הֲרֵי עֲשׂוּיָה בִּידֵי אָדָם.

הרי עשויה מחיצה זו בידי אדם שהרוח שבנוד בידי אדם היא.

אָמַר מָר, מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אָמְרוּ: אַף אֵין כּוֹתְבִין עָלָיו גִּיטֵּי נָשִׁים. מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי? דְּתַנְיָא: ״סֵפֶר״ אֵין לִי אֶלָּא סֵפֶר, מִנַּיִן לְרַבּוֹת כָּל דָּבָר – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְכָתַב לָהּ״ – מִכָּל מָקוֹם.

אמר מר [החכם] בברייתא בענין שימוש בבעלי חיים. משום ר' יוסי הגלילי אמרו: אף אין כותבין עליו, על דבר שיש בו רוח חיים, גיטי נשים. ושואלים: מאי טעמיה [מה טעמו] של ר' יוסי הגלילי, מהיכן למד הוא איסור זה? ומשיבים: דתניא [שכן שנינו בברייתא]; נאמר: "וכתב לה ספר כריתות" (דברים כד, א), אין לי אלא ספר, כלומר: קלף כתוב וגלול, מנין לרבות כל דבר שאפשר לכתוב עליו — תלמוד לומר: "וכתב לה" משמע מכל מקום, כל דבר שאפשר לכתוב עליו.

אִם כֵּן מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״סֵפֶר״ – לוֹמַר לְךָ: מַה סֵּפֶר דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים, וְאֵינוֹ אוֹכֶל, אַף כָּל דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים וְאֵינוֹ אוֹכֶל!

אם כן, מה תלמוד לומר "ספר", אם יכול לכתוב על כל דבר? לומר לך ש"ספר" הוא דוגמא לדברים שכותבים עליהם גט, מה ספר — דבר שאין בו רוח חיים, ואינו אוכל (דבר מאכל), אף כל דבר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל, ולכן אין לכתוב גט על בהמה.

וְרַבָּנַן: אִי כָּתַב ״בְּסֵפֶר״ – כִּדְקָאָמְרַתְּ, הָשְׁתָּא דִּכְתִיב ״סֵפֶר״ – לִסְפִירַת דְּבָרִים בְּעָלְמָא הוּא דַּאֲתָא.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] המתירים לכתוב גט על בעלי חיים, כיצד הם מפרשים? ומסבירים: לדעתם אי כתב [אילו נאמר] בתורה "וכתב בספר", היינו אומרים כדקאמרת [כמו שאמרת]. השתא דכתיב [עכשיו שנאמר] "ספר", אין משמעות "ספר" לשם עצם מסויים אלא הוא שם מופשט, ומשמעו: לספירת (לסיפור) דברים בעלמא [בלבד] הוא דאתא [שבא], ו"ספר כריתות" משמעו סיפור עניין הכריתות.

וְרַבָּנַן, הַאי ״וְכָתַב״ מַאי דָּרְשִׁי בֵּיהּ? הַהוּא מִיבָּעֵי לְהוּ: בִּכְתִיבָה מִתְגָּרֶשֶׁת וְאֵינָהּ מִתְגָּרֶשֶׁת בְּכֶסֶף. סָלְקָא דַּעֲתָךְ אָמִינָא: הוֹאִיל וְאִיתְּקַשׁ יְצִיאָה לַהֲוָיָה, מָה הֲוָיָה בְּכֶסֶף – אַף יְצִיאָה בְּכֶסֶף, קָא מַשְׁמַע לָן.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] האי [זה] שנאמר "וכתב" מאי דרשי ביה [מה דורשים הם בו]? כיון שלפירושם "ספר" כולל את ענין סיפור הדברים ואין משמעו דבר שכותבים עליו! ומשיבים: ההוא מיבעיא להו [דבר זה נחוץ להם] ללמוד כי בכתיבה בלבד אשה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף. כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ואיתקש [והושוותה בכתוב] יציאה מן הבעל להויה, לנישואין לאיש, היינו יכולים להעלות על הדעת: מה הויה בקידושין נעשית (בין השאר) על ידי מתן כסף, אף יציאה תהא יכולה להתבצע בכסף, קא משמע לן [השמיע לנו] שאין גירושין אלא בכתיבה.

וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הַאי סְבָרָא מְנָא לֵיהּ? מִ״סֵפֶר כְּרִיתוּת״ נָפְקָא לֵיהּ: סֵפֶר כּוֹרְתָהּ, וְאֵין דָּבָר אַחֵר כּוֹרְתָהּ.

ושואלים: ור' יוסי הגלילי האי סברא מנא ליה [סברה זו מניין לו] שאין גירושין אלא בכתיבה? ומשיבים: מ"ספר כריתת" נפקא ליה [יוצא לו הדבר] שהוא מדייק: ספר — כורתה, ואין דבר אחר כגון מתן כסף כורתה.

וְאִידָךְ: הַהוּא מִיבָּעֵי לֵיהּ לְדָבָר הַכּוֹרֵת בֵּינוֹ לְבֵינָהּ. כִּדְתַנְיָא: הֲרֵי זֶה גִּיטֵּיךְ עַל מְנָת שֶׁלֹּא תִּשְׁתִּי יַיִן וְעַל מְנָת שֶׁלֹּא תֵּלְכִי לְבֵית אָבִיךְ לְעוֹלָם – אֵין זֶה כְּרִיתוּת, ״כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם״ – הֲרֵי זֶה כְּרִיתוּת.

ושואלים: ואידך [והאחרים] וחכמים כיצד דורשים הם לשון "כריתות" שבמקרא? ומשיבים: ההוא מיבעי ליה [דבר זה צריך להם] שהגט יהיה דבר הכורת בינו לבינה. כלומר: שנוסח הגט צריך להיות כזה שמנתק לחלוטין את כל הקשרים בינו ובינה. כדתניא [וכפי ששנינו בברייתא]: האומר לאשתו הרי זה גיטך על מנת שלא תשתי יין, ועל מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם — אין זה כריתות, כיוון שהיא נשארת קשורה בו לענין מסויים על ידי התנאי שבגט לכל ימי חייה, ולכן אין אתה יכול להחשיבו כגט כריתות. אולם אם אמר לה: אל תלכי לבית אביך כל שלשים יום — הרי זה כריתות, כיון שלאחר אותו זמן נפסק כל קשר ביניהם.

וְאִידָךְ: מִ״כָּרֵת״ ״כְּרִיתוּת״ נָפְקָא. וְאִידָךְ: כָּרֵת כְּרִיתוּת לָא דָּרְשִׁי.

ושואלים: ואידך [והאחר] ר' יוסי הגלילי מניין למד הוא שאין לעשות תנאי כזה בגיטין? ומשיבים: מ"כרת" "כריתת" נפקא [יוצא הדבר]. שהרי יכול היה לכתוב "ספר כרת", וכיון שאמר לשון "כריתות", למדים אנו מכאן שני דברים. ושואלים: ואידך [והאחר] וחכמים מה למדים הם מהכפילות? ומשיבים: "כרת" "כריתות" לא דרשי [דורשים], שאינם רואים בכך שינוי מהותי בלשון הכתוב שניתן ללמוד ממנו.

מתני׳ הָעוֹשֶׂה סוּכָּתוֹ בֵּין הָאִילָנוֹת וְהָאִילָנוֹת דְּפָנוֹת לָהּ – כְּשֵׁרָה.

העושה סוכתו בין האילנות והאילנות משמשים כדפנות לה — הרי זו סוכה כשרה.

גמ׳ אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: כָּל מְחִיצָּה שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לַעֲמוֹד בְּרוּחַ מְצוּיָה – אֵינָהּ מְחִיצָּה.

אמר רב אחא בר יעקב: כל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה — אינה קרויה מחיצה.

תְּנַן: הָעוֹשֶׂה סוּכָּתוֹ בֵּין הָאִילָנוֹת וְהָאִילָנוֹת דְּפָנוֹת לָהּ – כְּשֵׁרָה. וְהָא קָאָזֵיל וְאָתֵי! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּקָשִׁין.

ומעירים: תנן [שנינו במשנתנו]: העושה סוכתו בין האילנות והאילנות דפנות לה — כשרה. ויש לשאול: והא קאזיל ואתי [והרי הולכים ובאים] האילנות מחמת הרוח! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — באילנות זקנים שהם עבים וקשין ואינם נעים ברוח.

וְהָאִיכָּא נוֹפוֹ! דְּעָבֵיד לֵיהּ בְּהוּצָא וְדַפְנָא. אִי הָכִי מַאי לְמֵימְרָא? מַהוּ דְּתֵימָא: נִיגְזַר דִּלְמָא אָתֵי לְאִשְׁתַּמּוּשֵׁי בְּאִילָן, קָא מַשְׁמַע לָן.

ושואלים: והא איכא [והרי יש] את נופו של האילן שהוא ודאי נע ברוח ואם הוא משמש כחלק מדופן הסוכה יש לפוסלה! ומשיבים: דעביד ליה בהוצא ודפנא [שעושה אותו, קושר אותו, בענפי דקלים ודפנה], עד שנעשה כמחיצה שאינה נעה עוד ברוח. ואומרים: אי הכי [אם כך] שהאילן קשור ואיננו נע כלל, מאי למימרא [מה יש לומר] בכך, מה החידוש שבדבר במשנתנו? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] ניגזר דלמא אתי לאשתמושי [נגזור שמא יבוא להשתמש] באילן בשבת, כיון שהוא משמש כדופן לסוכה, ולכן נאסור אותו בכלל, לכן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין לחשוש לכך.

תָּא שְׁמַע: הָיָה שָׁם אִילָן אוֹ גָּדֵר אוֹ מְחִיצַּת הַקָּנִים – נִידּוֹן מִשּׁוּם דְּיוֹמָד! הָתָם נַמִי, מִשּׁוּם דְּעָבֵיד לֵיהּ בְּהוּצָא וְדַפְנָא.

תא שמע [בוא ושמע] ממקור אחר להוכיח שמחיצה הנעה ברוח קרויה מחיצה, שאמרנו לגבי הפסים המקיפים באר ועושים אותה כרשות היחיד ובכך מתירים לשאוב ממנה בשבת, שאם היה עומד שם באחד מן הזוויות אילן שעוביו אמה לכל צד, או גדר אבנים מרובעת אמה על אמה, או מחיצת הקנים — נידון משום דיומד [עמוד כפול] בצד הבאר ומשמש כמחיצה חלקית לשני צדדים. הרי הוכחה שאף מחיצה העשוייה לנוע ברוח, כגון מחיצת הקנים, נחשבת כמחיצה גמורה! ודוחים: התם נמי [שם גם כן] נחשבת היא כמחיצה גמורה משום דעביד ליה בהוצא ודפנא [שעושה, קושר אותה בעלי דקל ודפנה] ומציעים שוב:

תָּא שְׁמַע: אִילָן הַמֵּיסֵךְ עַל הָאָרֶץ, אִם אֵין נוֹפוֹ גָּבוֹהַּ מִן הָאָרֶץ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים – מְטַלְטְלִין תַּחְתָּיו, אַמַּאי? הָא קָא אָזֵיל וְאָתֵי! הָתָם נַמִי, דְּעָבֵיד לֵיהּ בְּהוּצָא וְדַפְנָא.

תא שמע: [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו: אילן המיסך על הארץ שנופו רחב וענפיו יורדים וסוככים עד לארץ, אם אין נופו גבוה מן הארץ שלשה טפחים — הריהו יוצר תחתיו כעין סוכה עגולה שלימה ולכן מטלטלין תחתיו כרשות היחיד גמורה. ולכאורה אמאי [מדוע] מתייחסים לנוף האילן כמחיצה הא קא אזיל ואתי [והרי הוא הולך ובא] ברוח? ומשיבים: התם נמי דעביד ליה בהוצא ודפנא [שם גם כן שעושה אותו בעלי דקל ודפנה]

אִי הָכִי נִיטַּלְטֵל בְּכוּלֵּיהּ, אַלָּמָּה אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: אֵין מְטַלְטְלִין בּוֹ

ושואלים: אם מדובר שעשה אותו במחיצה גמורה, אי הכי [אם כן]ניטלטל בכוליה [שיטלטל בכולו] תחת האילן כולו, שהרי הוא כרשות היחיד, אלמה [מדוע] אמר רב הונא בריה [בנו] של ר' יהושע: אין מטלטלין בו תחת אילן זה,