וְאֵינוֹ אוֹחֵז בַּקְּצִיצָה, דִּבְרֵי רַבִּי יַעֲקֹב. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יָשֵׁן אָדָם בַּתְּפִילִּין שֵׁינַת עֲרַאי, אֲבָל לֹא שֵׁינַת קֶבַע. וְכַמָּה שֵׁינַת עֲרַאי – כְּדֵי הִילּוּךְ מֵאָה אַמָּה.

ואינו אוחז בקציצה בגוף התפילין עצמן, שלא יגע בהן בעודו טמא, אלו דברי ר' יעקב. וחכמים אומרים: ישן אדם בתפילין שינת עראי אבל לא שינת קבע, וממילא אינו יכול להגיע לקרי. וכמה שינת עראי — כדי הילוך מאה אמה.

אָמַר רַב: אָסוּר לָאָדָם לִישֹׁן בַּיּוֹם יוֹתֵר מִשֵּׁינַת הַסּוּס. וְכַמָּה שֵׁינַת הַסּוּס – שִׁיתִּין נִשְׁמֵי.

אגב הדברים שנאמרו בשינת עראי, מביאים מה שאמר רב: אסור לאדם לישן ביום יותר משינת סוס והישן יותר מזה הרי הוא כמבטל תורה. וכמה היא שינת הסוס — שיתין נשמי [שישים נשימות].

אָמַר אַבַּיֵי: שִׁנְתֵיהּ דְּמָר כִּדְרַב, וּדְרַב כִּדְרַבִּי, וּדְרַבִּי כִּדְדָוִד, וּדְדָוִד כִּדְסוּסְיָא, וּדְסוּסְיָא שִׁיתִּין נִשְׁמֵי.

אמר אביי: שנתיה דמר [שנתו של אדוני, רבה] היתה כשנתו של רב, ורב היה ישן כשנתו של רבי (ר' יהודה הנשיא), וזו של רבי היתה כשל דוד המלך, ושנתו של דוד היתה כדסוסיא [כשינת הסוס], ודסוסיא [ושל הסוס] היא בת שיתין נשמי [שישים נשימות].

אַבַּיֵי הֲוָה נָיֵים כְּדִמְעַיֵיל מִפּוּמְבַּדִּיתָא לְבֵי כוּבֵי, קָרֵי עֲלֵיהּ רַב יוֹסֵף: ״עַד מָתַי עָצֵל תִּשְׁכָּב מָתַי תָּקוּם מִשְּׁנָתֶךָ״.

מסופר: אביי הוה ניים כדמעייל [היה ישן ביום כזמן הכניסה, ההליכה] בין פומבדיתא לבי כובי. קרי עליה [היה קורא עליו] רב יוסף את הפסוק: "עד מתי עצל תשכב מתי תקום משנתך" (משלי ו, ט), שראה בכך כבר ביטול זמן מיותר.

תָּנוּ רַבָּנַן: הַנִּכְנָס לִישֹׁן בַּיּוֹם, רָצָה – חוֹלֵץ, רָצָה – מַנִּיחַ. בַּלַּיְלָה – חוֹלֵץ וְאֵינוֹ מַנִּיחַ, דִּבְרֵי רַבִּי נָתָן. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הַיְלָדִים לְעוֹלָם חוֹלְצִין וְאֵינָן מַנִּיחִין, מִפְּנֵי שֶׁרְגִילִין בְּטוּמְאָה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: הנכנס לישן ביום, רצה — חולץ תפילין מעליו, לא רצה — מניח אותן על ראשו. ההולך לישון בלילה — חולץ את התפילין ואינו מניח, אלו דברי ר' נתן. ר' יוסי אומר: הילדים (אנשים צעירים), לעולם חולצין ואינן מניחים בשנתם, מפני שרגילין בטומאה. שעלולים לבוא לידי קרי וכיוצא בו.

לֵימָא קָסָבַר רַבִּי יוֹסֵי בַּעַל קֶרִי אָסוּר לְהַנִּיחַ תְּפִילִּין? אָמַר אַבַּיֵי: בִּילָדִים וּנְשׁוֹתֵיהֶן עִמָּהֶן עָסְקִינַן, שֶׁמָּא יָבוֹאוּ לִידֵי הֶרְגֵּל דָּבָר.

ושואלים: לימא קסבר [האם נאמר שסבר] ר' יוסי שבעל קרי אסור להניח תפילין? אמר אביי: לא כן, אלא בילדים (אנשים צעירים) ונשותיהן עמהן עסקינן [עוסקים אנו], שמא יבואו לידי הרגל דבר. שעלולים הם לשכוח שהתפילין בראשם ויבואו כשעדיין התפילין בראשם לידי תשמיש, ודבר זה בודאי גנאי הוא.

תָּנוּ רַבָּנַן: שָׁכַח וְשִׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בַּתְּפִילִּין – אֵינוֹ אוֹחֵז לֹא בָּרְצוּעָה וְלֹא בַּקְּצִיצָה, עַד שֶׁיִּטּוֹל יָדָיו וְיִטְּלֵם, מִפְּנֵי שֶׁהַיָּדַיִם עַסְקָנִיּוֹת הֵן.

תנו רבנן [שנו חכמים]: שכח שהיו תפילין עליו ושמש מטתו בתפילין — אינו אוחז לא ברצועה של תפילין ולא בקציצה (גוף התפילין), כדי להסירן מראשו, עד שיטול ידיו תחילה ואז יטלם מעליו מפני שהידים עסקניות הן ויש לחשוש שנגעו במקום מטונף שבגוף, גם אם אינו זוכר בבירור שעשה כן.

מתני׳ מַעֲשֶׂה וְהֵבִיאוּ לוֹ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי לִטְעוֹם אֶת הַתַּבְשִׁיל, וּלְרַבָּן גַּמְלִיאֵל שְׁנֵי כוֹתָבוֹת וּדְלִי שֶׁל מַיִם, וְאָמְרוּ: הַעֲלוּם לַסּוּכָּה.

בהמשך לאמור במשנה הקודמת בדין אכילה בסוכה מסופר: מעשה והביאו לו לרבן יוחנן בן זכאי לטעום את התבשיל, ולרבן גמליאל הביאו שני כותבות (תמרים) ודלי (ספל) של מים. ואמרו שניהם: העלום לסוכה ושם נאכל.

וּכְשֶׁנָּתְנוּ לוֹ לְרַבִּי צָדוֹק אוֹכֶל פָּחוֹת מִכַּבֵּיצָה, נְטָלוֹ בַּמַּפָּה וַאֲכָלוֹ חוּץ לַסּוּכָּה, וְלֹא בֵּירַךְ אַחֲרָיו.

ולעומת זאת מספרים סיפור מנוגד: וכשנתנו לו לר' צדוק אוכל (פת) שיעור פחות מכביצה, נטלו במפה משום נקיות. ולא נטל ידיו, משום שלדעתו אין צורך בנטילת ידים לאכילה של פחות מכביצה. ואכלו חוץ לסוכה, ולא בירך אחריו, משום שלדעתו אין לברך על שיעור המשביע (שנאמר: "ואכלת ושבעת וברכת") ואין בפחות מכביצה כדי שביעה. וכאשר יבואר שכל אלה עשה כדין.

גמ׳ מַעֲשֶׂה לִסְתּוֹר?! חַסּוּרֵי מְחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: אִם בָּא לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ – מַחְמִיר, וְלֵית בֵּיהּ מִשּׁוּם יוּהֲרָא. וּמַעֲשֶׂה נַמִי, וְהֵבִיאוּ לוֹ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי לִטְעוֹם אֶת הַתַּבְשִׁיל, וּלְרַבָּן גַּמְלִיאֵל שְׁנֵי כוֹתָבוֹת וּדְלִי שֶׁל מַיִם,

על המעשה הראשון המסופר במשנה תוהים: וכי מביאים מעשה לסתור?! שהרי במשנה הקודמת שנינו שמותר לאכול ארעי חוץ לסוכה, וכאן מביאים מעשה שממנו למדים לכאורה שאין אוכלים כלל חוץ לסוכה! ומשיבים: חסורי מחסרא והכי קתני [חסרה המשנה וכך יש לשנותה], שצריך להבינה כאילו היו בה דברי ההשלמה הבאים: אם בא להחמיר על עצמו שלא לאכול כלל מחוץ לסוכה — מחמיר, ולית ביה [ואין בכך] משום יוהרא, שמראה שנוהג מנהג חסידות יוצא מגדר הרגיל. ומובא ומעשה נמי [גם כן] לראיה, שהביאו לו לרבן יוחנן בן זכאי לטעום את התבשיל ולרבן גמליאל שני כותבות ודלי של מים בחג הסוכות,