פָּחוֹת מֵאַרְבָּעָה – אֵין צָרִיךְ לְהָבִיא קוֹרָה אַחֶרֶת, אַרְבָּעָה – צָרִיךְ לְהָבִיא קוֹרָה אַחֶרֶת.

פחות מארבעה טפחים — אין צריך להביא קורה אחרת, ואם היה ארבעה טפחים — צריך להביא קורה אחרת. שלדעתו דין לבוד הוא עד ארבעה טפחים (ולא שלושה).

וְכֵן שְׁתֵּי קוֹרוֹת הַמַּתְאִימוֹת, לֹא בָּזוֹ כְּדֵי לְקַבֵּל אָרִיחַ, וְלֹא בָּזוֹ כְּדֵי לְקַבֵּל אָרִיחַ, אִם מְקַבְּלוֹת אָרִיחַ לְרָחְבּוֹ טֶפַח – אֵין צָרִיךְ לְהָבִיא קוֹרָה אַחֶרֶת, וְאִם לָאו – צָרִיךְ לְהָבִיא קוֹרָה אַחֶרֶת.

וכן אם היו באותו מבוי שתי קורות המתאימות (מקבילות זו לזו) ולא בזו רוחב כדי לקבל (להחזיק) אריח שהוא חצי לבינה (ולבינה עשויה כריבוע בן שלושה על שלושה טפחים) ולא בזו כדי לקבל אריח, הרי אם מקבלות שתי הקורות יחד במידתן אריח לרחבו, ששתיהן יחד מגיעות לרוחב טפח, אף על פי ששולי האריח יוצאים משתי הצדדים — אין צריך להביא קורה אחרת כדי להכשיר את המבוי, ואם לאו אם הן צרות יותר — צריך להביא קורה אחרת, ואילו

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אִם מְקַבְּלוֹת אָרִיחַ לְאָרְכּוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים – אֵין צָרִיךְ לְהָבִיא קוֹרָה אַחֶרֶת, וְאִם לָאו – צָרִיךְ לְהָבִיא קוֹרָה אַחֶרֶת.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אפילו אם אין ברוחב הקורות הצמודות גם יחד כדי מידת טפח לקבל עליהם רוחב אריח, מכל מקום אם לאחר שמרחיקים אותן זו מזו הם מקבלות יחד אריח לארכו, כלומר: שקצהו האחד מונח על אחת מהן והשני על השניה ואורכו הוא שלשה טפחים — די בכך ושוב אין צריך להביא קורה אחרת. ואם לאו שהן רחוקות יותר — צריך להוסיף ולהביא קורה אחרת.

הָיוּ אַחַת לְמַעְלָה וְאַחַת לְמַטָּה, רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: רוֹאִין הָעֶלְיוֹנָה כְּאִילּוּ הִיא לְמַטָּה וְאֶת הַתַּחְתּוֹנָה כְּאִילּוּ הִיא לְמַעְלָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תְּהֵא עֶלְיוֹנָה לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה וְהַתַּחְתּוֹנָה לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה. הָא זֶה וָזֶה בְּתוֹךְ עֶשְׂרִים – אָמְרִינַן חֲבוֹט רְמִי, אַף עַל גַּב דְּלֵית בֵּיהּ טֶפַח!

היו שתי הקורות הללו בלתי מקבילות, והיתה אחת למעלה ואחת למטה, ר' יוסי בר' יהודה אומר: רואין את הקורה העליונה כאילו היא למטה, ואת התחתונה כאילו היא למעלה. כלומר: מחשיבים אותו כאילו היו מקבילות זו לזו, ובלבד שלא תהא קורה עליונה זו מצויה למעלה מעשרים אמה שאז היא פסולה מכוח עצמה, וכן שלא תהא התחתונה למטה מעשרה טפחים שגם זה הוא למטה משיעור המכשיר בקורה. ומכאן נסיק: הא [הרי] אם זה וזה, שתי הקורות, בתוך עשרים אמה אמרינן [אומרים אנו] חבוט רמי [והשלך] אף על גב [אף על פי] דלית ביה [שאין בה] בקורה העליונה רוחב טפח, ומכאן קשה לשיטת רבא שאין אומרים "חבוט רמי" אלא בדבר הרחב טפח!

אָמַר לֵיהּ, תְּרֵיץ וְאֵימָא הָכִי: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תְּהֵא עֶלְיוֹנָה לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אֶלָּא בְּתוֹךְ עֶשְׂרִים, וְהַתַּחְתּוֹנָה סְמוּכָה לָהּ בְּפָחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה. אִי נַמִי: בִּלְבַד שֶׁלֹּא תְּהֵא תַּחְתּוֹנָה לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה אֶלָּא לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה, וְעֶלְיוֹנָה סְמוּכָה לָהּ בְּפָחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה. אֲבָל שְׁלֹשָׁה, כֵּיוָן דְּלֵית בֵּיהּ טֶפַח – לָא אָמְרִינַן חֲבוֹט רְמִי.

אמר ליה [לו] רב כהנא: תריץ ואימא הכי [ישב את גירסת הברייתא ואמור כך]: ובלבד שלא תהא הקורה העליונה למעלה מעשרים אמה, אלא בתוך עשרים והתחתונה סמוכה לה בפחות משלשה טפחים, שאז אנו מחשיבים אותן כצמודות לא מדין "חבוט" אלא מתורת לבוד. אי נמי [או גם כן]: בלבד שלא תהא התחתונה למטה מעשרה אלא למעלה מעשרה, והעליונה סמוכה לה בפחות משלשה, אבל אם היה המרחק בין הקורות שלשה טפחים כיון דלית ביה [שאין בה] בקורה טפח רוחב לא אמרינן [אין אנו אומרים] חבוט רמי [והשלך], וכל קורה תיחשב בפני עצמה.

״וְשֶׁצִּילָּתָהּ מְרוּבָּה מֵחַמָּתָהּ כְּשֵׁרָה״. הָא כִּי הֲדָדֵי – פְּסוּלָה, וְהָא תְּנַן בְּאִידָךְ פִּירְקִין: וְשֶׁחַמָּתָהּ מְרוּבָּה מִצִּילָּתָהּ – פְּסוּלָה, הָא כִּי הֲדָדֵי כְּשֵׁרָה!

שנינו במשנה: סוכה שצילתה מרובה מחמתה כשרה. ונדייק מלשון המשנה: הא כי הדדי [הרי אם היו הצל והחמה זה כמו זה, שווים] — הריהי פסולה. ומקשים: והא תנן באידך פירקין [והרי שנינו במשנה בפרק האחר שלנו, במסכת זו]: סוכה שחמתה מרובה מצילתה פסולה, ואם נדייק בדברי אותה משנה, נסיק: הא כי הדדי [הרי אם היו הצל והחמה זה כמו זה, שווים] — הריהי כשרה, ואם כן קיימת סתירה לכאורה בדיוק הדברים בין כאן לשם!

לָא קַשְׁיָא: כָּאן – מִלְּמַעְלָה, כָּאן – מִלְּמַטָּה. אָמַר רַב פַּפָּא: הַיְינוּ דְּאָמְרִי אֱינָשֵׁי: כְּזוּזָא מִלְּעֵיל כְּאִיסְתְּרָא מִלְּתַחַת:

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]; כאן שדייקו שכשהחמה והצל שווים בדיוק הסוכה פסולה, הרי זה מלמעלה בסכך עצמו, ואילו כאן שאמרו שכשהם שווים הריהי כשרה, הרי זה מלמטה. ושני הדברים מתאימים זה לזה, כי ככל שהם יורדים למטה כתמי האור הולכים ומתרחבים, וכשהצל שווה לאור החמה כשהוא למטה, ודאי שהסכך שלמעלה צפוף דיו והוא רב על הרווחים שבו. אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי [הוא שאומרים אנשים בפתגם עממי]: כזוזא מלעיל כאיסתרא מלתחת [גודל של זוז מלמעלה נעשה גדול כמטבע של איסתרא מלמטה].

״מְעוּבֶּה כְּמִין בַּיִת״. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמְעוּבָּה כְּמִין בַּיִת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַכּוֹכָבִים נִרְאִין מִתּוֹכָהּ – כְּשֵׁרָה. אֵין כּוֹכָבֵי חַמָּה נִרְאִין מִתּוֹכָהּ, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין, וּבֵית הִלֵל מַכְשִׁירִין.

שנינו במשנה שסוכה שסככה מעובה כמין בית — כשרה. תנו רבנן [שנו חכמים]: סוכה המעובה בסככה כמין בית, אף על פי שצפופה כל כך עד שאין הכוכבים נראין מתוכה — כשרה. אולם אם גם אין כוכבי חמה נראין מתוכה, שהסכך צפוף שאפילו ניצוצות אור השמש אינם נראים שם — בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין.

מתני׳ הָעוֹשֶׂה סוּכָּתוֹ בְּרֹאשׁ הָעֲגָלָה אוֹ בְּרֹאשׁ הַסְּפִינָה – כְּשֵׁרָה, וְעוֹלִין לָהּ בְּיוֹם טוֹב. בְּרֹאשׁ הָאִילָן אוֹ עַל גַּבֵּי גָּמָל – כְּשֵׁרָה, וְאֵין עוֹלִין לָהּ בְּיוֹם טוֹב.

העושה סוכתו בראש העגלה או בראש הספינה — אף על פי שהיא מיטלטלת, הרי זו סוכה כשרה, שדי לסוכה שתהא כדירת ארעי. ועולין לה (נכנסים אליה) אף ביום טוב. עשה סוכתו בראש האילן או על גבי גמל — הסוכה מצד עצמה כשרה, ואולם אין עולין לה ביום טוב לפי שאסרו חכמים לעלות או להשתמש ביום טוב באילן או בבהמה.

שְׁתַּיִם בָּאִילָן וְאַחַת בִּידֵי אָדָם, אוֹ שְׁתַּיִם בִּידֵי אָדָם וְאַחַת בָּאִילָן – כְּשֵׁרָה, וְאֵין עוֹלִין לָהּ בְּיוֹם טוֹב. שָׁלֹשׁ בִּידֵי אָדָם וְאַחַת בָּאִילָן – כְּשֵׁרָה, וְעוֹלִין לָהּ בְּיוֹם טוֹב.

היו שתים מדפנות הסוכה באילן, ואחת עשויה בידי אדם למטה בקרקע, או שהיו שתים עשויות בידי אדם ואחת באילן — הסוכה מצד עצמה כשרה, אולם אין עולין לה ביום טוב לפי שאסור להשתמש באילן. אולם אם היו שלש מן הדפנות עשויות בידי אדם ואחת באילן, כיוון שיש בה הכשר סוכה בידי אדם — הרי זו סוכה כשרה, ואף עולין לה ביום טוב.