בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מִלְּמַעְלָה, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מִלְּמַטָּה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: לֹא תְּהֵא מְחִיצָּה גְּדוֹלָה מִן הַכּוֹתֶל שֶׁבֵּינֵיהֶן!

בית שמאי אומרים; מחיצה זו יכולה להיות מלמעלה בכל גובה שהוא בתוך חלל הבור, ובית הלל אומרים דווקא מלמטה סמוך למים. אמר ר' יהודה: לא תהא מחיצה שעושים בתוך הבור גדולה וחשובה מן הכותל שביניהן שבין החצרות עצמן, שהרי הכותל שבין החצרות עובר מעל לבור, ודי בכותל זה התלוי מעל למי הבור כדי לשמש כמחיצה.

אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רַבִּי יְהוּדָה בְּשִׁיטַּת רַבִּי יוֹסֵי אֲמָרָהּ, דְּאָמַר: מְחִיצָּה תְּלוּיָה מַתֶּרֶת.

אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: ר' יהודה בנושא זה בשיטת ר' יוסי אמרה, שאמר שמחיצה תלויה מתרת, ומשום כך, הכותל שבין החצרות, אף שהוא תלוי ועובר מעל הבור, הריהו מועיל לחלק אף את הבור.

וְלֹא הִיא, לֹא רַבִּי יְהוּדָה סָבַר לָהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי, וְלֹא רַבִּי יוֹסֵי סָבַר לָהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה.

ודוחים: ולא היא, ואין הדבר כן, שהשוואת השיטות אינה נכונה, ואפשר לומר כי לא ר' יהודה סבר לה [סבור] כר' יוסי, ולא ר' יוסי סבר לה [סבור] כר' יהודה.

לֹא רַבִּי יְהוּדָה סָבַר לָהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי – עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה הָתָם אֶלָּא בְּעֵירוּבֵי חֲצֵירוֹת דְּרַבָּנַן, אֲבָל הָכָא סוּכָּה דְּאוֹרַיְיתָא – לֹא.

ומבארים: לא ר' יהודה סבר לה כר' יוסי, כי עד כאן לא שמענו שקאמר [אמר] ר' יהודה התם [שם] שמחיצה תלויה מתרת, אלא בעירובי חצרות שהם דרבנן [מדברי סופרים] ולכן סבור הוא שמחיצה כזו מתירה בהם. אבל הכא [כאן] בסוכה דאורייתא [שהיא מן התורה] לא יתיר.

וְלֹא רַבִּי יוֹסֵי סָבַר לָהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה, עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יוֹסֵי הָכָא אֶלָּא בַּסּוּכָּה, דְּמִצְוַת עֲשֵׂה. אֲבָל שַׁבָּת דְּאִיסּוּר סְקִילָה – לֹא.

ולהיפך; ולא ר' יוסי סבר לה כר' יהודה, כי עד כאן לא שמענו שקאמר [אמר] ר' יוסי הכא [כאן] אלא בסוכה שאינה אלא מצות עשה, אבל בדיני שבת שהם חמורים, ובאופן כללי יש בהם איסור סקילה, לא יודה שמחיצה תלויה מתרת. ואם כן אין להשוות את השיטות.

וְאִם תֹּאמַר: מַעֲשֶׂה שֶׁנַּעֲשָׂה בְּצִיפּוֹרִי עַל פִּי מִי נַעֲשָׂה? לֹא עַל פִּי רַבִּי יוֹסֵי אֶלָּא עַל פִּי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי.

ואם תאמר: כיון שר' יוסי אינו סובר בדין שבת כר' יהודה, אם כן מעשה שנעשה בציפורי שסמכו על מחיצה תלויה לענין שבת בדבר שיש בו חיוב חמור מן התורה, על פי מי נעשה? לא על פי ר' יוסי, אלא על פי בנו ר' ישמעאל בר' יוסי.

וּמַאי מַעֲשֶׂה? דְּכִי אֲתָא רַב דִּימִי אֲמַר: פַּעַם אַחַת שָׁכְחוּ וְלֹא הֵבִיאוּ סֵפֶר תּוֹרָה מֵעֶרֶב שַׁבָּת, לְמָחָר פֵּירְסוּ סְדִינִין עַל גַּבֵּי הָעַמּוּדִים וְהֵבִיאוּ סֵפֶר תּוֹרָה, וְקָרְאוּ בּוֹ.

ומאי [ומה] היה אותו מעשה — דכי אתא [שכאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר: פעם אחת שכחו ולא הביאו ספר תורה מערב שבת לבית הכנסת. וכיון שהיו צריכים להביא ספר תורה לקרוא בו ואסור לטלטל בשבת, עשו כך: למחר בשבת פירסו (תלו) סדינין על גבי העמודים שהיו קבועים בדרך לבית הכנסת, ויצרו על ידי כך מחיצות בין הבית שבו היה מונח הספר לבין בית הכנסת והביאו ספר תורה דרך המחיצות הללו וקראו בו.

פֵּירְסוּ סָלְקָא דַּעֲתָךְ מֵהֵיכָן הֱבִיאוּם בַּשַּׁבָּת? אֶלָּא: מָצְאוּ סְדִינִין פְּרוּסִין עַל גַּבֵּי הָעַמּוּדִים, וְהֵבִיאוּ סֵפֶר תּוֹרָה וְקָרְאוּ בּוֹ.

על לשון הדברים שואלים: פירסו סלקא דעתך [עולה על דעתך לומר]? זה ודאי אינו נכון, שהרי כיצד יכלו לעשות זאת, מהיכן הביאום בשבת? שהרי אסור היה לטלטל שם, כאמור, וכיצד יכלו להביא את הסדינין? אלא יש לומר שכך היה המעשה? מצאו סדינין פרוסין על גבי העמודים והביאו ספר תורה וקראו בו. הרי שסמכו על מחיצה תלויה אפילו לדברי תורה. אולם דבר זה לא היה לא כשיטת ר' יהודה ולא כשיטת ר' יוסי, אלא לפי שיטה שלישית נעשה.

אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר אֲבִימִי: מַחֲצֶלֶת אַרְבָּעָה וּמַשֶּׁהוּ מַתֶּרֶת בַּסּוּכָּה מִשּׁוּם דּוֹפֶן. הֵיכִי עָבֵיד – תָּלֵי לֵיהּ בָּאֶמְצַע, פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה לְמַטָּה וּפָחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה לְמַעְלָה, וְכָל פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה כְּלָבוּד דָּמֵי.

אמר רב חסדא אמר אבימי: מחצלת שרוחבה ארבעה טפחים ומשהו — אפשר שתהא מתרת בסוכה משום דופן. ומסבירים: היכי עביד [כיצד הוא עושה אותה]? תלי ליה [תולה אותה] באמצע של עשרה טפחים התחתונים פחות משלשה טפחים למטה לקרקע ופחות משלשה טפחים למעלה לסכך, וכלל הוא שכל חלל שהוא פחות משלשה טפחים כלבוד (צמוד) דמי [נחשב], ועל ידי ארבעה טפחים ומשהו אלה נחשב הכל כמחיצה בת עשרה טפחים.

פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: חַד לָבוּד – אָמְרִינַן, תְּרֵי לָבוּד – לָא אָמְרִינַן, קָא מַשְׁמַע לָן.

ושואלים: הלא באופן זה פשיטא [פשוט, מובן] הדבר, ומה טעם לאומרו? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] כי חד לבוד אמרינן [לבוד אחד אומרים אנו] שאנו מחשיבים כאילו המחיצה נמשכת מצד אחד, אולם תרי [שני] לבוד, בשני צדדים שונים, לא אמרינן [אין אנו אומרים], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין זה מעכב.

מֵיתִיבִי: מַחֲצֶלֶת שִׁבְעָה וּמַשֶּׁהוּ מַתֶּרֶת בַּסּוּכָּה מִשּׁוּם דּוֹפֶן! כִּי תַּנְיָא הַהִיא בְּסוּכָּה גְּדוֹלָה. וּמַאי קָא מַשְׁמַע לָן – דִּמְשַׁלְשְׁלִין דְּפָנוֹת מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה כְּרַבִּי יוֹסֵי.

על עיקר דברי אבימי מיתיבי [מקשים], ממה ששנינו בברייתא: מחצלת שבעה ומשהו מתרת בסוכה משום דופן. משמע: שבעה, אבל לא פחות משבעה! ומשיבים: כי תניא ההיא [כאשר שנויה אותה ברייתא], הריהי שנויה בסוכה גדולה, כלומר: סוכה הגבוהה הרבה מעשרה טפחים. ואם תולים את המחצלת סמוך לשלושה טפחים לסכך הרי היא נחשבת כיורדת עד למטה וכשרה, אף על פי שעדיין קיים רווח גדול בין תחתיתה לקרקע. ומאי קא משמע לן [ומה השמיע לנו] בכך — שמשלשלין דפנות מלמעלה למטה כשיטת ר' יוסי.

אָמַר רַבִּי אַמִי: פַּס אַרְבָּעָה וּמַשֶּׁהוּ מַתִּיר בַּסּוּכָּה מִשּׁוּם דּוֹפֶן, וּמוֹקִים לֵיהּ בְּפָחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה טְפָחִים סָמוּךְ דּוֹפֶן. וְכָל פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה סָמוּךְ לַדּוֹפֶן כְּלָבוּד דָּמִי.

כיון שהוזכר ענין זה של יצירת דופן לסוכה תוך שימוש בהלכות לבוד, מביאים מה שאמר ר' אמי: פס שרוחבו ארבעה טפחים ומשהו — מתיר בסוכה משום דופן. כיצד מוקים ליה [מעמיד הוא אותו] — בפחות משלשה טפחים סמוך לדופן אחרת, וכל פחות משלשה טפחים סמוך לדופן כלבוד דמי [נחשב].

מַאי קָא מַשְׁמַע לָן? הָא קָא מַשְׁמַע לָן: שִׁיעוּר מֶשֶׁךְ סוּכָּה קְטַנָּה שִׁבְעָה.

ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע ומחדש לנו בכך]? הרי יודעים אנו דין לבוד! ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו]; ששיעור משך (אורך) סוכה קטנה שבעה טפחים ואין צורך בשטח גדול יותר, ולכן ניתן ליצור דופן סוכה בפס ארבעה טפחים.