טִיט הַנָרוֹק יוֹכִיחַ, שֶׁמִּצְטָרֵף לְאַרְבָּעִים סְאָה, וְהַטּוֹבֵל בּוֹ לֹא עָלְתָה לוֹ טְבִילָה.

מחצלת קנים גדולה, אם עשאה מתחילה לצורך שכיבה עליה — מקבלת טומאה בתורת כלי, ולכן גם אין מסככין בה. ואם עשה אותה לצורך סיכוך — מסככין בה, ואינה מקבלת טומאה, שהרי אינה כלי העשוי לישיבה. ר' אליעזר אומר אין לעשות הבחנה לפי הגודל אלא לפי השימוש אחת קטנה ואחת גדולה אם עשאה לשכיבה — מקבלת טומאה ואין מסככין בה, עשאה לסיכוך — מסככין בה, ואינה מקבלת טומאה.

מתני׳ הָעוֹשֶׂה סוּכָּתוֹ כְּמִין צְרִיף, אוֹ שֶׁסְּמָכָהּ לַכּוֹתֶל, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָהּ גַּג, וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין.

כאשר מעיינים בלשון המשנה, מדייקים: הא גופא קשיא [היא עצמה, משנתנו, קשה] שיש בה לכאורה סתירה פנימית. אמרת מצד אחד: כי אם עשאה לשכיבה — מקבלת טומאה ואין מסככין בה, ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] שעשאה במיוחד לשכיבה, הא [הרי] מחצלת גדולה שלא ייחד אותה לתפקיד מיוחד, אלא עשאה סתמא [בסתם] ולא ציין את יעודה — לסיכוך היא וכשרה.

גמ׳ תָּנָא: מוֹדֶה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁאִם הִגְבִּיהָהּ מִן הַקַּרְקַע טֶפַח אוֹ שֶׁהִפְלִיגָהּ מִן הַכּוֹתֶל טֶפַח – שֶׁהִיא כְּשֵׁרָה.

והדר תני [וחזר ושנה] בהמשך המשנה: אם עשאה לסיכוך — מסככין בה ואינה מקבלת טומאה, ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] שעשאה במיוחד לסיכוך, הא [הרי] אם עשאה בסתמא [בסתם] — ודאי לשכיבה היא עשויה. הרי ששתי ההלכות הנאמרות במשנה סותרות זו לזו, בענין דברים שלא יוחדו מתחילה לצורך מסויים!

מַאי טַעֲמַיְיהוּ דְּרַבָּנַן – שִׁיפּוּעֵי אֹהָלִים כַּאֲהָלִים דָּמוּ.

ומתרצים: הא לא קשיא [זו אינה קשה], כאן בגדולה, כאן — בקטנה. כלומר: בתחילה מדובר במחצלת גדולה, שדווקא אם עשאה לשכיבה היא מקבלת טומאה וסתמה טהורה. ואילו בהמשך מדובר במחצלת קטנה, שבזו אם עשאה לסיכוך — מסככין בה, אבל סתמה לשם שכיבה היא.

אַבַּיֵי אַשְׁכַּחֵיהּ לְרַב יוֹסֵף דְּקָא גְּנֵי בְּכִילַּת חֲתָנִים בַּסּוּכָּה. אֲמַר לֵיהּ: כְּמַאן – כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, שָׁבְקַתְּ רַבָּנַן וְעָבַדְתְּ כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר?!

ומעירים: בשלמא לרבנן לא קשיא [נניח לשיטת חכמים, לפי סתם משנה, אינו קשה] ואפשר ליישב את הדברים כפי שהסברת. אלא לשיטת ר' אליעזר עדיין קשיא [קשה], דתנן [שכן שנינו במשנתנו]; ר' אליעזר אומר: אחת קטנה ואחת גדולה, אם עשאה לשכיבה — מקבלת טומאה ואין מסככין בה, ומדבריו נדייק: טעמא [הטעם] דווקא שעשאה לשכיבה, הא [הרי] אם עשאה סתמא [בסתם] — ודאי מחצלת כזו לסיכוך. היא עשוייה.

אֲמַר לֵיהּ: בָּרַיְיתָא אִיפְּכָא תָּנֵי: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַכְשִׁיר וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין. שָׁבְקַתְּ מַתְנִיתִין וְעָבַדְתְּ כְּבָרַיְיתָא?!

ומעתה אימא סיפא [אמור את המשך דבריו האמורים בסופה של המשנה]: עשאה לסיכוך — מסככין בה ואינה מקבלת טומאה. ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] אם עשאה לסיכוך, הא סתמא [הרי סתמה] לשכיבה היא עומדת, והרי דבריו כסותרים זה את זה, וכאן אי אפשר לחלק בין קטנה לגדולה, שהרי הוא עצמו אינו מחלק!

אֲמַר לֵיהּ: מַתְנִיתִין יְחִידָאָה הִיא. דְּתַנְיָא: הָעוֹשֶׂה סוּכָּתוֹ כְּמִין צְרִיף אוֹ שֶׁסְּמָכָהּ לַכּוֹתֶל, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָהּ גַּג, וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין.

אלא אמר רבא: יש לדחות את התירוץ הראשון שתירצנו, ובמחצלת גדולה כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] דסתמא [שסתמה] של מחצלת זו לסיכוך היא עשויה. כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה במחצלת קטנה. תנא קמא [התנא הראשון] סבר כי סתם קטנה לשכיבה היא מיועדת, ואילו ר' אליעזר סבר: כי סתם מחצלת קטנה נמי [גם כן] לסיכוך היא עשוייה, אלא אם כן יועדה במפורש לשכיבה.

מתני׳ מַחֲצֶלֶת קָנִים גְּדוֹלָה, עֲשָׂאָהּ לִשְׁכִיבָה – מְקַבֶּלֶת טוּמְאָה וְאֵין מְסַכְּכִין בָּהּ, לַסִּיכּוּךְ – מְסַכְּכִין בָּהּ וְאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טוּמְאָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַחַת קְטַנָּה וְאַחַת גְּדוֹלָה, עֲשָׂאָהּ לִשְׁכִיבָה – מְקַבֶּלֶת טוּמְאָה, וְאֵין מְסַכְּכִין בָּהּ, לַסִּיכּוּךְ – מְסַכְּכִין בָּהּ וְאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טוּמְאָה.

טיט הנרוק יוכיח. כלומר: הדין שנאמר בטיט שהוא דליל כל כך שאפשר להריקו בשפיכה מכלי לכלי, שמצטרף לארבעים סאה במקוה, שאם היה מקוה שיש בו מים קרוב לשיעור המכשיר של ארבעים סאה ונוסף לכך היתה במקוה כמות של טיט רך מאוד הרי זה מצטרף להכשיר את המקוה, אף שהטובל בו, בטיט עצמו לא עלתה לו טבילה. הרי שיכול להיות דבר המצטרף להכשר, אף שהוא לכשעצמו אינו כשר.

גמ׳ הָא גּוּפָהּ קַשְׁיָא, אָמְרַתְּ: עֲשָׂאָהּ לִשְׁכִיבָה מְקַבֶּלֶת טוּמְאָה וְאֵין מְסַכְּכִין בָּהּ. טַעְמָא – דַּעֲשָׂאָהּ לִשְׁכִיבָה, הָא סְתָמָא – לְסִיכּוּךְ.

העושה סוכתו כמין צריף כאהל משופע מכל צד, או שהיתה עשויה קיר אחד וסמכה לכותל ר' אליעזר פוסל סוכה זו מפני שאין לה גג ניכר, וחכמים מכשירין שלדעתם יכולים להיות הגג והדופן יחידה אחת ואף שאינם נבדלים זה מזה — כשרים.

וַהֲדַר תָּנֵי: לְסִיכּוּךְ – מְסַכְּכִין בָּהּ וְאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טוּמְאָה. טַעְמָא – דַּעֲשָׂאָהּ לְסִיכּוּךְ, הָא סְתָמָא – לִשְׁכִיבָה!

תנא [שנויה בתוספתא]: מודה ר' אליעזר שאם הגביה את הסוכה הזו העשויה כצריף או זו הסמוכה לכותל מן הקרקע טפח ויש לה קיר זקוף לפחות בן טפח אחד, או שהפליגה (הרחיקה) למעלה בקצה העליון מן הכותל טפח — שהיא כשרה. משום שאז ניכר שיש בה חלק המשמש כעין גג, וחלק המשמש כעין דופן וכיון שקיימת הבחנה כלשהי בין הדופן והגג — הרי זו כשרה.

הָא לָא קַשְׁיָא; כָּאן – בִּגְדוֹלָה, כָּאן – בִּקְטַנָּה.

ושואלים: מאי טעמייהו דרבנן [מה טעמם של חכמים] המכשירים אף כשדופן הסוכה משופע לגמרי? ומשיבים: לדעתם שיפועי אהלים כאהלים דמו [נחשבים]. כלומר: השיפוע אף שאין ניכרים בו תחומי הגג והדופן, הרי דינו לענין זה כאהל, כלומר ככיסוי וסכך, ואין אנו צריכים שיהיה לו גג נבדל ניכר לעין.

(בִּשְׁלָמָא לְרַבָּנַן לָא קַשְׁיָא, אֶלָּא לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר קַשְׁיָא, דִּתְנַן): רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַחַת קְטַנָּה וְאַחַת גְּדוֹלָה, עֲשָׂאָהּ לִשְׁכִיבָה – מְקַבֶּלֶת טוּמְאָה וְאֵין מְסַכְּכִין בָּהּ. טַעְמָא – דַּעֲשָׂאָהּ לִשְׁכִיבָה, הָא סְתָמָא – לְסִיכּוּךְ.

מסופר: אביי אשכחיה [מצא] את רב יוסף רבו דקא גני [שהוא ישן] בכילת חתנים שהיא מיטה מסוככת שמעליה יש כילה של בד העשויה בשיפוע, בתוך הסוכה. לכאורה לא יצא ידי חובה, שהרי ישן באהל שאינו סוכה. אמר ליה [לו] אביי: כמאן [כשיטת מי] עושה אתה כך, ואינך סבור שכילה זו דינה כאהל — כדעת ר' אליעזר האומר שדבר שאין לו גג נבדל מלמעלה אינו קרוי כלל גג, ואם ישן בתוך הסוכה בתוך כילה כזו אינו נחשב כישן בבית שבתוך סוכה. אולם, כיצד יכול אתה לנהוג כן? שהרי שבקת [עזבת] את שיטת רבנן [חכמים] המתירים בסוכה וממילא פוסלים בכילה ועבדת [ועשית] כשיטת ר' אליעזר, שדעתו דעת יחיד!

אֵימָא סֵיפָא: עֲשָׂאָהּ לְסִיכּוּךְ – מְסַכְּכִין בָּהּ וְאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טוּמְאָה, טַעְמָא – דַּעֲשָׂאָהּ לְסִיכּוּךְ, הָא סְתָמָא – לִשְׁכִיבָה!

אמר ליה [לו] רב יוסף: בברייתא איפכא תני [ההיפך שנינו], בהיפוך הדעות, ושם שנינו: ר' אליעזר מכשיר וחכמים פוסלין. תמה עליו אביי: אם כן שבקת מתניתין [עוזב אתה את משנתנו] שגירסתה מוסמכת ועבדת [ועושה אתה] כברייתא שלא תמיד היא מדוייקת?

אֶלָּא אָמַר רָבָא: בִּגְדוֹלָה כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דִּסְתָמָא לְסִיכּוּךְ, כִּי פְּלִיגִי – בִּקְטַנָּה. תַּנָּא קַמָּא סָבַר: סְתָם קְטַנָּה לִשְׁכִיבָה, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: סְתָם קְטַנָּה נַמִי לְסִיכּוּךְ.

אמר ליה [לו]: יש לי הוכחה אחרת לדיוקה של אותה ברייתא, כי מתניתין יחידאה [משנתנו בעצם כדעת יחיד] היא, ורוב החכמים חולקים עליה. דתניא [ שכן שנינו בברייתא]: העושה סוכתו כמין צריף או שסמכה לכותל, ר' נתן אומר: ר' אליעזר פוסל מפני שאין לה גג וחכמים מכשירין. ומשנתנו ערוכה לפי גירסה זו, אך מן הברייתא מובן כי גירסה זו היא דעת יחיד של ר' נתן, ורוב חכמי הדור גרסו להיפך, ולכן להלכה יש להפוך את הדעות. ולפיכך מותר לישון בכילת חתנים בסוכה.