חזור
סוכה
דף יב:דְּאֵין מְסַכְּכִין מִשּׁוּם גְּזֵרַת אוֹצָר, הָא דְּאוֹרַיְיתָא – שַׁפִּיר דָּמֵי. הָתָם דְּקָתָנֵי ״אֵינָהּ סוּכָּה״ – אֲפִילּוּ דִּיעֲבַד, מִדְּאוֹרַיְיתָא נַמִי אֵינָהּ סוּכָּה.
דאין מסככין משום גזרת אוצר שגזרו חכמים, הא דאורייתא שפיר דמי [הרי מן התורה יפה, טוב, הדבר] ומותר לסכך. ואילו התם דקתני [שם במשנת החוטט בגדיש ששנה] "אינה סוכה", הרי זו לשון הדגשה, לומר: אפילו דיעבד, מדאורייתא נמי [לאחר מעשה, מן התורה גם כן] אינה סוכה כלל, ולא רק משום גזירת חכמים.
תוספות
אין מסככין בהן בתחילה משום גזירת אוצר לא גרסינן לכתחילה דדיעבד נמי לא מהני מדרבנן מדקאמר הא מדאורייתא שפיר דמי משמע אבל מדרבנן לא וא"ת והא גבי דבר המקבל טומאה ואין גידולו מן הארץ קתני מתניתין (לעיל סוכה דף יא.) אין מסככין בו אף על גב דדיעבד נמי אינה סוכה אפילו מדאורייתא וי"ל דשאני התם דליכא למיטעי ומהא דקתני מתניתין ואם היו מותרות כשרות לא מצי למידק מידי דאפילו תחילתו הניחן לייבשן מהני התרתן כאלו הוא נענוע דלעיל:
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: סִכְּכָהּ בְּחִיצִּין זְכָרִים – כְּשֵׁרָה, בִּנְקֵבוֹת – פְּסוּלָה.
אמר רב יהודה אמר רב: סככה את הסוכה בחיצין זכרים חיצים העשויים מעץ ומותקנים בדרך שהם עצמם בולטים ונכנסים לבית מושב מיוחד של ראש החץ העשוי מתכת — הרי זו כשרה, שכן חיצים אלה, ללא חלק המתכת שלהם, הם פשוטי כלי עץ ואינם מקבלים טומאה וכשרים. אולם אם סיככה בחיצים נקבות, שיש בתוכם בית קיבול קטן כדי להכניס את מקום מושב ראש החץ העשוי מתכת — פסולה, שחיצים אלה הם מקבלי כלי עץ שהרי יש להם בית קיבול כלשהו, ומקבלים בשל כך טומאה ופסולים מלסכך בהם.
רש"י
סככה בחיצים בית יד של חצים פלקיי"ש בלע"ז:
זכרים כעין שלנו שתוחבין אותה בבית קיבול של חץ:
כשרה דאע"ג דכלים נינהו פשוטי כלי עץ אין מקבלין טומאה:
נקבות שיש נקב בראשו והחץ עשוי כמרצע ונכנס לתוך הנקב הוו להו מקבלין שבכלי עץ וראויין לקבל טומאה ופסולה:
תוספות
בחיצים זכרים כשרה לא דמו לשאר פשוטי כלי עץ כמו דף של נחתומין דפרק המוכר את הבית (ב"ב דף סו.) דמקבל טומאה מדרבנן דהני אפילו מדרבנן טהורין כדפרישית לעיל (סוכה דף ה.) גבי מסגרתו למעלה היתה:
בנקבות פסולה קצת תימה כיון דעשוי למלאות ה"ל גולמי כלי עץ דטהורים כמו קתא דסכינא עד שלא שם הברזל:
זְכָרִים כְּשֵׁרָה, פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: נִיגְזוֹר זְכָרִים אַטּוּ נְקֵבוֹת, קָא מַשְׁמַע לָן.
ושואלים: מה שאמר כי בחיצים זכרים כשרה, פשיטא [פשוט, מובן מאליו], שהרי אינם אלא כקנים ישרים וחלקים! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] כי ניגזור איסור על חיצים זכרים אטו [משום] חיצים נקבות, על כן קמשמע לן [השמיע לנו] שאין גוזרים, והם כשרים.
(אָמַר מָר) בִּנְקֵבוֹת פְּסוּלָה, פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: בֵּית קִבּוּל הֶעָשׂוּי לְמַלְאוֹת לָא שְׁמֵיהּ קִיבּוּל, קָמַשְׁמַע לָן.
ומוסיפים לשאול על מה שאמר מר [החכם] כי כשסיככה בחיצים בנקבות הריהי פסולה, ויש לתמוה: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], הלא הם כלי קיבול של עץ וטמאים! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] כי בית קבול כזה העשוי למלאות, שהרי עשוי להכניס בו את קצה החץ באופן קבוע, ואז לא ישמש עוד כבית קיבול העשוי להכניס ולהוציא מתוכו, ולכך לא שמיה [אין שמו, אינו נחשב] כבית קבול, על כן קמשמע לן [השמיע לנו] שבכל זאת הריהו נחשב כבית קיבול, ואסור.
רש"י
העשוי למלאות מילוי עולם שלא להתרוקן עוד:
תוספות
מהו דתימא בית קיבול העשוי למלאות לא שמיה בית קיבול קמ"ל משמע מהכא דשמיה קיבול וקשה לפירוש הקונטרס דסוף ארבע מיתות (סנהדרין דף סח.) גבי כדור ואימום דפירש שם בקונטרס דנחלקו ר' אליעזר וחכמים בסדר טהרות דחכמים אומרים אין מקבלין טומאה לפי שכלי עור אין מקבל טומאה אלא אם כן יש לו בית קיבול דאיתקש לשק והאי הואיל וקיבולו נעשה למלאות ולהיות מילואו לתוכו עולמית לא שמיה בית קיבול ור' אליעזר אומר מקבלין טומאה דשמיה בית קיבול ולפירושו אתיא מסקנא דשמעתין כר' אליעזר ורבי אליעזר שמותי הוא ודוחק לומר דהכי קאמר קמשמע לן דכי האי דחיצין שמיה בית קיבול לפי שפעמים שנוטלין הברזל מן העץ ועוד קשיא מהא דתניא במס' כלים פ' י"ח (מ"ח) התפילין ד' כלים ואין לך עשוי למלאות יותר מתפילין ובסנהדרין. הארכתי ובמסכת כלים פרק כ"ו (מ"ב) אמתניתין דצרור המעות ר' אליעזר מטמא וחכמים מטהרין:
אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: סִכְּכָהּ בַּאֲנִיצֵי פִשְׁתָּן – פְּסוּלָה, בְּהוֹצְנֵי פִשְׁתָּן – כְּשֵׁרָה, וְהוּשְׁנֵי פִשְׁתָּן – אֵינִי יוֹדֵעַ מַהוּ.
אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: סככה לסוכתו באניצי פשתן, שהם צרורות פשתן סרוק — הריהי פסולה, שפשתן זה נעשה כבר חומר גולמי לעשיית חוטים ומקבל טומאה. אם סככה בהוצני פשתן בגבעולי הפשתן כמו שהם גדלים, בלא כל עיבוד — הרי הסוכה כשרה, שכל עוד לא הוכשרו למלאכתם, דינם כעץ ממש. והושני פשתן, שהם שלב ביניים בהכנת הפשתן, איני יודע מהו דינם, אם כשרים הם לסיכוך או פסולים.
רש"י
אמר רבה בר בר חנה שמעתי ג' דברים מר' יוחנן השנים פירש והשלישי השיב איני יודע:
סככה באניצי פשתן פסולה שכן ראויה ליטמא בנגעים כדאמר בבמה מדליקין (שבת דף כז:) האונץ של פשתן משיתלבנו (פי' אניצי) לאחר שתיקנו במסרק שקורין צרבי"ש ועשאן אונץ שקורין רישט"א:
בהוצני פשתן שמעתי מר' יוחנן כשרה דהיינו כשהוא בהוצין שלו כמו שגדל ולא נשרה במי המשרה ולא נופץ במכתשת:
והושני פשתן איני יודע אם כשרה או פסולה:
תוספות
באניצי פשתן פי' בקונטרס שכך ראוי ליטמא בנגעים כדאמר פ' במה מדליקין (שבת דף כז: ושם) האונץ של פשתן משיתלבנו פירוש אניצי פשתן לאחר שתקנו במסרק שקורין צרינ"ש בלע"ז משמע שר"ל שהפשתן עצמו מטמא בנגעים קודם טוויה ולפירושו אתיא שמעתין כרבי יהודה דפלוגתא היא במסכת נגעים פרק י"א (מ"ח) ומייתי לה בפרק במה מדליקין (שם) דתנן שתי וערב מטמא בנגעים מיד דברי ר"מ רבי יהודה אומר השתי משישלק והערב מיד והאונץ של פשתן משיתלבנו ותמיהה היאך פשתן מטמא בנגעים לשום תנא הא שתי וערב כתיב ועוד דנמצא רבי יהודה מיקל טפי מרבי מאיר בשתי ומחמיר באונץ וכי תימא באונץ לא פליגי ושמעתין ככולי עלמא אכתי מאחר דנראה לטמא בנגעים כשהוא אונץ היאך יוצא שתי מידי טומאה עד שישלק ועוד דאמרינן בפרק במה מדליקין (שם) סומכוס אומר סיככה בטווי פסולה מפני שמטמא בנגעים כמאן כי האי תנא דתנן ומייתי מתניתין דנגעים משמע בהדיא דאין מטמא בנגעים אלא טווי ומיהו בההוא שמעתא גופא פי' בקונטרס אונץ של פשתן שלא נטוה ורוצה לומר דפליגי ועוד קשיא דקאמרינן התם אמר אביי ר' שמעון בן אלעזר וסומכוס אמרו דבר אחד רבי שמעון בן אלעזר הא דאמרן דקתני התם ר' שמעון בן אלעזר אומר כל היוצא מן העץ אין בו משום שלש על שלש ומסככין בו חוץ מפשתן והשתא היאך אמרו דבר אחד הא מיפלג פליגי דסומכוס טווי קאמר ור' שמעון בן אלעזר קאמר פשתן אפילו קודם טוויה וכי תימא דלאו דוקא פשתן כמו לענין שלש על שלש מכל מקום מנלן דאיירי בטווי טפי מבאונץ מאחר דאשכחן רבי יהודה דמטמא אונץ בנגעים לכך נראה כמו שפירש בערוך דאונץ הוא מטוה של. פשתן ושתי וערב דקאמר ר"מ היינו בצמר שניכר בו מהו ערב מהו שתי שזה טווי כלפי היד וזה טווי כלאחר יד אבל דפשתן הכל שוה ואין ניכר ורבי אליעזר בפ"ק דמסכת ע"ז (דף יז:) דאייתי ליה תרי קיבורי ואמרי ליה הי דשתיא הי דערבא יש לפרש בשל צמר שהדבר ניכר אי נמי בשל פשתן ולבקיאין כגון רבן של טרסיים ניכר איזה ראוי לשתי ואיזה ראוי לערב ואניצי פשתן נמי אומר ר"ת שהוא מטוה ור"ש בן אלעזר וסומכוס בטווי דווקא מיירי אבל קשה דבמס' נדרים פ' ר' אליעזר אומר פותחין (דף סו:) דאמרינן שמא שערה נאה דומה לאניצי פשתן (ואינה ראויה כלל) ועוד תניא בספרי (פרשת תצא) יכול לא יביא גיזי צמר ואניצי פשתן ויתחמם בהן ת"ל שעטנז משמע דאניצי פשתן דומיא דגיזי צמר שלא נטוה ועוד סוגיא דשמעתין מוכחא דהוא פשתן שלא נטוה ודייק ונפיץ מדקאמר בהוצני פשתן כשרה בהושני פשתן איני יודע ומשמע דמספקא ליה בתרי ולא דייק ודייק ולא נפיץ מכלל דדייק ונפיץ פשיטא ליה דפסולה והיינו אניצי לכן נראה דאניצי פשתן ודאי לאו טווי הוא ואע"ג דאינו מטמא בנגעים הואיל וקרוב הוא לטומאה גזור בהו רבנן לפוסלו לסכך כדאשכחן לקמן (סוכה טו.) דאיכא דפסיל נסרים משופין משום גזירת כלים ואפילו מאן דמכשר התם מצי למיפסל הכא והא דקאמר סומכוס סיככה בטווי פסולה מדאורייתא קאמר והוא הדין כשאין טווי מדרבנן כדקאמר ר' שמעון בן אלעזר חוץ מפשתן דמשמע פשתן כגון אניצי ואמרו דבר אחד דקאמר משום דלר' יהודה דאין מטמא בנגעים עד שיתלבנו לא מיפסלי אניצי לסוכה כיון דרחוקין מטומאה אבל סומכוס קאמר סיככה בטווי דמשמע מיד ואפילו תימצי לומר דפסיל ר' יהודה מדרבנן קודם ליבון כמו ר"ש בן אלעזר קודם טוויה על כרחך סומכוס מדאורייתא קאמר מדקאמר מפני שמטמא בנגעים והא דלא קאמר ר' שמעון בן אלעזר וסומכוס ור' מאיר אמרו דבר אחד בסדר המשנה אין כתיב דברי ר' מאיר במס' נגעים וכ"ש דניחא טפי הא דקאמר כמאן כי האי תנא ולא קאמר כמאן כר"מ ועוד משום דר' מאיר לא איירי בסיכוך אע"ג דהא בהא תליא דכיון דמטמא מיד א"כ יפסול לסכך מדרבנן באניצי פשתן ולעולם אוניץ של פשתן דר' יהודה טווי כדפירש הערוך וצ"ע ועוד י"ל דרבנן דפליגי עליה דסומכוס סברי סיככה בטווי כשרה אע"ג דמטמא בנגעים דקסברי דלא שייך למילף מפסולת גורן ויקב לפסול בדבר המטמא בנגעים מאחר דאין מטמא בשאר טומאות והיינו אמרו דבר אחד במה שאין מסככין בדבר המטמא בנגעים דליכא למימר דחוץ מפשתן דקאמר ר"ש בן אלעזר בבגד פשתן איירי וכרבנן כמו אין בו משום שלש על שלש דהיינו בגד דהא לאו מלתא היא דבההוא נמי ה"ק כל היוצא מן העץ אין בו משום שלש על שלש חוץ מן היוצא מן הפשתן:
וְהוּשְׁנֵי עַצְמָן אֵינִי יוֹדֵעַ. מַה נַּפְשָׁךְ, אִי דַּיֵיק וְלָא נְפִיץ הוּשְׁנֵי קָרֵי לֵיהּ, אֲבָל תָּרֵי וְלָא דַּיֵיק הוֹצְנֵי קָרֵי לֵיהּ, אוֹ דִּלְמָא: תָּרֵי וְלָא דַּיֵיק נַמִי הוּשְׁנֵי קָרֵי לֵיהּ.
והוסיף רבה בר בר חנה: והושני עצמן איני יודע מה משמעם, שאיני יודע לאיזו דרגה של עיבוד קרא ר' יוחנן הושני. מה נפשך [מה יכול אתה לומר]; אי דייק ולא נפיץ הושני קרי ליה [אם הפשתן שנידוך במכתשת ולא נופץ עדיין קרוי הושני] אבל תרי ולא דייק הוצני קרי ליה [פשתן השרוי במים ולא נידוך עדיין כלל, הוצני קורא לו], לפי שלא נעשתה מלאכה בגופו, או דלמא אף תרי ולא דייק נמי הושני קרי ליה [שמא שרוי ולא נדוך גם כן הושני קוראים לו] ואין קוראים הוצני אלא לפשתן שלא נעשה בו כל עיבוד.
רש"י
והושני עצמן איני יודע מאי קרי ר' יוחנן הושני:
מה נפשך לפרש בהם:
שמא דייק במכתשת ולא נפיץ במסרק קרי הושני ואמר בהו איני יודע:
אבל תרי שרוי במי המשרה:
ולא דייק הוי בכלל הוצני כי ההוא דלא תרי ולא דייק וכשרה:
או דלמא תרי ולא דייק נמי הושני קרי להו ואף הן בכלל ספיקא ולא הוה פשיטא ליה להכשיר אלא בדלא תרי ולא דייק:
אָמַר רַב יְהוּדָה: הָנֵי שׁוּשֵׁי וּשְׁוָוצְרֵי מְסַכְּכִין בְּהוּ. אַבַּיֵי אָמַר: בְּשׁוּשֵׁי – מְסַכְּכִין, בִּשְׁוָוצְרֵי – לֹא מְסַכְּכִין. מַאי טַעְמָא – כֵּיוָן
אמר רב יהודה: הני [אותם] שושי ושווצרי שהם עלים רחבים של מיני ירקות — מסככין בהו [בהם], כי אינם נחשבים למאכל אדם, ודינם כשאר צמחים. אביי אמר: בשושי מסככין, בשווצרי לא מסככין. ומאי טעמא [מה טעמו של דבר], כיון
רש"י
שושי פליי"א בלע"ז:
שווצרי ארניז"א בלע"ז שושי ושווצרי מיני ירקות ורבי מכיר פירש שווצרי ארב"א שקורין פלקיר"א והוא שעליו רחבין וגדל ביערים:
מסככין בהם שאינם מקבלין טומאה לפי שאינן מאכל אדם: