רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מִישָׁאֵל וְאֶלְצָפָן הָיוּ שֶׁהָיוּ עוֹסְקִין בְּנָדָב וַאֲבִיהוּא. רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר: אִם נוֹשְׂאֵי אֲרוֹנוֹ שֶׁל יוֹסֵף הָיוּ – כְּבָר הָיוּ יְכוֹלִין לִיטָּהֵר, אִם מִישָׁאֵל וְאֶלְצָפָן הָיוּ – יְכוֹלִין הָיוּ לִיטָּהֵר.

ר' עקיבא אומר: מישאל ואלצפן היו אלה שהיו עוסקין בנדב ואביהוא שהרי הם שהוציאום כשנשרפו בקודש הקדשים (ויקרא י, ד). ר' יצחק אומר: שאין מקום לזיהויים הללו, כי אם נושאי ארונו של יוסף היו, כבר היו יכולין להיטהר שהרי חנו במקום די זמן כדי שיוכלו להיטהר. ואם מישאל ואלצפן היו, יכולים היו אף הם ליטהר, שהרי בראש חודש ניסן הוקם המשכן והוא היה יום שמיני למילואים ובו נשרפו בני אהרון ומאז היו להם יותר משבעה ימים, עד ערב פסח שהוא בארבעה עשר בחודש ניסן.

אֶלָּא עוֹסְקִין בְּמֵת מִצְוָה הָיוּ, שֶׁחָל שְׁבִיעִי שֶׁלָּהֶן לִהְיוֹת בְּעֶרֶב פֶּסַח. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא״, בַּיּוֹם הַהוּא אֵין יְכוֹלִין לַעֲשׂוֹת, הָא לְמָחָר – יְכוֹלִין לַעֲשׂוֹת.

אלא היו אלה אנשים אחרים שלא נתפרשו שמותיהם, ועוסקין במת מצוה היו, שהזדמן להם לקבור מת באותם ימים שחל שביעי שלהן להיות בדיוק בערב הפסח, שנאמר: "ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא" (במדבר ט, ו), וההדגשה היא ביום ההוא, הוא שאין יכולין לעשות, הא [הרי] למחר — יכולין היו לעשות, ולכן באו לשאול אם מותר לשחוט עבורם קרבן פסח, שהרי אף שיוכלו לאוכלו בלילה, מכל מקום בשעת שחיטתו וזריקת דמו עדיין אינם טהורים. ומכל מקום למדנו מכאן שהעוסק במצוה פטור ממצוה אחרת המוטלת עליו. שהרי מוטל היה עליהם לקיים מצוה זו של קבורת המת, אף על פי שבשלה ייאלצו להמנע מהקרבת קרבן פסח שהיא מצוה חמורה!

צְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמַעִינַן הָתָם – מִשּׁוּם דְּלָא מְטָא זְמַן חִיּוּבָא דְּפֶּסַח, אֲבָל הָכָא דִּמְטָא זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע – אֵימָא לָא, צְרִיכָא. וְאִי אַשְׁמַעִינַן הָכָא – מִשּׁוּם דְּלֵיכָּא כָּרֵת, אֲבָל הָתָם דְּאִיכָּא כָּרֵת – אֵימָא לָא, צְרִיכָא.

ומשיבים: צריכא [צריך] לשני המקורות ללמוד מהם, דאי אשמעינן התם [שאילו היה משמיע לנו רק שם] בטמאי מתים, היינו אומרים: משום שלא מטא [הגיע] זמן חיובא [חיוב] הפסח בשעה שעסקו בקבורת המת ומחובתם אכן היה לקיים מצוה זו שהיא באה ראשונה, אבל הכא [כאן] דמטא [שהגיע] כבר זמן קריאת שמע בתוך זמן הנישואין — שמא חלה על החתן חובת קריאת שמע. על כן צריכא [הוצרכה] לומר. ולהיפך: ואי אשמעינן הכא [ואילו היה משמיע לנו רק כאן] בקריאת שמע, היינו אומרים שמתירים שלא לקרוא כיון שאין המצוה חמורה כל כך דליכא [שאין בה] עונש כרת, אבל התם [שם] בפסח שיש בו עונש כרת למי שלא עשאו אימא [אמור] שלא ייפטרו מלעשותו, על כן צריכא [נצרכה] לומר גם בענין זה.

גּוּפָא, אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָא אָמַר רַב: אָבֵל חַיָּיב בְּכָל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה, חוּץ מִתְּפִילִּין, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בָּהֶן פְּאֵר. מִדַּאֲמַר לֵיהּ רַחֲמָנָא לִיְחֶזְקֵאל ״פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ״ וגו׳ – אַתְּ הוּא דְּמִיחַיְּיבַת, אֲבָל כּוּלֵּי עָלְמָא – פְּטִירִי.

גופא [לגופו] של דבר, כיון שהזכרנו הלכות אבל, אמר ר' אבא בר זבדא אמר רב: אבל חייב בכל מצות האמורות בתורה, חוץ מתפילין, שהרי נאמר בהן "פאר" ואין ראוי לאבל לפאר את עצמו. והמקור לדבר: מדאמר ליה רחמנא [ממה שאמר לו הקדוש ברוך הוא] ליחזקאל "האנק דום מתים אבל לא תעשה פארך חבוש עליך ונעליך תשים ברגליך" (יחזקאל כד, יז), שיחזקאל נצטווה שלא להתאבל על מות אשתו כשאר בני אדם, ומכאן נלמד: את [אתה] הוא דמחייבת [שמחוייב] להניח תפילין ("פאר") אף בזמן אבלך, אבל כולי עלמא פטירי [כל העולם פטורים].

וְהָנֵי מִילֵּי בְּיוֹם רִאשׁוֹן דִּכְתִיב: ״וְאַחֲרִיתָהּ כְּיוֹם מָר״.

ומעירים: והני מילי [ודברים אלה] שהאבל פטור מן התפילין, הרי זה דווקא ביום הראשון של האבל, דכתיב [משום שנאמר]: "ושמתיה כאבל יחיד ואחריתה כיום מר" (עמוס ח, י), ומכאן למדו כי עיקר המרירות באבל נמשכת רק יום אחד ("יום מר").

וְאָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָא אָמַר רַב: אָבֵל חַיָּיב בַּסּוּכָּה. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: הוֹאִיל וְאָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָא אָמַר רַב: מִצְטַעֵר פָּטוּר מִן הַסּוּכָּה – הַאי נַמִי מִצְטַעֵר הוּא, קָמַשְׁמַע לָן: הָנֵי מִילֵּי – צַעֲרָא דְּמִמֵּילָא, אֲבָל הָכָא – אִיהוּ הוּא דְּקָא מִצְטַעֵר נַפְשֵׁיהּ, אִיבָּעֵי לֵיהּ לְיַתּוֹבֵי דַּעֲתֵיהּ.

ובענין דומה אמר ר' אבא בר זבדא אמר רב: אבל חייב בסוכה. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן] ומדוע ייפטר? ומסבירים: מהו דתימא [שתאמר] הואיל ואמר ר' אבא בר זבדא אמר רב: מצטער פטור מן הסוכה, שכל מי שישיבתו בסוכה גורמת לו צער פטור מלשבת בה, הייתי אומר כי האי נמי [זה גם כן] מצטער הוא, ויפטר, קא משמע לן [השמיע לנו] שאף על פי כן חייב הוא במצות סוכה. וטעמו: שאין הדברים דומים, כי הני מילי צערא דממילא [דברים אלה שפטור, אמורים באופן שהצער בא לו מן הדבר] מעצם ישיבתו בסוכה (כגון שקר או חם לו בה, או שהסכך מדיף ריח רע), אבל הכא איהו הוא דקא מצטער נפשיה [כאן, באבל, שהוא הוא שמצער את עצמו], מיבעי ליה ליתובי דעתיה [צריך הוא ליישב את דעתו] ויוכל לקיים את המצווה כראוי.

וְאָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָא אָמַר רַב: חָתָן וְהַשׁוֹשְׁבִינִין וְכָל בְּנֵי הַחוּפָּה פְּטוּרִין מִן הַסּוּכָּה כָּל שִׁבְעָה, מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם דְּבָעוּ לְמֵיחֱדִי – וְלֵיכְלוּ בַּסּוּכָּה, וְלֵיחֱדוּ בַּסּוּכָּה! אֵין שִׂמְחָה אֶלָּא בַּחוּפָּה. וְלֵיכְלוּ בַּסּוּכָּה, וְלֵיחֱדוּ בַּחוּפָּה! אֵין שִׂמְחָה אֶלָּא בִּמְקוֹם סְעוּדָּה.

ואמר ר' אבא בר זבדא אמר רב: החתן והשושבינין (רעיו המלוים אותו) וכל בני החופה המשמשים ומסייעים בשמחת החופה — פטורין מן הסוכה כל שבעה ימי משתה החתונה. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? משום דבעו למיחדי [שהם רוצים לשמוח]. ושואלים: אם בשמחה תלוי הדבר, אם כן ליכלו [יאכלו] בסוכה וליחדו [וישמחו] בסוכה! ומשיבים: אין שמחה של חתונה אלא בחופה עצמה. ושואלים: וליכלו [ושיאכלו] כשאר אנשים בסוכה וליחדו [וישמחו] בחופה! ומשיבים: אין שמחה אלא במקום סעודה, ולכן כיון שצריכים לשמוח בחופה, צריכים הם גם לעשות שם סעודתם.

וְלֵיעֶבְדוּ חוּפָּה בַּסּוּכָּה! אַבַּיֵי אָמַר: מִשּׁוּם יִיחוּד. וְרָבָא אָמַר: מִשּׁוּם צַעַר חָתָן. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ: דִּשְׁכִיחִי אֱינָשֵׁי דְּנָפְקִי וְעָיְילִי לְהָתָם. לְמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם יִיחוּד – לֵיכָּא, לְמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם צַעַר חָתָן – אִיכָּא.

ושואלים: וליעבדו [ושיעשו] חופה בסוכה עצמה? אביי אמר: אין עושים כן משום ייחוד, שאם יעשו כן שמא יזדמן שתשאר הכלה ביחידות עם אדם זר המצוי בסוכה, ויעברו על האיסור להתייחד עם אשת איש. ורבא אמר: הטעם הוא משום צער החתן, משום שהסוכה אינה סגורה מכל צד ולכן לא יוכל החתן להיות ביחידות עם כלתו, וייגרם לו בכך צער. ושואלים: מאי בינייהו [מהו ההבדל המעשי ביניהם]? ומשיבים: איכא בינייהו דשכיחא אינשי דנפקי ועיילי להתם [יש ביניהם, שמצויים אנשים שיוצאים ונכנסים לשם]; למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שהטעם הוא משום ייחוד — ליכא [אין כאן] מקום לחשוש, שהרי תמיד יש שם עוברים ושבים. אולם למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שהטעם הוא משום צער חתן — איכא [יש] טעם לחשוש אף אז.

אָמַר רַבִּי זֵירָא: אֲנָא אֲכַלִי בַּסּוּכָּה וַחֲדִי בַּחוּפָּה, וְכָל שֶׁכֵּן דַּחֲדִי לִיבָאִי, דְּקָא עָבֵידְנָא תַּרְתֵּי.

אמר ר' זירא: אנא [אני] עצמי נשאתי אשה בערב חג הסוכות ואכלי [אכלתי] בסוכה וחדי [ושמחתי] בחופה, וכל שכן דחדי ליבאי דקא עבידנא תרתי [ששמח ליבי שעשיתי שתים], גם חתונה וגם מצות סוכה. אלא שאין הוא מחייב את הכל.

תָּנוּ רַבָּנַן: חָתָן וְהַשׁוֹשְׁבִינִין וְכָל בְּנֵי חוּפָּה פְּטוּרִין מִן הַתְּפִלָה וּמִן הַתְּפִילִּין, וְחַיָּיבִין בִּקְרִיאַת שְׁמַע,

תנו רבנן [שנו חכמים]: החתן והשושבינין וכל בני החופה, פטורין מן התפילה ומן התפילין, שאין דעתם פנויה ומסוגלת לכך מפני השמחה היתירה וקלות הראש העשויה להיות שם, אבל חייבין בקריאת שמע