הִשְׁוָה הַכָּתוּב אִשָּׁה לְאִישׁ לְכָל עוֹנָשִׁין שֶׁבַּתּוֹרָה. אָמַר אַבַּיֵי: לְעוֹלָם סוּכָּה הִלְכְתָא, וְאִיצְטְרִיךְ: סָלְקָא דַּעֲתָךְ אָמִינָא ״תֵּשְׁבוּ״ כְּעֵין תָּדוּרוּ, מַה דִּירָה – אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ, אַף סוּכָּה – אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ, קָא מַשְׁמַע לָן.

השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, שלגבי עונשים ומצוות "לא תעשה", נשים ואנשים שוים, ומאחר ובמצוות יום הכיפורים יש גם "לא תעשה" וגם עונש (כרת), אם כן אף שהן בכלל מצוות עשה שהזמן גרמא, מכל מקום יש לחייב בהן את הנשים, ואם כן מה צורך בלימוד נוסף? אמר אביי: לעולם סוכה הלכתא [הלכה] למשה מסיני היא, ובכל זאת איצטריך [הוצרכה] הלכה זו. כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כי "תשבו" — הרי זה בא לומר שישיבתכם בסוכה תהא כעין תדורו, ומה דירה — איש ואשתו, אף סוכה חייבים להיות איש ואשתו, קא משמע לן [השמיע לנו] שאין על הנשים חובה לשבת בסוכה.

רָבָא אָמַר: אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעֲתָךְ אָמִינָא יָלֵיף ״חֲמִשָּׁה עָשָׂר״ ״חֲמִשָּׁה עָשָׂר״ מֵחַג הַמַּצּוֹת, מַה לְּהַלָּן נָשִׁים חַיָּיבוֹת – אַף כָּאן נָשִׁים חַיָּיבוֹת, קָא מַשְׁמַע לָן.

רבא אמר טעם אחר: איצטריך [צריך], סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כי יליף [ילמד] גזירה שווה "חמשה עשר" "חמשה עשר" מחג המצות (פסח); מה להלן באכילת מצה בפסח נשים חייבות אף שהיא מצות עשה שהזמן גרמא, אף כאן במצות סוכה נשים חייבות — לכך קא משמע לן [השמיע לנו] שפטורות.

וְהָשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ סוּכָּה הִלְכְתָא, קְרָא לָמָּה לִי? לְרַבּוֹת אֶת הַגֵּרִים. סָלְקָא דַּעֲתָךְ אָמִינָא: ״הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל״ אָמַר רַחֲמָנָא וְלֹא אֶת הַגֵּרִים, קָא מַשְׁמַע לָן.

ושואלים: והשתא דאמרת [ועכשיו שאומר אתה] שפטור נשים ממצות סוכה הלכתא [הלכה] למשה מסיני היא, אם כן קרא [הכתוב] "האזרח" למה לי אותו? ומשיבים: כתוב זה בא בעצם כדי לרבות את הגרים. כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כי "האזרח בישראל" שאמר רחמנא [אמרה התורה] הכוונה — ולא את הגרים, שאינם אזרחי הארץ, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] על ידי תוספת זו, שאף הגרים חייבים בכך.

יוֹם הַכִּפּוּרִים מִדְּרַב יְהוּדָה אָמַר רַב נָפְקָא! לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְתוֹסֶפֶת עִינּוּי. סָלְקָא דַּעֲתָךְ אָמִינָא: הוֹאִיל וּמִיעֵט רַחֲמָנָא לְתוֹסֶפֶת עִינּוּי מֵעוֹנֶשׁ וּמֵאַזְהָרָה, לֹא נִתְחַיְּיבוּ נָשִׁים כְּלָל, קָא מַשְׁמַע לָן.

ולשאלה השניה ששאלנו בדבר יום הכפורים שמדברי רב יהודה אמר רב נפקא [יוצא הדבר] שהן חייבות בצום כבכל מצוות "לא תעשה" ומצוות שנאמר בהם עונש האמורות בתורה, משיבים: לא נצרכא אלא לתוספת עינוי, שמוסיפים מערב יום הכיפורים מקצת זמן להתענות בו. סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ומיעט רחמנא [ומיעטה התורה] לתוספת עינוי מעונש ואזהרה, שהרי מי שאינו מתענה בתוספת זו אינו עובר על מצות "לא תעשה" ואף אינו נענש על כך, שהרי אין מצות "לא תעשה" מפורשת שלא לאכול בזמן התוספת מחול על הקודש, ואם כן לא נתחייבו [שלא יתחייבו] נשים כלל מלכתחילה לשמור תוספת זו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שכיוון שחייבות בעיקר, חייבות אף בתוספת.

אָמַר מָר: ״כָּל״ – לְרַבּוֹת אֶת הַקְּטַנִּים. וְהָתְנַן: נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים פְּטוּרִין מִן הַסּוּכָּה! לָא קַשְׁיָא: כָּאן – בְּקָטָן שֶׁהִגִּיעַ לְחִינּוּךְ, כָּאן – בְּקָטָן שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְחִינּוּךְ. קָטָן שֶׁהִגִּיעַ לְחִינּוּךְ מִדְּרַבָּנַן הוּא! מִדְּרַבָּנַן, וּקְרָא אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא הוּא.

אמר מר [החכם] בברייתא: נאמר "כל האזרח" ו"כל" זה — לרבות את הקטנים למצות סוכה הוא בא. ותוהים: והתנן [והרי שנינו במשנתנו]: נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הסוכה! ומשיבים: לא קשיא [קשה] כאן שאמרנו לרבות את הקטנים — מדובר בקטן שהגיע לחינוך שהגיע לגיל כזה שחייבים ההורים לחנכו ולהרגילו במצוות, כאן שפטורים — מדובר בקטן שעדיין לא הגיע לחינוך. ותוהים: הרי בקטן שהגיע לחינוך כל עיקרו של החיוב מדרבנן [מדברי סופרים] הוא ומן התורה חייב במצוות רק מי שהגיע לבגרות! ומשיבים: מה שאמרנו שקטן חייב בסוכה הוא אכן רק מדרבנן [מדברי סופרים] משום חינוך, וקרא [והפסוק] שהבאנו כראיה — אסמכתא בעלמא [לסמך בלבד] הוא, לרמז על כך, אבל באמת אינו חיוב מן התורה.

״קָטָן שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְאִמּוֹ״ כו׳. הֵיכִי דָּמֵי קָטָן שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְאִמּוֹ? אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: כָּל שֶׁנִּפְנֶה וְאֵין אִמּוֹ מְקַנַּחְתּוֹ, רַבִּי (שִׁמְעוֹן) אוֹמֵר: כָּל שֶׁנֵּעוֹר מִשְּׁנָתוֹ וְאֵינוֹ קוֹרֵא אִמָּא [אִמָּא] – גְּדוֹלִים נַמִי קָרוּ! אֶלָּא (אֵימָא): כָּל שֶׁנֵּעוֹר וְאֵינוֹ קוֹרֵא אִמָּא אִמָּא.

שנינו במשנה כי קטן שאינו צריך לאמו — חייב בסוכה. ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] קטן שאינו צריך לאמו? אמרי דבי [אמרו בני בית מדרשו] של ר' ינאי: כל תינוק שנפנה לעשות צרכיו ואין אמו מקנחתו [מנגבת אותו] ויכול לקנח את עצמו לבדו, הריהו נחשב כגדול לענין זה. ר' שמעון אומר: כל שנעור משנתו ואינו קורא "אמא, אמא"! ותוהים: אפילו ילדים גדולים נמי [גם כן] קרו [קוראים] "אמא, אמא "בקומם, ומה הוא איפוא הגבול? ומשיבים: לא, אין להבין כפי שאמרנו, אלא כך יש לומר: כל שנעור ואינו קורא וחוזר וקורא "אמא, אמא" עד שתבוא אמו כדרך הקטן, אלא ילד גדול קורא פעם אחת ואם אין אמו באה, הריהו קם ודואג לעצמו.

״מַעֲשֶׂה וְיָלְדָה כַּלָתוֹ״ כו׳. מַעֲשֶׂה לִסְתּוֹר?! חַסּוּרֵי מְחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: וְשַׁמַּאי מַחְמִיר, וּמַעֲשֶׂה נַמִי וְיָלְדָה כַּלָּתוֹ שֶׁל שַׁמַּאי הַזָּקֵן וּפִחֵת אֶת הַמַּעֲזֵיבָה וְסִיכֵּךְ עַל הַמִּטָּה בִּשְׁבִיל הַקָּטָן.

מסופר במשנה מעשה שכאשר ילדה כלתו של שמאי הזקן, סיכך שמאי חלק מן הבית עבור התינוק שנולד. ותוהים: וכי מביאים במשנה מעשה לסתור את ההלכה הקודמת בה, והרי נאמר מקודם כי הקטנים הצריכים לאמם פטורים ממצות סוכה? ומשיבים: חסורי מחסרא [חסרה משנתנו] והכי קתני [וכך היה צריך לשנות]: ושמאי מחמיר אפילו בקטני קטנים, ומעשה נמי [גם כן] וילדה כלתו של שמאי הזקן ופיחת (הוריד) שמאי את המעזיבה (כיסוי הטיט שעל הגג) והשאיר שם רק את הקורות וסיכך על גבי המטה בשביל הקטן שנולד.

מתני׳ כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים אָדָם עוֹשֶׂה סוּכָּתוֹ קֶבַע וּבֵיתוֹ עֲרַאי. יָרְדוּ גְּשָׁמִים, מֵאֵימָתַי מוּתָּר לְפַנּוֹת – מִשֶּׁתִּסְרַח הַמִּקְפָּה. מָשְׁלוּ מָשָׁל: לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה – לְעֶבֶד שֶׁבָּא לִמְזוֹג כּוֹס לְרַבּוֹ, וְשָׁפַךְ לוֹ קִיתוֹן עַל פָּנָיו.

כל שבעת הימים של חג הסוכות אדם עושה סוכתו קבע, שתהא לו כבית דירתו העיקרי וביתו כדירת עראי. אם ירדו גשמים בסוכה מאימתי מותר לפנות ממנה — משתסרח המקפה (תבשיל קפוי, שאינו רך ואינו מוצק), כלומר: משירדו גשמים עד כדי כך שהם מקלקלים את התבשיל הנאכל בסוכה. משלו חכמים משל למה הדבר הזה שנפטר אדם אז מן הסוכה דומה — לעבד שבא למזוג כוס לרבו, ושפך לו קיתון על פניו להראות לו שאינו רוצה בשימושו, ואף כאן הרי זה סימן שאין הקדוש ברוך הוא רוצה באותו אדם שיקיים מצות סוכה.

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים אָדָם עוֹשֶׂה סוּכָּתוֹ קֶבַע וּבֵיתוֹ עֲרַאי. כֵּיצַד? הָיוּ לוֹ כֵּלִים נָאִים – מַעֲלָן לַסּוּכָּה, מַצָּעוֹת נָאוֹת – מַעֲלָן לַסּוּכָּה. אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וּמְטַיֵּיל בַּסּוּכָּה. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״תֵּשְׁבוּ״ כְּעֵין תָּדוּרוּ. מִכָּאן אָמְרוּ: כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים עוֹשֶׂה אָדָם סוּכָּתוֹ קֶבַע וּבֵיתוֹ עֲרַאי. כֵּיצַד? הָיוּ לוֹ כֵּלִים נָאִים – מַעֲלָן לַסּוּכָּה, מַצָּעוֹת נָאוֹת – מַעֲלָן לַסּוּכָּה, אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וּמְטַיֵּיל בַּסּוּכָּה, וּמְשַׁנֵּן בַּסּוּכָּה.

גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: כל שבעת הימים של חג הסוכות אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי, כיצד נוהג? היו לו כלים נאים — מעלן לסוכה שבדרך כלל עשו אותה על הגג, היו לו מצעות נאות — מעלן לסוכה, אוכל ושותה ומטייל, כלומר: נח לו בסוכה. ושואלים: מנא הני מילי [מניין דברים אלה]? ומסבירים: דתנו רבנן [ששנו חכמים]: מה שנאמר "תשבו" — הרי זה בא לומר שישיבתכם בסוכה תהא כעין תדורו, מכאן אמרו: כל שבעת הימים, עושה אדם סוכתו קבע וביתו עראי. כיצד? היו לו כלים נאים — מעלן לסוכה, מצעות נאות — מעלן לסוכה, אוכל ושותה ומטייל בסוכה ומשנן בסוכה.

אִינִי?! וְהָאָמַר רָבָא: מִקְרָא וּמִתְנָא – בִּמְטַלַּלְתָּא, וְתַנוֹיֵ בַּר מִמְּטַלַּלְתָּא! לָא קַשְׁיָא: הָא – בְּמִגְרָס, הָא – בְּעִיּוּנֵי.

על האמור כי משנן בסוכה תוהים: איני [כן הוא]?! והא אמר [והרי אמר] רבא: מקרא ומתנא [לקרות בתורה ולשנות במשנה] במטללתא [בסוכה], אבל ותנוי [ועיון במשנה] צריך להיות בר ממטללתא [מחוץ לסוכה]. משמע שאין אדם משנן בסוכה! ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה] הא [זה] שאמרנו שמשנן בסוכה — הרי זה במגרס [בגרסה, לצורך בקיאות ושינון בלבד], הא [זה] שמשנן במקום שנוח לו — בעיוני [בעיון בדבר], שצריך לשהות במקום נוח שאין בו הפרעה, ויוכל לעיין כראוי.