברור אם הופרשו ממנו תרומות ומעשרות — בית שמאי פוסלין, ובית הלל מכשירין. אתרוג של מעשר שני, בירושלים שבה אוכלים פירות של מעשר שני — לא יטול, ואם נטל — כשר.

עָלְתָה חֲזָזִית עַל רוּבּוֹ, נִטְּלָה פִּטְמָתוֹ, נִקְלַף, נִסְדַּק, נִיקַּב וְחָסֵר כָּל שֶׁהוּא – פָּסוּל. עָלְתָה חֲזָזִית עַל מִיעוּטוֹ, נִטַּל עוּקְצוֹ, נִיקַּב וְלֹא חָסַר כָּל שֶׁהוּא – כָּשֵׁר. אֶתְרוֹג הַכּוּשִׁי פָּסוּל. וְהַיָּרוֹק כַּכַּרְתִּי, רַבִּי מֵאִיר מַכְשִׁיר וְרַבִּי יְהוּדָה פּוֹסֵל. שִׁיעוּר אֶתְרוֹג הַקָּטָן רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּאֶגוֹז, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כַּבֵּיצָה, וּבְגָדוֹל – כְּדֵי שֶׁיֹּאחַז שְׁנַיִם בְּיָדוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֲפִילּוּ אֶחָד בִּשְׁתֵּי יָדָיו.

עלתה חזזית גידול כעין אבעבועות קטנות על רובו של האתרוג, וכן אם נטלה פטמתו (קצהו העליון), או נקלף האתרוג, או נסדק, או ניקב וחסר כל שהוא — הרי זה פסול. אולם אם עלתה חזזית על מיעוטו בלבד, או שנטל עוקצו (קצהו התחתון שבו הוא מחובר לעץ), או שניקב האתרוג אבל לא חסר כל שהוא על ידי הנקיבה — כשר. אתרוג הכושי שבא מארץ כוש וצבעו כהה ככושי — פסול, והירוק ככרתי כצמח הכרישה — ר' מאיר מכשיר ור' יהודה פוסל. שיעור אתרוג הקטן ביותר הכשר למצוה, ר' מאיר או‍מר: כאגוז ולא פחות, ר' יהודה אומר כביצה. ובגדול שאסור להשתמש בגדול יותר — כדי שיאחז שנים ביד. אלו דברי ר' יהודה, ר' יוסי אומר: אין שיעור עליון לגודלו, ואפילו האתרוג גדול עד שצריך לאחוז אתרוג אחד בשתי ידיו — כשר.