בְּקֶבֶר הַתְּהוֹם.

בקבר התהום.

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרָבָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא הָיוּ מְבִיאִין דְּלָתוֹת כָּל עִיקָּר, מִפְּנֵי שֶׁדַּעְתּוֹ שֶׁל תִּינוֹק גַּסָּה עָלָיו, שֶׁמָּא יוֹצִיא רֹאשׁוֹ אוֹ אֶחָד מֵאֵבָרָיו וְיִטָּמֵא בְּקֶבֶר הַתְּהוֹם. אֶלָּא מְבִיאִין שְׁוָורִים הַמִּצְרִים שֶׁכְּרֵיסוֹתֵיהֶן רְחָבוֹת, וְהַתִּינוֹקוֹת יוֹשְׁבִין עַל גַּבֵּיהֶן וְכוֹסוֹת שֶׁל אֶבֶן בִּידֵיהֶן, הִגִּיעוּ לַשִׁילוֹחַ יָרְדוּ וּמִלְּאוּם, וְעָלוּ וְיָשְׁבוּ לָהֶן עַל גַּבֵּיהֶן.

ומעירים: אכן תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רבא; ר' יהודה אומר: לא היו מביאין דלתות כל עיקר, מפני שדעתו של תינוק גסה עליו ושמא יוציא את ראשו או אחד מאבריו ויטמא בקבר התהום. אלא מביאין שוורים המצרים שכרסותיהן רחבות, והתינוקות יושבין על גביהן, וכוסות של אבן בידיהן. הגיעו לשילוח — ירדו ומלאום, עלו וישבו להן על גביהן.

וַהֲרֵי מִטָּה, דְּיֵשׁ בָּהּ כַּמָּה אֶגְרוֹפִים. וּתְנַן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: נוֹהֲגִים הָיִינוּ שֶׁהָיִינוּ יְשֵׁנִים תַּחַת הַמִּטָּה בִּפְנֵי הַזְּקֵנִים! שָׁאנֵי מִטָּה, הוֹאִיל וּלְגַבָּהּ עֲשׂוּיָה. שְׁוָורִים נַמִי לְגַבָּן עֲשׂוּיִם!

ומקשים שוב מתוך דברי ר' יהודה עצמם: והרי מטה בסוכה שיש בה (בחלל שבין מקום השכיבה לבין הקרקע) כמה אגרופים, ותנן [ושנינו במשנתנו], ר' יהודה אומר: נוהגים היינו שהיינו ישנים תחת המטה מפני הזקנים, הרי שהמיטה אינה קרויה אהל, אף שהיא גדולה! ודוחים: שאני [שונה] מטה, הואיל ולגבה היא עשויה. כלומר: אין המיטה עשויה אלא להשתמש על גבה, ולא לצורך הדברים שמתחתיה, ולכן אף אין לומר שהחלל שתחתיה יוצר אהל. ומקשים: אם כן, הרי השוורים שנסתייעו בהם להבאת המים לפרה האדומה נמי [גם כן] הלא לגבן הן עשוין, ובכל זאת מחשיבים את כריסי השוורים כאהל אף לדברי ר' יהודה!

כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שָׁאנֵי שְׁוָורִים הוֹאִיל וּמְגִינִים עַל הָרוֹעִים, בַּחַמָּה מִפְּנֵי הַחַמָּה, וּבַגְּשָׁמִים מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים. אִי הָכִי, מִטָּה נַמִי, הוֹאִיל וּמְגִינָה עַל מִנְעָלִים וְסַנְדָּלִים שֶׁתַּחְתֶּיהָ!

כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' אלעזר: שאני [שונים] השוורים שתחתם נחשב כאהל הואיל ומגינים על הרועים בימות החמה מפני החמה ובימות הגשמים מפני הגשמים, שלפעמים שוכבים הרועים תחת כריסות השוורים כדי להנצל מן החום ומן הגשם. ומקשים: אי הכי [אם כך] שהגנה זו נחשבת כיוצרת אהל, אם כן מטה נמי [גם כן] ייחשב החלל שתחתיה כאהל הואיל ומגינה על מנעלים וסנדלים שמניחים תחתיה!

אֶלָּא אָמַר רָבָא: שָׁאנֵי שְׁוָורִים, הוֹאִיל וַעֲשׂוּיִם לְהָגֵין עַל בְּנֵי מֵעַיִם שֶׁלָּהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי וּבַעֲצָמוֹת וְגִידִים תְּסוֹכְכֵנִי״.

אלא אמר רבא: יש לדחות את ההסבר הקודם ושאני [שונים] השוורים שהם נחשבים אהל, הואיל ועשוין כרים וגבם להגין על בני מעים שלהן, שנאמר: "עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תשככני" (איוב י, יא), וכיון שהעור והבשר נחשבים ככיסוי וסכך, כאמור בכתוב, לכן דינם כאהל.

וְאִי בָּעֵית אֵימָא: רַבִּי יְהוּדָה לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: סוּכָּה דִּירַת קֶבַע בָּעֵינַן, וַהֲוָה לֵיהּ מִטָּה דִּירַת עֲרַאי, וְסוּכָּה אֹהֶל קֶבַע, וְלָא אָתֵי אֹהֶל עֲרַאי וּמְבַטֵּל אֹהֶל קֶבַע.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] טעם אחר: ר' יהודה הולך בענין זה לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר: סוכה דירת קבע בעינן [צריכים אנו] ואין יוצאים בסוכה אלא אם כן היתה עשויה כדירת קבע, והוה לה [ונעשתה] מטה זו שבסוכה דירת ארעי, וסוכה אהל קבע, ולא אתי [יכול לבוא] אהל ארעי כמיטה זו ומבטל אהל קבע, שהסוכה שצריכה להיות כבנין קבע מבטלת מתוך חשיבותה כל אהל ארעי העשוי בתוכה.

וְהָא רַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר נַמִי סוּכָּה דִּירַת קֶבַע בָּעֵינַן, (הָא) וְאָתֵי אֹהֶל עֲרַאי וּמְבַטֵּל אֹהֶל קֶבַע! (אִין), בְּהָא פְּלִיגִי: מָר סָבַר: אָתֵי אֹהֶל עֲרַאי וּמְבַטֵּל אֹהֶל קֶבַע, וּמָר סָבַר: לָא אָתֵי אֹהֶל עֲרַאי וּמְבַטֵּל אֹהֶל קֶבַע.

ומקשים: והא [והרי] ר' שמעון שאמר נמי [גם כן] כפי שהסברנו (לעיל סוכה ז, ב) שסוכה דירת קבע בעינן [צריכים אנו], ובכל זאת סבור הוא כי אתי [בא] אהל ארעי כמיטה ומבטל אהל קבע כסוכה! ומשיבים: אין [כן]! אכן בהא פליגי [בנושא זה עצמו חלוקים הם]; מר [חכם זה, ר' שמעון] סבר כי אתי [יכול לבוא] אהל ארעי ומבטל אהל קבע, ומר [וחכם זה, ר' יהודה] סבר שלא אתי [יכול לבוא] אהל ארעי ומבטל אהל קבע.

״אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מַעֲשֶׂה בְּטָבִי עַבְדּוֹ״. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מִשִּׂיחָתוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל לָמַדְנוּ שְׁנֵי דְבָרִים; לָמַדְנוּ שֶׁעֲבָדִים פְּטוּרִים מִן הַסּוּכָּה, וְלָמַדְנוּ שֶׁהַיָּשֵׁן תַּחַת הַמִּטָּה לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ.

מסופר במשנה ש אמר ר' שמעון והביא מעשה כדי לסתור את דברי ר' יהודה; מעשה בטבי עבדו של רבן גמליאל שהיה ישן תחת המיטה, ולטענת רבן גמליאל היה זה מפני שהיה תלמיד חכם וידע שעבדים פטורים ממצות סוכה. תניא [שנינו בברייתא], אמר ר' שמעון: משיחתו של רבן גמליאל למדנו שני דברים; למדנו שעבדים פטורים מן הסוכה, ולמדנו שהישן תחת המטה לא יצא ידי חובתו.

וְלֵימָא ״מִדְּבָרָיו שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל״?! מִילְּתָא אַגַּב אוֹרְחֵיהּ קָא מַשְׁמַע לָן, כִּי הָא דְּאָמַר רַב אַחָא בַּר אַדָּא, וְאָמְרִי לָהּ אָמַר רַב אַחָא בַּר אַדָּא אָמַר רַב הַמְנוּנָא אָמַר רַב: מִנַּיִן שֶׁאֲפִילּוּ שִׂיחַת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים צְרִיכָה לִימּוּד – שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל״.

בלשון ברייתא זו מדקדקים: ולימא [ושיאמר]: "מדבריו של רבן גמליאל" ומדוע השתמש בביטוי המיוחד "שיחתו"? ומשיבים: אכן, בכוונה השתמש בביטוי זה כי מילתא אגב אורחיה קא משמע לן [דבר בדרך אגב השמיע לנו] כי הא [כמו זו] שאמר רב אחא בר אדא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב אחא בר אדא אמר רב המנונא אמר רב: מנין שאפילו שיחת תלמידי חכמים שאין בכוונת המדבר לכאורה להורות הלכה וכדומה, מניין שאף היא צריכה תלמוד ויש בה ערך — שנאמר בצדיקים: "אשר פריו יתן בעיתו ועלהו לא יבול" (תהלים א, ג), ללמד שאצל תלמיד חכם לא רק פרי יצירתו העיקרי הוא חשוב אלא גם דברים צדדיים הנובעים ממנו ("עלהו") יש בהם ברכה.

מתני׳ הַסּוֹמֵךְ סוּכָּתוֹ בְּכַרְעֵי הַמִּטָּה – כְּשֵׁרָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם אֵינָהּ יְכוֹלָה לַעֲמוֹד בִּפְנֵי עַצְמָהּ – פְּסוּלָה.

הסומך סוכתו בכרעי המטה, כלומר: שמשעין את הסכך על גבי מוטות הקבועים לצד המיטה — כשרה. ר' יהודה אומר: אם סוכה זו אינה יכולה לעמוד בפני עצמה ללא המיטה — הרי זו פסולה.

גמ׳ מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה? פְּלִיגִי בָּהּ רַבִּי זֵירָא וְרַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל. חַד אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָהּ קֶבַע, וְחַד אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲמִידָהּ בְּדָבָר הַמְקַבֵּל טוּמְאָה.

שואלים: מאי טעמיה [מה טעמו] של ר' יהודה הפוסל סוכה זו? פליגי [נחלקו] בה, בביאור הדבר ר' זירא ורב אבא בר ממל. חד [אחד מהם] אמר: פסולה סוכה זו מפני שאין לה קבע, שהרי סוכה זו מיטלטלת בהסטת המיטה, אין מיטה חזקה דיה לסמוך את הסוכה והרי כבר אמרנו שר' יהודה סבור שסוכה צריכה להיות כדירת קבע, ואם עשאה בכרעי המיטה אין זה קבע. וחד [ואחד מהם] אמר: פסולה מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה, שלא רק סכך המקבל טומאה פוסל את הסוכה, אלא גם כל דבר אחר המקבל טומאה ועשוי להעמיד את הסכך.

מַאי בֵּינַיְיהוּ – כְּגוֹן שֶׁנָּעַץ שַׁפּוּדִין שֶׁל בַּרְזֶל וְסִיכֵּךְ עֲלֵיהֶם. לְמַאן דְּאָמַר לְפִי שֶׁאֵין לָהּ קֶבַע – הֲרֵי יֵשׁ לָהּ קֶבַע, וּמַאן דְּאָמַר מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲמִידָהּ בְּדָבָר הַמְקַבֵּל טוּמְאָה – הֲרֵי מַעֲמִידָהּ בְּדָבָר הַמְקַבֵּל טוּמְאָה.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] בין שני החכמים המסבירים את דברי ר' יהודה, הלכה למעשה? ומסבירים: כגון שנעץ בקרקע שפודין של ברזל וסיכך עליהם, ולדעת מאן דאמר [מי שאמר] שטעם הפסול הוא לפי שאין לה קבע, הרי יש לה קבע בשיפודים אלה וכשירה. אולם למאן דאמר [לדעת מי שאמר] שהטעם הוא מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה, הרי אף כאן מעמידה בדבר המקבל טומאה ופסולה.

אָמַר אַבַּיֵי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא סָמַךְ, אֲבָל סִיכֵּךְ עַל גַּב הַמִּטָּה – כְּשֵׁרָה. מַאי טַעְמָא, לְמַאן דְּאָמַר לְפִי שֶׁאֵין לָהּ קֶבַע – הֲרֵי יֵשׁ לָהּ קֶבַע, לְמַאן דְּאָמַר מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲמִידָהּ בְּדָבָר הַמְקַבֵּל טוּמְאָה – הֲרֵי אֵין מַעֲמִידָהּ בְּדָבָר הַמְקַבֵּל טוּמְאָה.

אמר אביי: לא שנו מחלוקת זו אלא כאשר סמך את הסכך למוטות המיטה וכרעי המיטה משמשים כדופן לסוכה, כאשר הסוכה כולה נשענת על כך. אבל אם סיכך על גבי המטה, שאם הניח כמה מיטות בשלושה צדדים כדי שתשמשנה כדפנות לסוכה וסיכך את החלל שביניהן — סוכה זו לדעת הכל כשרה. מאי טעמא [מה הטעם] כשרה, משום שאין בה פסול לשני אופני ההסבר. למאן דאמר [לדעת מי שאמר] במשנה שאותה סוכה פסולה לפי שאין לה קבע, הרי זו יש לה קבע שאינה נשענת על כרעי המיטה. ולמאן דאמר [ולמי שאמר] מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה אולם כאן הרי אין מעמידה בדבר המקבל טומאה שעמידת הסוכה עצמה אינה בדבר המקבל טומאה.