וְאֵין עוֹשִׂין אוֹתוֹ עִיבּוּר בֵּין שְׁתֵּי עֲיָירוֹת וְאֵין הָאַחִין וְהַשּׁוּתָּפִין חוֹלְקִין בּוֹ.

ואין עושין אותו עיבור בין שתי עיירות. שכל שתי עיירות הרחוקות זו מזו יותר ממאה ארבעים ואחת אמות ושליש, אין הדר באחת מהן יכול להחשיבן כעיירה אחת ואינו יכול למדוד את תחום שבת שלו מגבול העיירה השניה ואילך. אבל אם יש ביניהם בית העומד בתוך שבעים אמה ושיריים לשתיהן, הריהו מצרפן להיות כעיירה אחת לענין מדידת תחום שבת, ובית שאין בו ארבע אמות אינו חשוב לענין זה. ואין האחין והשותפין חולקין בו שהוא קטן מכדי שיוכלו לחלקו.

לֵימָא רַבִּי הִיא וְלֹא רַבָּנַן? אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן. עַד כָּאן לָא קָאָמְרִי רַבָּנַן הָתָם אֶלָּא לְעִנְיַן סוּכָּה, דְּדִירַת עֲרַאי הִיא. אֲבָל לְגַבֵּי בַּיִת, דְּדִירַת קֶבַע הוּא – אֲפִילּוּ רַבָּנַן מוֹדוּ, דְּאִי אִית בֵּיהּ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת – דָּיְירִי בֵּיהּ אֱינָשֵׁי, וְאִי לָא – לָא דָּיְירִי בֵּיהּ אֱינָשֵׁי.

לימא [האם נאמר] כי הברייתא הזו כשיטת רבי היא ולא רבנן [חכמים], שהרי רבי הוא הסבור שסוכה צריכה להיות לפחות ארבע אמות, ובפחות מכן אינו נחשב. את ההצעה הזו דוחים: אפילו תימא [תאמר] שהברייתא כשיטת רבנן [חכמים], עד כאן לא שמענו כי קאמרי רבנן התם [אמרו חכמים שם] שאף בית הפחות מארבע אמות ראוי אלא לענין סוכה, שדירת ארעי היא ובדירת ארעי אפשר להצטמצם גם במקום קטן אבל לגבי בית שדירת קבע הוא — אפילו רבנן מודו [חכמים מודים] דאי אית ביה [שאם יש בו] ארבע אמות על ארבע אמות — דיירי ביה אינשי [דרים בו אנשים] ודינו כבית גמור, ואי [ואם] לא — לא דיירי ביה אינשי [דרים בו אנשים] ואינו נחשב כלל.

אָמַר מָר: פָּטוּר מִן הַמְּזוּזָה וּמִן הַמַּעֲקֶה וְאֵין מְטַמֵּא בִּנְגָעִים וְאֵינוֹ נֶחְלַט בְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה וְאֵין חוֹזְרִין עָלָיו מֵעוֹרְכֵי הַמִּלְחָמָה. מַאי טַעְמָא? דְּ״בַּיִת״ כְּתִיב בְּהוּ בְּכוּלְּהוּ.

כיון שהוזכרה ברייתא מרובת עניינים זו, מבארים אותה מעט לגופה. אמר מר [החכם] בית שאין בו ארבע אמות פטור מן המזוזה, ומן המעקה, ואין מטמא בנגעים, ואינו נחלט בבתי ערי חומה , ואין חוזרין עליו מעורכי המלחמה, מאי טעמא [מה טעם הדבר] — משום שלשון "בית" כתיב בהו בכולהו [כתוב בהן בכולן], בכל המקראות המדברים בדינים אלה בתורה, — ובפחות מארבע אמות אינו קרוי בית.

וְאֵין מְעָרְבִין בּוֹ וְאֵין מִשְׁתַּתְּפִין בּוֹ וְאֵין מַנִּיחִין בּוֹ עֵירוּב. מַאי טַעְמָא – דְּלָא חֲזִי לְדִירָה. עֵירוּבֵי חֲצֵירוֹת אֵין מַנִּיחִין בּוֹ, אֲבָל שִׁיתּוּף – מַנִּיחִין בּוֹ.

ומדברי סופרים אין מערבין בו ואין משתתפין בו ואין מניחין בו עירוב. מאי טעמא [מה טעם הדבר] — משום שהוא לא חזי [ראוי] לדירה, וכל דין העירוב הריהו לצורך עשיית החצר כדירה אחת גדולה המשותפת לבני כל הבתים שבה, ודבר זה אינו יכול להיעשות אלא באמצעות נתינת העירוב בתוך מקום הנחשב כ"בית". ועוד בבירור לשון הברייתא: ממה שאמר שאין מניחים בה עירוב משמע כי רק עירובי חצרות (שהם הקרויים עירוב סתם) — אין מניחים בו, אבל שיתוף שמשתתפין כל בני החצרות במבוי מניחין בו.

מַאי טַעְמָא? דְּלָא גָּרַע מֵחָצֵר שֶׁבַּמָבוֹי. דִּתְנַן: עֵירוּבֵי חֲצֵירוֹת – בֶּחָצֵר, שִׁיתּוּפֵי מָבוֹי – בַּמָּבוֹי.

מאי טעמא [מה טעם הדבר] — משום שהוא לא גרע [גרוע] בדינו מחצר שבמבוי שאף שאינה מקורה ואינה ראויה לדירה, מכל מקום הריהי כשרה לכך. דתנן [שכן שנינו במשנה] במסכת עירובין: עירובי חצרות מניחים בחצר, שיתופי מבוי במבוי.

וְהָוֵינַן בָּהּ: עֵירוּבֵי חֲצֵירוֹת בֶּחָצֵר?! וְהָתְנַן: הַנּוֹתֵן עֵירוּבוֹ בְּבֵית שַׁעַר אַכְסַדְרָה וּמִרְפֶּסֶת – אֵינוֹ עֵירוּב, וְהַדָּר שָׁם אֵינוֹ אוֹסֵר!

והוינן [ועסקנו, והתקשינו] בה בשאלה זו במקומה, כיצד אפשר לומר שמניחים עירובי חצרות בחצר? והתנן [והרי שנינו במשנה]: הנותן עירובו אפילו בבית שער (בית קטן העשוי לשמור את שער החצר) או אכסדרה (מבנה שיש לו גג ומחיצות בלתי שלימות) או מרפסת שבקומה שניה — אינו עירוב, לפי שאין אלה נחשבים לבית, והדר שם באחד מאלה אינו אוסר על האחרים אם לא עירב לפי שאינו נחשב כדייר.

אֶלָּא אֵימָא: עֵירוּבֵי חֲצֵירוֹת בַּבַּית שֶׁבֶּחָצֵר, וְשִׁיתּוּפֵי מְבוֹאוֹת בֶּחָצֵר שֶׁבַּמָבוֹי. וְהַאי לָא גָּרַע מֵחָצֵר שֶׁבַּמָבוֹי.

אלא אימא [אמור] ותקן את לשון המשנה כך: עירובי חצרות מניחן בבית גמור שבחצר, ושיתופי מבואות מניח אפילו בחצר שבמבוי. והאי [וזה] הבית הפחות מארבע אמות לא גרע [גרוע] לענין זה מחצר שבמבוי.

וְאֵין עוֹשִׂין אוֹתוֹ עִיבּוּר בֵּין שְׁתֵּי עֲיָירוֹת – דַּאֲפִילּוּ כְּבוּרְגָּנִין לָא מְשַׁוֵּינַן לֵיהּ. מַאי טַעְמָא? בּוּרְגָּנִין – חֲזוּ לְמִילְּתַיְיהוּ, וְהַאי – לָא חֲזִי לְמִילְּתֵיהּ.

עוד שנינו בברייתא: אין עושין אותו עיבור בין שתי עיירות. ומסבירים: לומר שאפילו כבורגנין שהם צריפים המיועדים לשמירת התבואה שבשדות ומצרפים אותם לשיעורה של העיר, לא משוינן ליה [אין אנו עושים אותו] את הבית הזה שאין בו ארבע אמות, ואינו נחשב אפילו כמותם. מאי טעמא [מה טעם הדבר] — בורגנין חזו למילתייהו [ראויים לדבר שלהם], שאף שאינם בניינים הבנויים היטב — מכל מקום ראויים הם לשמש לצורך שנבנו עבורו, והאי [וזה] לא חזי למילתיה [ראוי לדברו, לענינו], שהרי אינו ראוי לדור בו כלל.

וְאֵין הָאַחִין וְהַשּׁוּתָּפִין חוֹלְקִין בּוֹ. טַעְמָא – דְּלֵית בֵּיהּ אַרְבַּע אַמּוֹת, הָא אִית בֵּיהּ אַרְבַּע אַמּוֹת – חוֹלְקִין.

עוד שנינו בברייתא כי בית שאין בו ארבע על ארבע אמות אין האחים והשותפין חולקין בו. ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] דלית ביה [שאין בו] ארבע אמות, הא אית ביה [הרי אם יש בו] ארבע אמות בדיוק — חולקין,

וְהָתְנַן: אֵין חוֹלְקִין אֶת הֶחָצֵר עַד שֶׁיְּהֵא בָּהּ אַרְבַּע אַמּוֹת לָזֶה וְאַרְבַּע אַמּוֹת לָזֶה!

והתנן [והרי שנינו במשנה]: אין חולקין את החצר לפי דרישתו של אחד היורשים או השותפים עד שיהא בה ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה, הרי שבפחות משמונה אמות אין חולקים!

אֶלָּא אֵימָא: אֵין בּוֹ דִּין חֲלוּקָה כְּחָצֵר. דְּאָמַר רַב הוּנָא: חָצֵר לְפִי פְּתָחֶיהָ מִתְחַלֶּקֶת. וְרַב חִסְדָּא אָמַר: נוֹתֵן לְכָל פֶּתַח וּפֶתַח אַרְבַּע אַמּוֹת, וְהַשְּׁאָר חוֹלְקִין אוֹתוֹ בְּשָׁוֶה.

אלא אימא [אמור, תקן]: אין בו דין חלוקה כחצר. כיצד, שאמר רב הונא: חצר לפי פתחיה מתחלקת. כלומר: כאשר מחלקים חצר בין בעלי הבתים שבה, אינה מתחלקת לפי מספר בעלי הבתים שבחצר או לפי גודל הבתים, אלא לפי מספר הפתחים שבכל בית, ומי שלביתו פתחים רבים יותר — חלקו בחצר גדול יותר. ורב חסדא אמר: נותן לכל פתח ופתח ארבע אמות לשימושו, והשאר חולקין אותו בשוה לפי מספר השותפים.

דְּהָנֵי מִילֵּי – בַּיִת דִּלְמֶהֱוֵי קָאֵי, יְהָבִינָא לֵיהּ חָצֵר. הַאי דִּלְמִיסְתַּר קָאֵי – לָא יְהָבִינַן לֵיהּ חָצֵר.

ולשתי השיטות, דהני מילי [שדברים אלה] שיש לבעל הבית חלק בחצר, אמורים דווקא בבית דלמהוי קאי [שלהשאר הוא עומד] ולכן יש לו צורך בחצר כדי להקל עליו את השימוש בבית ולכן יהבינא ליה [נותנים אנו לו] חצר ארבע אמות, או חלק בחצר, כפי השיטות השונות. אולם האי דלמיסתר קאי [זה הבית הקטן שלסתירה הוא עומד] ומכיון שכן אף אין לבעליו צורך בחצר ולכן לא יהבינן ליה [נותנים לו] חצר כלל ונחשב כאילו לא היה.

הָיְתָה גְּבוֹהָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה וּבָא לְמַעֲטָהּ בְּכָרִים וּכְסָתוֹת לֹא הָוֵי מִיעוּט,

לאחר בירור יסודות ההלכה, מגיעים אנו לדון בגוף דין המשנה שסוכה הגבוהה מעשרים אמה ממעט, וקובעים: היתה הסוכה גבוהה מעשרים אמה ובא למעטה מגובה זה על ידי כרים וכסתות שפורס על הרצפה כדי לצמצם את החלל — לא הוי [אין זה נחשב] מיעוט ואין הסוכה מתכשרת בכך, משום שחושש שיתקלקלו בכך ואינו מתכוין להשהותם כך זמן רב.