וְאִיכָּא דְּרָמֵי לֵיהּ מִירְמָא. תְּנַן: צִינֵּי הַר הַבַּרְזֶל כָּשֵׁר, וְהָתַנְיָא: פְּסוּלָה! אָמַר אַבַּיֵי: לָא קַשְׁיָא: כָּאן – שֶׁרֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה מַגִּיעַ לְצַד עִיקָּרוֹ שֶׁל זֶה, כָּאן – שֶׁאֵין רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה מַגִּיעַ לְצַד עִיקָּרוֹ שֶׁל זֶה.

ואיכא דרמי ליה מירמא [והיה שהשליך את הדברים, שהראה סתירה]; מצד אחד תנן [שנינו במשנתנו] ציני הר הברזל — כשר, והתניא [והרי שנויה ברייתא] בענין ציני הר הברזל: פסולה! אמר אביי: לא קשיא [אינו קשה]; כאן, שנאמר שכשר — מדובר שראשו של עלה זה מגיע לצד עיקרו של עלה זה הבא אחריו, כאן, שנאמר שהוא פסול — מדובר שאין ראשו של זה מגיע לצד עיקרו של זה. ומסבירים היכן היו מצויים דקלים אלה.

אָמַר רַבִּי מָרְיוֹן אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, וְאָמְרִי לָהּ תָּנֵי רַבָּה בַּר מָרִי מִשּׁוּם רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: שְׁתֵּי תְמָרוֹת יֵשׁ בְּגֵיא בֶּן הִנָּם וְעוֹלֶה עָשָׁן מִבֵּינֵיהֶם, וְזֶהוּ שֶׁשָּׁנִינוּ צִינֵּי הַר הַבַּרְזֶל כְּשֵׁרוֹת, וְזוֹ הִיא פִּתְחָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם.

אמר ר' מריון אמר ר' יהושע בן לוי, ואמרי לה [ויש אומרים] שדבר זה תני [שנה בברייתא] רבה בר מרי משום [בשם] רב יוחנן בן זכאי: שתי תמרות (עצי דקל) יש בגיא בן הנם סמוך לירושלים, ועולה עשן מביניהם. וזהו המקום ששנינו במשנתנו בענין לולביו: ציני הר הברזל כשרות. ומקום זה — זו היא פתחה של גיהנם.

״לוּלָב שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים״. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שִׁיעוּר הֲדַס וַעֲרָבָה – שְׁלֹשָׁה, וְלוּלָב אַרְבָּעָה, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא לוּלָב יוֹצֵא מִן הַהֲדַס טֶפַח.

שנינו במשנה שכל לולב שיש בו שלשה טפחים כדי לנענע בו — כשר. אמר רב יהודה אמר שמואל: שיעור אורכם המינימלי של הדס וערבה — שלשה טפחים, ושיעור אורכו המינימלי של הלולב — ארבעה טפחים. והבדל טפח זה שביניהם — כדי שיהא הלולב יוצא מן ההדס טפח אחד לפחות.

וְרַבִּי פַּרְנָךְ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שִׁדְרוֹ שֶׁל לוּלָב צָרִיךְ שֶׁיֵּצֵא מִן הַהֲדַס טֶפַח.

ור' פרנך אמר בשם ר' יוחנן: שדרו של לולב, צריך שיצא מן ההדס טפח. כלומר: שדרת הלולב צריכה להיות לפחות ארבעה טפחים, חוץ מאורך העלים.

תְּנַן: לוּלָב שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים כְּדֵי לְנַעְנֵעַ בּוֹ – כָּשֵׁר! אֵימָא: וּכְדֵי לְנַעְנֵעַ בּוֹ כָּשֵׁר. מָר כִּדְאִית לֵיהּ, וּמָר כִּדְאִית לֵיהּ.

ושואלים: תנן [שנינו במשנה]: לולב שיש בו שלשה טפחים כדי לנענע בו כשר, הרי שדי בשלושה טפחים בלבד, כולל העלים שמעל לשדרה! ומשיבים: אימא [אמור], ותקן הלשון: וכדי לנענע בו, כשר. כלומר: עליו להיות באורך שלושה טפחים, וצריך עוד להוסיף כשיעור שיהיה בו כדי לנענע. מר כדאית ליה [חכם זה שמואל כמו שיש לו], שטפח עודף זה יהיה נוסף על אורך כללי בן שלושה טפחים, ומר כדאית ליה [וחכם זה, ר' יוחנן, כמו שיש לו], שצריך שטפח זה יהיה נוסף על אורך השדרה.

תָּא שְׁמַע: שִׁיעוּר הֲדַס וַעֲרָבָה – שְׁלֹשָׁה, וְלוּלָב – אַרְבָּעָה. מַאי לָאו – בַּהֲדֵי עָלִין! לֹא, לְבַד מֵעָלִין.

ומנסים להביא ראיות לשיטות, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: שיעור הדס וערבה — שלשה טפחים ושיעור הלולב — ארבעה טפחים. מאי לאו [האם לא] הכוונה בהדי [עם] העלין, וכדברי שמואל! ודוחים, לא, שיעור הלולב ארבעה, לבד [חוץ] מהעלין.

גּוּפָא, שִׁיעוּר הֲדַס וַעֲרָבָה – שְׁלֹשָׁה, וְלוּלָב – אַרְבָּעָה. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: בְּאַמָּה בַּת חֲמִשָּׁה טְפָחִים.

כיון שהובאה ברייתא זו דנים בה ל גופא (בגופה), שיעור הדס וערבה — שלשה טפחים, ולולב שיעורו ארבעה טפחים. ר' טרפון אומר: באמה בת חמשה טפחים. והבנו בכוונתו, שזהו האורך הדרוש להדס והערבה.

אָמַר רָבָא: שְׁרָא לֵיהּ מָרֵיהּ לְרַבִּי טַרְפוֹן! הָשְׁתָּא עָבוֹת שְׁלֹשָׁה לָא מַשְׁכַּחִינַן, בַּת חֲמִשָּׁה מִבָּעֲיָא?!

אמר רבא: שרא ליה מריה [יסלח לו אדונו, הקדוש ברוך הוא], לר' טרפון שכך החמיר עלינו; השתא [עכשיו] הדס עבות כדינו בשיעור שלשה טפחים לא משכחינן [אין אנו מוצאים בקלות], הדס בת חמשה טפחים מבעיא [הוצרכה לומר] והרי הוא מחמיר עלינו מאד!

כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אֲמַר: אַמָּה בַּת שִׁשָּׁה טְפָחִים עֲשֵׂה אוֹתָהּ בַּת חֲמִשָּׁה, צֵא מֵהֶן שְׁלֹשָׁה לַהֲדַס, וְהַשְּׁאָר לַלּוּלָב, כַּמָּה הָווּ לְהוּ – תְּלָתָא וּתְלָתָא חוּמְשֵׁי.

כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר; כך יש להבין, אמה בת ששה טפחים עשה אותה בת חמשה שאמה רגילה יש בה שישה טפחים, וכוונתו של ר' טרפון היתה שיש לחלק את האמה לא לשישה טפחים, אלא לחמישה בלבד ונמצא כי באופן כזה תהא מידת הטפח גדולה יותר, צא מהן שלשה מטפחים גדולים אלה להדס, והשאר כלומר ארבעה טפחים בגודל זה ללולב. ומחשבים: כמה הוו להו [יהיו להם] לפי זה שיעור ההדס והערבה באמה בינונית שהיא בת ששה טפחים — תלתא ותלתא חומשי [שלושה טפחים ושלוש חמישיות הטפח].

קַשְׁיָא דִּשְׁמוּאֵל אַדִּשְׁמוּאֵל, הָכָא אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שִׁיעוּר הֲדַס וַעֲרָבָה שְׁלֹשָׁה, וְהָתָם אָמַר רַב הוּנָא אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי טַרְפוֹן! לָא דַּק. אֵימַר דְּאָמְרִינַן לָא דַּק לְחוּמְרָא, לְקוּלָּא מִי אָמְרִינַן לָא דַּק?!

אולם אם כן קשיא [קשה] מדברי שמואל על דברי שמואל עצמו; הכא [כאן] שמענו שאמר ר' יהודה אמר שמואל: שיעור הדס וערבה שלשה טפחים, והתם [ושם] אמר רב הונא אמר שמואל: הלכה כר' טרפון, והרי יש הבדל של שלוש חמישיות טפח ביניהם! ומשיבים: לא דק [לא דקדק] שמואל בדבריו כשאמר "שלושה". ותוהים: אימר דאמרינן לא דק [אמור שאומרים אנו שלא דייק] זהו דווקא כאשר הדבר נוטה בשל כך לחומרא ומסר איפוא שיעור מקורב שיש בו להחמיר, אולם כשיטה הדבר בשל כך לקולא [להקל], מי אמרינן [האם אומרים אנו] כי לא דק [דייק] והתיר מתוך אי-דיוק דברים אסורים?!

כִּי אֲתָא רָבִין אֲמַר: אַמָּה בַּת חֲמִשָּׁה טְפָחִים עֲשֵׂה אוֹתָהּ שִׁשָּׁה, צֵא מֵהֶן שְׁלֹשָׁה לַהֲדַס וְהַשְּׁאָר לַלּוּלָב. כַּמָּה הָוֵי לְהוּ – תְּרֵי וּפַלְגָּא.

כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל, אמר שיש להבין אחרת את דברי ר' טרפון: אמה בת חמשה טפחים עשה אותה ששה. כלומר, האמה היסודית שמדבר בה ר' טרפון היא אמה בת חמישה טפחים רגילים (כלומר, קטנה בשישית מן האמה הרגילה) ואת האמה הקטנה הזו יש לחלק לשישה טפחים קטנים, ולפי טפחים אלה יש לחשב. צא מהן שלשה טפחים כאלה להדס, והשאר (ארבעה) ללולב. כמה הוי להו [הן] לפי החשבון — תרי ופלגא [שנים וחצי] טפחים רגילים.

סוֹף סוֹף קַשְׁיָא דִּשְׁמוּאֵל אַדִּשְׁמוּאֵל! לָא דַּק, וְהַיְינוּ לְחוּמְרָא לָא דַּק, דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי טַרְפוֹן.

ומקשים: סוף סוף קשיא [קשה] מדברי שמואל על דברי שמואל, שפסק כר' טרפון שאורך ההדס והערבה שנים וחצי טפחים, ומצד אחר אמר שלושה! ומשיבים: לא דק [דייק], והיינו [וזה] שלחומרא לא דק [דייק]. שאמר רב הונא אמר שמואל: הלכה כר' טרפון, ולפי זה די לדעתו בשניים וחצי טפחים, וכשפסק ואמר שלושה, לא דקדק בשיעור.

מתני׳ הֲדַס הַגָּזוּל וְהַיָּבֵשׁ – פָּסוּל. שֶׁל אֲשֵׁרָה וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת – פָּסוּל. נִקְטַם רֹאשׁוֹ, נִפְרְצוּ עָלָיו, אוֹ שֶׁהָיוּ עֲנָבָיו מְרוּבּוֹת מֵעָלָיו – פָּסוּל. וְאִם מִיעֲטָן – כָּשֵׁר. וְאֵין מְמַעֲטִין בְּיוֹם טוֹב.

הדס הגזול והיבש — פסול. הדס של אשרה (עץ שעובדים אותו לעבודה זרה) ושל עיר הנדחת — פסול. נקטם ראשו של ההדס, או שנפרצו (נפרדו ממנו לגמרי) עליו, או שהיו ענביו (פירותיו, שהם דומים לענבים) מרובות מעליו — פסול. ואם מיעטן את הפירות הללו, ויש בו מעתה רוב עלים — הרי זה כשר, אבל אין ממעטין פירות אלה ביום טוב עצמו.

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״עֲנַף עֵץ עָבוֹת״ – שֶׁעֲנָפָיו חוֹפִין אֶת עֵצוֹ. וְאִי זֶה הוּא – הֱוֵי אוֹמֵר זֶה הֲדַס. וְאֵימָא זֵיתָא! בָּעֵינַן ״עָבוֹת״ וְלֵיכָּא.

תנו רבנן [שנו חכמים]; נאמר: "וענף עץ עבת" (ויקרא כג, מ), וכוונתו: עץ שענפיו חופין את עצו שהעץ מכוסה בעלים, ואינו נראה. ואי זה הוא — הוי אומר זה הדס, ומקשים: ואימא זיתא [ואמור שהוא עץ זית] שגם הוא ענפיו חופים על עצו! ומשיבים: בעינן [צריכים אנו] שהעלים יהיו כעין "עבת" (שרשרת) וליכא [ואין] זה בזית.

וְאֵימָא דּוּלְבָא! בָּעֵינַן עֲנָפָיו חוֹפִין אֶת עֵצוֹ וְלֵיכָּא.

ושואלים: ואימא דולבא [ואמור שהוא עץ הערמון], שעליו עשויים כעין מקלעת! ודוחים: אף שעליו אכן עשויים כמקלעת, מכל מקום בעינן [צריכים אנו] שיהיו ענפיו חופין את עצו וליכא [ואין כאן].

וְאֵימָא הִירְדּוּף! אָמַר אַבַּיֵי: ״דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נוֹעַם״ וְלֵיכָּא. רָבָא אָמַר מֵהָכָא: ״הָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ״.

ומקשים: ואימא [ואמור] שמא מדובר כאן בעץ ההירדוף שיש בו שני אלה! אמר אביי: "דרכיה דרכי נעם" (משלי ג, יז) נאמר על התורה, וליכא [ואין כאן], משום שההירדוף הוא צמח רעיל וגם ראשי עליו חדים ועשויים כקוצים ופוצעים את ידי האוחז בהם, ואין אם כן בקיום המצוה בהם משום "דרכי נועם". רבא אמר מעין אותו טעם, מהכא [מכאן] מכתוב אחר, שנאמר: "והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח, יט), ודבר המזיק אין בו משום אמת ושלום.

תָּנוּ רַבָּנַן: קָלוּעַ כְּמִין קְלִיעָה וְדוֹמֶה לְשַׁלְשֶׁלֶת – זֶהוּ הֲדַס. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: ״עֲנַף עֵץ עָבוֹת״ – עֵץ שֶׁטַּעַם עֵצוֹ וּפִרְיוֹ שָׁוֶה, הֱוֵי אוֹמֵר זֶה הֲדַס.

תנו רבנן [שנו חכמים] קלוע כמין קליעה ודומה לשלשלת, זהו הדס של מצוה. ר' אליעזר בן יעקב אומר סימן אחר: נאמר: "וענף עץ עבת" — עץ שטעם עצו (ענפיו) ופריו שוה, הוי אומר זה הדס.

תָּנָא: עֵץ עָבוֹת – כָּשֵׁר, וְשֶׁאֵינוֹ עָבוֹת – פָּסוּל.

תנא [שנה החכם בתוספתא]: עץ עבות — כשר, ושאינו עבות — פסול, אף על פי שהוא ממין הדס.

הֵיכִי דָּמֵי עָבוֹת? אָמַר רַב יְהוּדָה: וְהוּא דְּקָיְימִי תְּלָתָא תְּלָתָא טַרְפֵּי בְּקִינָּא. רַב כָּהֲנָא אָמַר: אֲפִילּוּ תְּרֵי וְחַד. רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא מְהַדֵּר אַתְּרֵי וְחַד, הוֹאִיל וְנָפֵיק מִפּוּמֵיהּ דְּרַב כָּהֲנָא. אֲמַר לֵיהּ מָר בַּר אַמֵימָר לְרַב אַשִׁי: אַבָּא, לְהַהוּא ״הֲדַס שׁוֹטֶה״ קָרֵי לֵיהּ.

ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] עבות זה? אמר רב יהודה: והוא דקיימי תלתא תלתא טרפי בקינא [שנמצאים שלושה שלושה עלים בקן], שיוצאים שלושה עלים מכל עוקץ בענף, זה הוא הקרוי "עבות". רב כהנא אמר: אפילו יוצאים תרי [שנים] היוצאים מעוקץ אחד בענף וחד [ואחד] אפילו מעוקץ שתחתיהם והוא חופה את השנים הללו, אף הוא קרוי עבות. מסופר: רב אחא בריה [בנו] של רבא מהדר אתרי וחד [היה מחזר על הדס שהוא עשוי בשנים ואחד], הואיל ונפיק מפומיה [הואיל ויצא מפיו] של רב כהנא שאף הוא קרוי עבות וכשר, ומפני כבודו וחיבתו לרב כהנא ולתורתו היה מחזר דווקא אחריו. אמר ליה [לו] מר בר אמימר לרב אשי: אבא [אבי] אמימר לההוא [לאותו] הדס העשוי שנים ואחד — הדס שוטה קרי ליה [היה קורא לו].

תָּנוּ רַבָּנַן: נָשְׁרוּ רוֹב עָלָיו וְנִשְׁתַּיְּירוּ בּוֹ מִיעוּט – כָּשֵׁר, וּבִלְבַד שֶׁתְּהֵא עָבוּתוֹ קַיֶּימֶת.

תנו רבנן [שנו חכמים]: נשרו רוב עליו של ענף ההדס ונשתיירו בו מיעוט — כשר, ובלבד שתהא עבותו קיימת.

הָא גּוּפָא קַשְׁיָא; אָמְרַתְּ נָשְׁרוּ רוֹב עָלָיו כָּשֵׁר, וַהֲדַר תָּנֵי ״וּבִלְבַד שֶׁתְּהֵא עָבוּתוֹ קַיֶּימֶת״, כֵּיוָן דְּנָתְרִי לְהוּ תְּרֵי – עָבוֹת הֵיכִי מַשְׁכַּחַת לָהּ?

ותוהים: הא גופא קשיא [היא עצמה קשה], כלומר: קיימת סתירה פנימית בביטוי זה; כי אמרת מצד אחד שאם נשרו רוב עליו — כשר, והדר תני [וחזר ושנה] ובלבד שתהא עבותו קיימת. והרי כיון דנתרי להו תרי [שנושרים שנים] מן העלים שהם רוב עליו, אם כן עבות היכי משכחת לה [איך אתה מוצא בה] עוד? הרי נשאר רק עלה אחד בלבד!

אָמַר אַבַּיֵי: מַשְׁכַּחַת לָהּ

אמר אביי: משכחת לה [יכול אתה למצוא דבר זה]