שְׁנֵי נְסָרִין – אֵין מִצְטָרְפִין. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַף נְסָרִין כִּסְדִינִין.

שני נסרין על הסוכה אין מצטרפין להיות כסכך פסול, ואינן פוסלים. ר' מאיר אומר: אף נסרין דינם כסדינין ומצטרפים לפסול.

בִּשְׁלָמָא לִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר בְּשֶׁאֵין בָּהֶן אַרְבָּעָה מַחֲלוֹקֶת, אֲבָל יֵשׁ בָּהֶן אַרְבָּעָה דִּבְרֵי הַכֹּל פְּסוּלָה; מַאי ״מִצְטָרְפִין״ – מִצְטָרְפִין לְאַרְבָּעָה.

ונברר את הדברים; בשלמא [נניח] לפי שיטת שמואל שאמר כי בשאין בהן ארבעה טפחים מחלוקת, אבל כשיש בהן ארבעה טפחים לדברי הכל פסולה, אם כן לשיטתו מאי [מה פירוש] "מצטרפין" כאן — שגם נסרים פחותים מארבעה טפחים מצטרפין יחד להיות כארבעה ט פחים לפסול.

אֶלָּא לְרַב, דְּאָמַר בְּשֶׁיֵּשׁ בָּהֶן אַרְבָּעָה מַחֲלוֹקֶת, אֲבָל אֵין בָּהֶן אַרְבָּעָה דִּבְרֵי הַכֹּל כְּשֵׁרָה. הֵיכִי דָּמִי? אִי דְּאִית בְּהוּ אַרְבָּעָה – לָמָּה לְהוּ לְאִיצְטְרוּפֵי? אִי דְּלֵית בְּהוּ אַרְבָּעָה – אַמַּאי? וְהָא קָנִים בְּעָלְמָא נִינְהוּ!

אלא לשיטת רב, שאמר כי בשיש בהן ארבעה טפחים מחלוקת, אבל כשאין בהן ארבעה טפחים דברי הכל כשרה, היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר כאן]? אי דאית בהו [אם יש בהם] בכל אחד מהנסרים הללו ארבעה טפחים, אם כן למה להו לאיצטרופי [להם להצטרף] לאיסור? הרי ביותר מארבעה הם עצמם פסולים! ואי דלית בהו [אם כשאין בהם] ארבעה טפחים בכל אחד, אמאי [מדוע]? והא קנים בעלמא נינהו [הרי קנים בלבד הם] לשיטת רב וכשם שאפשר לסכך בקנים, מדוע לא יסככו בנסרים צרים אפילו לדעת ר' מאיר?

לְעוֹלָם דְּאִית בְּהוּ אַרְבָּעָה, וּמַאי ״מִצְטָרְפִין״ – מִצְטָרְפִין לְאַרְבַּע אַמּוֹת מִן הַצַּד.

ומשיבים: לעולם תפרש דאית בהו [שיש בהם, בכל אחד מהם], ארבעה טפחים ואכן, כל אחד מהם פסול לעצמו. אולם מאי [מה פירוש] "מצטרפין" שאמרו — הריהו לענין אחר, לומר כי מצטרפין לארבע אמות מן הצד. כלומר: אם סיכך בנסרים הללו ברוחב ארבע אמות בסמוך לדופן הסוכה הרי הנסרים הפסולים מצטרפין יחד כדי לפוסלה. אולם אם אין בכולם יחד כדי שטח ארבע אמות, הרי הם נעשים כהמשך הדופן על פי דין "דופן עקומה", והסוכה כולה כשרה. ובכך אם כן אפשר ליישב גם את דברי רב.

לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא: בִּשְׁלָמָא לִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר בְּשֶׁאֵין בָּהֶן אַרְבָּעָה מַחֲלוֹקֶת, אֲבָל יֵשׁ בָּהֶן אַרְבָּעָה דִּבְרֵי הַכֹּל פְּסוּלָה, מַאי ״מִצְטָרְפִין״ – מִצְטָרְפִין לְאַרְבַּע אַמּוֹת מִן הַצַּד.

לישנא אחרינא [לשון אחרת] של הדיון על פי ברייתא זו, היתה בצורה הבאה: בשלמא [נניח] לשיטת שמואל שאמר כי בשאין בהן ארבעה טפחים מחלוקת, אבל כשיש בהן ארבעה דברי הכל פסולה — מאי [מה פירוש] "מצטרפין" — מצטרפין לארבע אמות מן הצד לפסול את הסוכה.

אֶלָּא לְרַב, בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי מֵאִיר, מַאי ״מִצְטָרְפִין״ – מִצְטָרְפִין לְאַרְבַּע אַמּוֹת מִן הַצַּד, אֶלָּא לְרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר אֲפִילּוּ יֵשׁ בָּהֶן אַרְבָּעָה כְּשֵׁרָה, מַאי ״אֵין מִצְטָרְפִין״? קָנִים בְּעָלְמָא נִינְהוּ! אַיְּידֵי דְּקָאָמַר רַבִּי מֵאִיר ״מִצְטָרְפִין״ אָמַר רַבִּי יְהוּדָה ״אֵין מִצְטָרְפִין״.

אלא לרב, כיצד נבין את הברייתא? בשלמא [נניח] לשיטת ר' מאיר, לדברי רב, מאי [מה פירוש] "מצטרפין" — מצטרפין לארבע אמות מן הצד. אלא לדברי ר' יהודה שאמר כי אפילו כשיש בהן ארבעה טפחים הריהי כשרה, מאי [מה פירוש] "אין מצטרפין"? מה מקום למחלוקת זו, הלא קנים בעלמא נינהו [בלבד הם] לשיטתו, וקנים בלבד שהם כשרים לסיכוך, הרי לא שייך בהם דין צירוף לשום פסול! ומשיבים: איידי דקאמר [על ידי, מתוך, שאמר] ר' מאיר לשון "מצטרפין", אמר ר' יהודה גם הוא לשון "אין מצטרפין", אבל לדיוקו של דבר אכן אין מקום ללשון זו. שלפי שאין בהם איסור מעיקרם, שוב אין שייך בהם דין צירוף.

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב, תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב וכן תניא כוותיה [שנויה ברייתא אחרת כשיטתו] של שמואל.

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב: סִכְּכָהּ בִּנְסָרִים שֶׁל אֶרֶז שֶׁאֵין בָּהֶן אַרְבָּעָה – דִּבְרֵי הַכֹּל כְּשֵׁרָה, יֵשׁ בָּהֶן אַרְבָּעָה – רַבִּי מֵאִיר פּוֹסֵל, וְרַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר.

תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו]: של רב: סככה בנסרים של ארז שאין בהן ארבעה טפחים — דברי הכל כשרה. יש בהן ארבעה — ר' מאיר פוסל ור' יהודה מכשיר.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַעֲשֶׂה בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה שֶׁהֵבֵיאנוּ נְסָרִים שֶׁהָיוּ בָּהֶן אַרְבָּעָה וְסִיכַּכְנוּ עַל גַּבֵּי מִרְפֶּסֶת, וְיָשַׁבְנוּ תַּחְתֵּיהֶן. אָמְרוּ לוֹ: מִשָּׁם רְאָיָה?! אֵין שְׁעַת הַסַּכָּנָה רְאָיָה.

אמר ר' יהודה: מעשה בשעת הסכנה שהיתה גזירה על ישראל שלא לעשות סוכות שהביאנו נסרים שהיו בהן ארבעה טפחים וסיככנו בהם על גבי מרפסת, שלא יראה הדבר כסוכה, וישבנו תחתיהן, הרי שנסרים אלה כשרים לסוכה! אמרו לו: משם מביא אתה ראיה?! אין שעת הסכנה ראיה, כי יתכן שבאמת היתה הסוכה פסולה, ולא עשו כן אלא לעשות זכר למצוה. ומברייתא זו רואים שנחלקו בנסרים רחבים מארבעה טפחים, וכדברי רב.

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל: סִכְּכָהּ בִּנְסָרִים שֶׁל אֶרֶז שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן אַרְבָּעָה – דִּבְרֵי הַכֹּל פְּסוּלָה, אֵין בָּהֶן אַרְבָּעָה – רַבִּי מֵאִיר פּוֹסֵל וְרַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר, וּמוֹדֶה רַבִּי מֵאִיר שֶׁאִם יֵשׁ בֵּין נֶסֶר לְנֶסֶר כִּמְלֹא נֶסֶר – שֶׁמַּנִּיחַ פֶּסֶל בֵּינֵיהֶם וּכְשֵׁרָה. וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה שֶׁאִם נָתַן עָלֶיהָ נֶסֶר שֶׁהוּא רָחָב אַרְבָּעָה טְפָחִים – כְּשֵׁרָה, וְאֵין יְשֵׁנִים תַּחְתָּיו, וְהַיָּשֵׁן תַּחְתָּיו לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ.

אכן גם תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של שמואל: סככה בנסרים של ארז שיש בהן ארבעה טפחים — דברי הכל פסולה. אין בהן ארבעה — ר' מאיר פוסל ור' יהודה מכשיר. ומודה ר' מאיר שאם יש בין נסר לנסר מן הנסרים הפסולים מקום פנוי כמלא שטח הנסר עצמו — שמניח פסל (כלומר: סכך כשר שהוא מפסולת גורן ויקב) ביניהן, וכשרה הסוכה כולה. ומודה ר' יהודה שאם נתן עליה מן הצד נסר שהוא רחב ארבעה טפחים שאמנם הסוכה בכללה כשרה מדין דופן עקומה, אבל מכל מקום אין ישנים תחתיו, והישן תחתיו — לא יצא ידי חובתו. ואם כן, קיימות איפוא שתי ברייתות, שבכל אחת מפורש כאחת מן השיטות הללו.

אִתְּמַר, הֲפָכָן עַל צִידֵּיהֶן. רַב הוּנָא אָמַר: פְּסוּלָה, וְרַב חִסְדָּא וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמְרִי: כְּשֵׁרָה.

אתמר [נאמר] שחלקו אמוראים בבעיה הבאה: הפכן את הנסרים הפסולים על צידיהן, ורוחב צידיהן פחות מן השיעור הפסול, האם עדיין פסולים הם לסיכוך, או שמא כעת שרוחבם קטן יותר, הרי הם מותרים? רב הונא אמר: פסולה הסוכה, ורב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי [אמרו]: כשרה.

אִיקְלַע רַב נַחְמָן לְסוּרָא, עוּל לְגַבֵּיהּ רַב חִסְדָּא וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא, אָמְרִי לֵיהּ: הֲפָכָן עַל צִידֵּיהֶן מַהוּ? אָמַר לְהוּ: פְּסוּלָה, נַעֲשׂוּ כְּשַׁפּוּדִין שֶׁל מַתֶּכֶת.

מסופר: איקלע [הזדמן] רב נחמן לסורא, עול לגביה [נכנסו אליו] רב חסדא ורבה בר רב הונא. אמרי ליה [אמרו לו]: נסרים אלה, אם הפכן על צידיהן וסיכך בהם, מהו דין הסוכה? כי רצו לברר אם יפסוק כשיטתם. אמר להו [להם]: פסולה, שכיון שהם פסולים בצידם האחד, נעשו (נחשבים) נסרים אלה כשפודין של מתכת ואסורים בכל מקרה.

אֲמַר לְהוּ רַב הוּנָא: לָא אֲמַרִי לְכוּ אֲמַרִי כְּוָותִי? אֲמַרוּ לֵיהּ: וּמִי אֲמַר לָן מָר טַעְמָא וְלָא קַבְּלִינַן מִינֵּיהּ? אֲמַר לְהוּ: וּמִי בְּעֵיתוּ מִינַּאי טַעְמָא וְלָא אֲמַרִי לְכוּ?

לאחר זמן כשסיפרו את הדבר לרב הונא, אמר להו [להם] רב הונא: האם לא אמרי לכו [אמרתי לכם]; אמרי כוותי [אמרו כמותי]? שהרי רואים אתם שגם רב נחמן סבור כן. אמרו ליה [לו]: ומי אמר לן מר טעמא ולא קבלינן מיניה [האם אמר לנו אדוני טעם להלכה זו ולא קבלנו ממנו]? שהרי רב נחמן לא רק פסק הלכה אלא גם נתן לנו טעם. אמר להו [להם]: ומי בעיתו מינאי טעמא ולא אמרי לכו [האם שאלתם ממני טעם ולא אמרתי לכם]?

לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: אֵינָהּ מַחֲזֶקֶת כְּדֵי רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ וְשׁוּלְחָנוֹ, אוֹ שֶׁנִּפְרְצָה בָּהּ פִּרְצָה כְּדֵי שֶׁיִּזְדַּקֵר בָּהּ גְּדִי בְּבַת רֹאשׁ, אוֹ שֶׁנָּתַן עָלֶיהָ נֶסֶר שֶׁהוּא רָחָב אַרְבָּעָה טְפָחִים, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִכְנִיס לְתוֹכָהּ אֶלָּא שְׁלֹשָׁה טְפָחִים – פְּסוּלָה.

ומעירים: לימא מסייע ליה [האם לומר כי יש מקום לסייע לו] לרב הונא מברייתא זו: סוכה שאינה מחזקת בשיעורה כדי ראשו ורובו ושולחנו של אדם, או שנפרצה בה פרצה גדולה עד כדי שיזדקר (יקפוץ) בה גדי בבת ראש (בבת אחת) שהוא כשיעור שלושה טפחים, או שנתן עליה על סוכה זו נסר שהוא רחב ארבעה טפחים, אף על פי שלא הכניס לתוכה אלא שלשה טפחים של הנסר — פסולה.

הֵיכִי דָּמֵי? (מַאי) לָאו כְּגוֹן שֶׁהֲפָכָן עַל צִידֵּיהֶם? לָא, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן דַּאֲנַחָהּ אַפּוּמָּא דִּמְטַלַּלְתָּא, דְּעָיֵיל תְּלָתָא לְגֵיו וְאַפֵּיק חַד לְבַר, דַּהֲוָה לֵיהּ פֶּסֶל הַיּוֹצֵא מִן הַסּוּכָּה וְכָל פֶּסֶל הַיּוֹצֵא מִן הַסּוּכָּה נִידּוֹן כַּסּוּכָּה.

ולכאורה היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] היה הדבר שהכניס שלושה טפחים מנסר שרוחבו ארבעה? לאו [האם לא] כגון שהפכן על צידיהם ועל ידי כך נעשה רוחבן שלושה בלבד, והרי זה כדברי רב הונא! ודוחים: לא, הכא במאי עסקינן כגון [כאן במה אנו עוסקים] דאנחה אפומא דמטללתא [שהניח את הנסר הזה על פי, על פתח, הסוכה], בצד שאין בו דופן, דעייל תלתא לגיו ואפיק חד לבר [שהכניס שלושה טפחים מן הנסר בפנים והוציא טפח אחד החוצה] דהוה ליה [שנעשה] נסר זה כפסל (סכך) היוצא מן הסוכה, וכלל הוא שכל פסל היוצא מן הסוכה — נידון כסוכה. וכיון שאי אפשר להכשירו ולהחשיבו כדופן מדין דופן עקומה, שהרי אין בצד זה של הסוכה דופן כלל, לכך הריהו נידון כסכך וכיון שהוא סכך פסול ואסור לישון תחתיו, פסולה הסוכה בגללו. ואם כן אין מכאן ראיה לדברי רב הונא, אף כי אין מכאן גם ראיה לסתור.