אָמְרִינַן: פִּי תִּקְרָה יוֹרֵד וְסוֹתֵם. רָבָא אָמַר פְּסוּלָה, לָא אָמְרִינַן: פִּי תִּקְרָה יוֹרֵד וְסוֹתֵם.

כי אמרינן [אומרים אנו] ומקבלים את ההנחה שפי תקרה יורד וסותם. שמאחר שלאכסדרה יש תיקרה הרי פי (קצה) התיקרה הוא כמחיצה קטנה לעצמו ומחשיבים אותו כאילו הוא נמשך ויורד וסותם עד למטה כדופן. רבא אמר: סוכה זו פסולה, כי לא אמרינן [אין אנו אומרים] פי תקרה יורד וסותם.

אֲמַר לֵיהּ רָבָא אַבַּיֵי: לְדִידָךְ דַּאֲמַרְתְּ פִּי תִּקְרָה יוֹרֵד וְסוֹתֵם – אֲפִילּוּ הִפְחִית דּוֹפֶן אֶמְצָעִי! אֲמַר לֵיהּ: מוֹדֵינָא לָךְ בְּהַהִיא, דַּהֲוָה לֵיהּ כְּמָבוֹי הַמְפוּלָּשׁ.

אמר ליה [לו] רבא לאביי: לדידך [לשיטתך] דאמרת [שאתה אומר] כי פי תקרה יורד וסותם ודבר זה נחשב כדופן, אם כן לשיטתך סוכה שיש עליה קורות ישרות אפילו הפחית דופן האמצעי ויש לה רק שתי דפנות תהא הסוכה כשרה, אם אומר אתה "פי תיקרה יורד וסותם", ותיחשב הסוכה כסתומה מכל צד! אמר ליה: מודינא לך בההיא [מודה אני לך בזו] דהוה ליה [שהרי היא] כמבוי המפולש שהכל עוברים בו, ואין מקום לסמוך כאן על ההנחה של פי תיקרה יורד וסותם. אבל במקום שאין הכל עוברים, יכולים אנו לסמוך על התפישה כי פי תיקרה עצמו יורד וסותם.

לֵימָא אַבַּיֵי וְרָבָא בִּפְלוּגְתָּא דְּרַב וּשְׁמוּאֵל קָמִיפַּלְגִי, דְּאִתְּמַר: אַכְסַדְרָה בְּבִקְעָה, רַב אָמַר: מוּתָּר לְטַלְטֵל בְּכוּלּוֹ, דְּאָמְרִינַן פִּי תִּקְרָה יוֹרֵד וְסוֹתֵם. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֵין מְטַלְטְלִין בָּהּ אֶלָּא בְּאַרְבַּע אַמּוֹת, דְּלָא אָמְרִינַן פִּי תִּקְרָה יוֹרֵד וְסוֹתֵם.

ומציעים: לימא [האם לומר] כי אביי ורבא בפלוגתא [במחלוקת] של רב ושמואל קמיפלגי [הם חלוקים], שהם מפתחים מחלוקת יסודית שכבר נחלקו בה אמוראים אחרים. דאתמר [שנאמר] שנחלקו בנושא זה: אכסדרה שהיתה מצויה בתוך בקעה (שדה) והבקעה אין דינה כרשות הרבים אלא ככרמלית (רשות ביניים), והשאלה היא: האם נאמר שהאכסדרה למרות שאין לה מחיצות גמורות נחשבת כרשות היחיד או לא. רב אמר: מותר לטלטל בכולו בכל השטח של האכסדרה, שלדעתו הריהו נחשב כרשות היחיד, דאמרינן [שאומרים אנו]; פי תקרה של האכסדרה יורד וסותם והריהי כמוקפת מחיצות מכל צד. ושמואל אמר: אין מטלטלין בה אלא בארבע אמות, כפי שמותר לטלטל בכרמלית עצמה, כי לא אמרינן [אין אנו אומרים] פי תקרה יורד וסותם. ולכאורה מחלוקת אביי ורבא זהה ביסודה למחלוקתם של רב ושמואל!

אַלִּיבָּא דִּשְׁמוּאֵל – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי.

את הדמיון הזה דוחים, ואומרים: אליבא [לפי שיטתו] של שמואל, כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חולקים] שאפילו אביי מודה שלפי שיטת שמואל אין לומר הלכה זו בסוכה.