וְהָא אֶפְשָׁר לְצַמְצֵם! אָמַר רַבִּי אַמִי: בְּמַעְדִּיף.

והא [והרי] אפשר לצמצם (לדייק). כלומר: אין הכרחי שיהא הריוח גדול יותר, שהרי אפשר לדייק ולעשות שיהא הרווח ביניהן בדיוק כמותן, והמשנה לא דרשה יותר! אמר ר' אמי: הכוונה היא במעדיף, כלומר: המשנה אינה מכשירה אלא באופן שהוא עושה במכוון את הרווח גדול מעט מן השיפודים.

רָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא בְּשֶׁאֵין מַעְדִּיף, אִם הָיוּ נְתוּנִים שְׁתִי – נוֹתְנָן עֵרֶב, עֵרֶב – נוֹתְנָן שְׁתִי.

רבא אמר: אפילו תימא [תאמר] כי המשנה מכשירה אף בשאין מעדיף, אלא כך עושה: אם היו נתונים השפודים שתי — נותנן לסכך הכשר ערב, היו נתונים ערב — נותנן שתי, וכדי שיוכלו אלה להשאר על גבי השפודים בלא ליפול חייב שירבה הסכך הכשר על הפסול.

״אוֹ בַּאֲרוּכוֹת הַמִּטָּה״. לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי אַמִי בַּר טַבְיוֹמֵי. דְּאָמַר רַבִּי אַמִי בַּר טַבְיוֹמֵי: סִכְּכָהּ בִּבְלָאֵי כֵלִים – פְּסוּלָה.

שנינו במשנה שאם מסככה בארוכות המטה, הרי זו פסולה. ומציעים: לימא מסייע ליה [האם נאמר שמשנה זו מסייעת לו] לר' אמי בר טביומי, שאמר ר' אמי בר טביומי: סוכה שסככה בבלאי כלים, כלומר: בשברי כלים — פסולה. שאף ששברי כלים אינם מקבלים עוד טומאה, אולם מאחר שסכך זה בא מדבר שהיה פעם פסול — הריהו פסול לעולם. וראיה ממשנתנו, שהרי ארוכות המיטה אינן עוד כלי לעצמן אלא שבר כלי בלבד, ובכל זאת הריהן פסולות!

כִּדְאָמַר רַבִּי חָנָן אָמַר רַבִּי: בַּאֲרוּכָה וּשְׁתֵּי כְרָעַיִם, בִּקְצָרָה וּשְׁתֵּי כְרָעַיִם. הָכָא נַמִי: בַּאֲרוּכָה וּשְׁתֵּי כְרָעַיִם, בִּקְצָרָה וּשְׁתֵּי כְרָעַיִם.

ודוחים: יש לפרש כאן כדאמר [כפי שאמר] בענין אחר ר' חנן אמר רבי: שמדובר כאן לא בארוכות המיטה בלבד, אלא או בארוכה ושתי כרעים הצמודות לה, או בקצרה ושתי כרעים הצמודות לה, שאפשר להעמידן סמוך לקיר ולהשתמש בהן כעין מיטה, הכא נמי [כאן גם כן] מדובר בארוכה ושתי כרעים, בקצרה ושתי כרעים. ואם כן אפשר לומר שבמשנתנו מדבר בארוכות המיטה כשהן עדיין בגדר כלי ממש, ולא שבר כלי.

הֵיכָא אִיתְּמַר דְּרַבִּי חָנָן אָמַר רַבִּי – אַהָא דִּתְנַן:

ושואלים: היכא איתמר [היכן נאמר] במקורו ענין זה של ר' חנן אמר רבי? ומשיבים: אהא דתנן [על זו ששנינו במשנה]: