בָּעֵינַן כָּנָף בִּשְׁעַת פְּתִיל וְלֵיכָּא, קָא מַשְׁמַע לָן.

בעינן [צריכים] שיהא כנף אחד בשעת פתיל, כלומר: בשעה שפותל את הפתילים וליכא [ואין כאן], שהלא פותל הוא לשני כנפות גם יחד, קא משמע לן [השמיע לנו] שאין חוששים לזה.

מֵיתִיבִי: תְּלָאָן וְלֹא פָּסַק רָאשֵׁי חוּטִין שֶׁלָּהֶן – פְּסוּלִין. מַאי לָאו – פְּסוּלִין לְעוֹלָם, וּתְיוּבְתָּא דְּרַב? אָמַר לְךָ רַב: מַאי פְּסוּלִין – פְּסוּלִין עַד שֶׁיִּפָּסְקוּ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: פְּסוּלִין לְעוֹלָם. וְכֵן אָמַר לֵוִי: פְּסוּלִין לְעוֹלָם, וְכֵן אָמַר רַב מַתָּנָה אָמַר שְׁמוּאֵל: פְּסוּלִין לְעוֹלָם.

מיתיבי [מקשים] מברייתא: תלאן את חוטי הציציות כשהם מחוברים ולא פסק ראשי חוטין שלהן — פסולין. מאי לאו [האם לא] הכוונה שהם פסולין לעולם, ותיובתא [והרי זו קושיא חמורה] על דעת רב! ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך רב: מאי [מה פירוש] פסולין ששנינו — פסולין עד שיפסקו, אבל לא לעולם. ושמואל אמר: הכוונה היא פסולין לעולם. וכן אמר לוי: פסולין לעולם. וכן אמר רב מתנה אמר שמואל: פסולין לעולם.

אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב מַתָּנָה: בְּדִידִי הֲוָה עוּבְדָּא, וַאֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל, וְאָמַר לִי: פְּסוּלִין לְעוֹלָם.

איכא דאמרי [יש אומרים] שכך אמר רב מתנה: בדידי הוה עובדא [בי היה מעשה] בציציות כגון אלה, ואתאי לקמיה [ובאתי לפני] מר שמואל לשאול, ואמר לי: פסולין לעולם.

מֵיתִיבִי: תְּלָאָן וְאַחַר כָּךְ פָּסַק רָאשֵׁי חוּטִין שֶׁלָּהֶן – פְּסוּלִין. וְעוֹד תַּנְיָא גַּבֵּי סוּכָּה: ״תַּעֲשֶׂה״ – וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי. מִכָּאן אָמְרוּ: הִדְלָה עָלֶיהָ אֶת הַגֶּפֶן וְאֶת הַדְּלַעַת וְאֶת הַקִּיסּוֹס וְסִיכֵּךְ עַל גַּבָּן – פְּסוּלָה.

מיתיבי [מקשים] עוד לרב ממה ששנינו בברייתא אחרת: תלאן ואחר כך פסק ראשי חוטין שלהן — פסולין. ועוד תניא [שנויה ברייתא] גבי סוכה; נאמר: "חג הסוכות תעשה לך" (דברים טז, יג), ולמדו חכמים מלשון הכתוב כלל זה: "תעשה" — ולא מן העשוי. מכאן אמרו חכמים: הדלה עליה על הסוכה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסוס וסיכך על גבן — פסולה.

הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵימָא בְּשֶׁלֹּא קְצָצָן – מַאי אִירְיָא מִשּׁוּם ״תַּעֲשֶׂה״ וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי? תֵּיפּוֹק לֵיהּ דִּמְחוּבָּרִין נִינְהוּ. אֶלָּא בְּשֶׁקְּצָצָן, וְקָתָנֵי ״פְּסוּלָה״, וּשְׁמַע מִינָּהּ דְּלָא אָמְרִינַן קְצִיצָתָן זוֹ הִיא עֲשִׂיָּיתָן, וּתְיוּבְתָּא דְּרַב!

ותחילה נברר היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא [אם תאמר] שמדובר כאן בשלא קצצן כלל, אם כן מאי איריא [מה שייך] מדוע נותן את הטעם משום הכלל של "תעשה ולא מן העשוי"? תיפוק ליה [תצא לו] הלכה זו מטעם פשוט שמחוברין נינהו [הם] עדיין לקרקע, ואין זה קרוי סכך! אלא ודאי מדובר בשקצצן, וקתני [ושנויה] פסולה, ושמע מינה [ולמד מכאן] דלא אמרינן [אין אנו אומרים] כי קציצתן זו היא עשייתן, ותיובתא [והרי זו קושיא חמורה] על דעת רב!

אָמַר לְךָ רַב: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – דְּשָׁלְפִינְהוּ שְׁלוּפֵי, דְּלָא מִינְכְּרָא עֲשִׂיָּה דִּידְהוּ. מִכָּל מָקוֹם, תְּלָאָן וְאַחַר כָּךְ פָּסַק קַשְׁיָא לְרַב! קַשְׁיָא.

אמר לך רב [יכול היה רב לומר לך]: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] דשלפינהו שלופי [שרק שלף אותם], כלומר: שלא קצץ את הענפים כרגיל, אלא משך אותם עד שניתקו ממקום חיבורם, דלא מינכרא עשיה דידהו [שאין ניכרת העשייה שלהם] וכיון שלא עשה בהם מעשה הניכר לעין, אין בכך כדי להכשירם. ושואלים: מכל מקום ממה ששנינו בענין ציציות אשר תלאן ואחר כך פסק, קשיא [קשה] לדברי רב! ומסכמים: אכן, קשיא [קשה הדבר].

לֵימָא כְּתַנָּאֵי: עָבַר וְלִיקְּטָן – פָּסוּל, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יְהוֹצָדָק, וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין.

ומציעים: לימא כתנאי [האם לומר שמחלוקת תנאים] בדבר. כי הדס שהיו בו פירות שחורים מרובים מעליו — פסול מלשמש למצות ארבעה מינים, ואם מיעט את פירותיו — כשר. אבל ביום טוב אסור לעשות כן. ואם עבר וליקטן את פירות ההדס ביום טוב עצמו — הריהו פסול, אלו דברי ר' שמעון בן יהוצדק. וחכמים מכשירין.

סְבָרוּהָ: דְּכוּלֵּי עָלְמָא לוּלָב צָרִיךְ אֶגֶד, וְיָלְפִינַן לוּלָב מִסּוּכָּה, דִּכְתִיב גַּבֵּי סוּכָּה ״תַּעֲשֶׂה״ וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי.

ומעתה מסבירים את הבסיס להצעת הדברים, סברוה [סבורים היו] בני הישיבה כי דכולי עלמא [לדעת הכל] לולב צריך אגד, שחובה מן התורה היא לאגוד את שלושת המינים יחד, ושייך איפוא שתהא בכך עשייה. וכן סברו כי ילפינן [למדים אנו] להלכה דין לולב מדין סוכה, דכתיב [שנאמר] גבי סוכה לשון "תעשה" ולמדו מכך חכמים: ולא מן העשוי.

מַאי לָאו בְּהָא קָא מִיפַּלְגִי, דְּמַאן דְּמַכְשִׁיר סָבַר: אָמְרִינַן גַּבֵּי סוּכָּה קְצִיצָתָן זוֹ הִיא עֲשִׂיָּיתָן, וְגַבֵּי לוּלָב נַמִי אָמְרִינַן לְקִיטָתָן זוֹ הִיא עֲשִׂיָּיתָן. וּמַאן דְּפָסֵיל, סָבַר: לָא אָמְרִינַן גַּבֵּי סוּכָּה קְצִיצָתָן זוֹ הִיא עֲשִׂיָּיתָן, וְגַבֵּי לוּלָב נַמִי לָא אָמְרִינַן לְקִיטָתָן זוֹ הִיא עֲשִׂיָּיתָן?

ולפי הנחות מוקדמות אלה מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בדבר זה נחלקו] דמאן דמכשיר [שמי שמכשיר, חכמים] סבר כי אמרינן [אומרים אנו] גבי סוכה שסיככוה מן המחובר לקרקע שקציצתן של הענפים המחוברים זו היא עשייתן. וגבי לולב נמי אמרינן [גם כן אומרים אנו] כי לקיטתן של הפירות מתוך ההדס זו היא עשייתן ואין צורך במעשה נוסף כדי להכשירן. ומאן דפסיל [ומי שפוסל] סבר כי לא אמרינן [אין אנו אומרים] לגבי סוכה קציצתן זו היא עשייתן וצריך לעשות בנוסף לקציצה מעשה מיוחד לצורך זה, וגבי לולב נמי לא אמרינן [גם כן אין אנו אומרים] כי לקיטתן זו היא עשייתן ולכן, כיון שלא היה ההדס ראוי למצוה זו קודם החג, וכבר נעשה בו מעשה של אגידה, הרי הלקיטה בלבד לא תכשירנו למצוותו, שכן הוא נחשב כבר כעשוי!

לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא אָמְרִינַן גַּבֵּי סוּכָּה קְצִיצָתָן זוֹ הִיא עֲשִׂיָּיתָן, וְהָכָא בְּמֵילַף לוּלָב מִסּוּכָּה קָמִיפַּלְגִי. מַאן דְּמַכְשַׁר – סָבַר: לָא יָלְפִינַן לוּלָב מִסּוּכָּה וּמַאן דְּפָסֵיל סָבַר: יָלְפִינַן לוּלָב מִסּוּכָּה.

את ההסברה הזאת דוחים: לא, דכולי עלמא לא אמרינן [לדעת הכל אין אומרים] לגבי סוכה קציצתן זו היא עשייתן, אולם והכא [וכאן] בהדס נחלקו בענין אחר במילף [בשאלה האם ללמוד] לולב מסוכה קמיפלגי [חלוקים הם]. וכך יש להבין את המחלוקת: מאן דמכשר [מי שמכשיר] סבר כי לא ילפינן [אין אנו למדים] לולב מסוכה, ולכן לולב ומיניו, אין צריך שתהא בהם עשייה לשמה. ומאן דפסיל [ומי שפוסל] סבר כי ילפינן [למדים אנו] לולב מסוכה.

וְאִי בָּעֵית אֵימָא: אִי סְבִירָא לָן דְּלוּלָב צָרִיךְ אֶגֶד כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּיָלְפִינַן לוּלָב מִסּוּכָּה. וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי; מָר סָבַר: צָרִיךְ אֶגֶד, וּמָר סָבַר: אֵין צָרִיךְ אֶגֶד. וּבִפְלוּגְתָּא דְּהָנֵי תַּנָּאֵי, דְּתַנְיָא: לוּלָב בֵּין אָגוּד בֵּין שֶׁאֵינוֹ אָגוּד כָּשֵׁר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אָגוּד כָּשֵׁר, שֶׁאֵינוֹ אָגוּד – פָּסוּל.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] שאפשר לתת הסבר שונה על בסיס אחר למחלוקת. אי סבירא לן [אם סבורים אנו] ומקבלים את ההנחה שלולב צריך אגד, כולי עלמא לא פליגי דילפינן [הכל אינם חלוקים שלמדים אנו] לולב מסוכה וצריכים עשיה לשמה ושלא יהיה מן העשוי. והכא בהא קמיפלגי [וכאן בדבר זה נחלקו] מר [חכם זה, ר' שמעון בן יהוצדק] סבר שלולב צריך אגד, ולכן הוא פסול, ומר [וחכם זה, חכמים] סבר כי לולב אין צריך אגד ולשיטה זו, כיון שאין מעשה של ממש בהכנת ההדס למצוה, בכל עת שיוכשר למצוה — הריהו ראוי וכשר למצוותו. ובפלוגתא דהני תנאי [במחלוקתם של תנאים אלה] שדנו בכך במפורש, תהא מחלוקת זו תלויה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: לולב, בין אגוד (כלומר: שכל המינים אגודים זה בזה), בין שאינו אגוד — כשר. ר' יהודה אומר: אגוד — כשר, שאינו אגוד — פסול.

מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה? יָלֵיף לְקִיחָה לְקִיחָה מֵאֲגוּדַּת אֵזוֹב, כְּתִיב הָתָם: ״וּלְקַחְתֶּם אֲגוּדַּת אֵזוֹב״ וּכְתִיב הָכָא: ״וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן״ מַה לְּהַלָּן בַּאֲגוּדָה – אַף כָּאן נַמִי בַּאֲגוּדָה. וְרַבָּנַן: לְקִיחָה מִלְּקִיחָה לָא יָלְפִינַן.

ושואלים: מאי טעמיה [מה טעמו] של ר' יהודה, מניין למד מצוה זו שאינה כתובה בתורה? ומסבירים: יליף [למד] זאת בגזירה שווה "לקיחה" "לקיחה" מאגודת אזוב. כתיב התם [נאמר שם] בפסח מצרים: "ולקחתם אגדת אזוב" (שמות יב, כב) וכתיב הכא [ונאמר כאן] בסוכות: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל" (ויקרא כג, מ), מה להלן בפסח, מדובר על לקיחה באגודה, אף כאן בסוכות נמי [גם כן] לקיחה זו דווקא באגודה היא. ורבנן [חכמים] סבורים כי "לקיחה" מ"לקיחה" בגזירה שוה לא ילפינן [אין אנו למדים].

כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּתַנְיָא: לוּלָב מִצְוָה לְאוֹגְדוֹ, וְאִם לֹא אֲגָדוֹ – כָּשֵׁר. אִי רַבִּי יְהוּדָה – כִּי לֹא אֲגָדוֹ אַמַּאי כָּשֵׁר? אִי רַבָּנַן – אַמַּאי מִצְוָה? לְעוֹלָם רַבָּנַן הִיא, וּמִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ״ – הִתְנָאֵה לְפָנָיו בְּמִצְוֹת.

ושואלים: כמאן אזלא הא דתניא [כשיטת מי הולכת אותה ברייתא ששנויה]: לולב מצוה לאוגדו, ואם לא אגדו — כשר. שהרי אי [אם תאמר] שכשיטת ר' יהודה היא, כי [כאשר] לא אגדו אמאי [מדוע] יהיה כשר? ואי רבנן [ואם כשיטת חכמים] אמאי [מדוע] מצוה לאוגדו? ומשיבים: לעולם עליך לפרש כי ברייתא זו כשיטת רבנן היא, ומדוע אוגדים אותו — משום שנאמר: "זה אלי ואנוהו" (שמות טו, ב), ודרשוהו: התנאה לפניו במצות. ואף חכמים מודים שנוי הוא למצות לולב כשכל המינים אגודים יחד, אף כי אין הדבר מעכב בעצם המצוה.

״זֶה הַכְּלָל כָּל דָּבָר שֶׁמְּקַבֵּל טוּמְאָה״ כו׳. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, אָמַר קְרָא: ״וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ״ מָה אֵד דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טוּמְאָה וְגִידּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ – אַף סוּכָּה דָּבָר שֶׁאֵין מְקַבֵּל טוּמְאָה וְגִידּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ.

שנינו במשנה: זה הכלל כל דבר שמקבל טומאה ושאין גידולו מן הארץ — פסול לסכך בו. ושואלים: מנא הני מילי [מנין דברים אלה] בדבר מהות הסכך? אמר ריש לקיש; אמר קרא [הכתוב]: "ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה" (בראשית ב, ו), מה אד (ענן) הוא דבר שאינו מקבל טומאה, וגידולו (כלומר: יציאתו) מן הארץ, אף סכך סוכה צריך להיות דבר שאין מקבל טומאה וגידולו מן הארץ. ומתוך שמצות סוכה היא זכר לענני כבוד שהקיפו את ישראל במדבר, לכך עליה להיות במהותה כעננים הללו.

הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר עַנְנֵי כָבוֹד הָיוּ, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר סוּכּוֹת מַמָּשׁ עָשׂוּ לָהֶם, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? דְּתַנְיָא: ״כִּי בַסּוּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ – עַנְנֵי כָבוֹד הָיוּ, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר סוּכּוֹת מַמָּשׁ עָשׂוּ לָהֶם. הָנִיחָא לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אֶלָּא לְרַבִּי עֲקִיבָא מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

ושואלים: הניחא למאן דאמר [דבר זה נוח לדעת מי שאומר] שאותן סוכות האמורות במקרא ("כי בסוכות הושבתי את בני ישראל". ויקרא כג, מג) ענני כבוד היו, אכן ראוי לנו ללמוד הלכות סוכה מעננים, ועל סכך הסוכה להיות כמו הענן. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי סוכות ממש עשו להם בני ישראל במדבר, וכזכר להן עושים סוכות, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הלא אין כל קשר בין הדברים. דתניא [שכן שנינו בברייתא] שנחלקו תנאים בפירוש הכתוב. נאמר: "כי בסכות הושבתי את בני ישראל" (ויקרא כג, מג), וסוכות אלו שנאמרו, ענני כבוד היו, אלו דברי ר' אליעזר. ר' עקיבא אומר: סוכות ממש עשו להם. אם כן הניחא [זה הפסוק שאמר ריש לקיש כהוכחה נוח] לשיטת ר' אליעזר, אלא לר' עקיבא מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָמַר קְרָא ״חַג הַסּוּכּוֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ״ – מַקִּישׁ סוּכָּה לַחֲגִיגָה, מַה חֲגִיגָה – דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טוּמְאָה, וְגִידּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ, אַף סוּכָּה – דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טוּמְאָה וְגִידּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ.

כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן, אמר קרא [הכתוב]: "חג הסכת תעשה לך" (דברים טז, יג), הביטוי "חג הסוכות" מקיש (משוה) סוכה לקרבן החג הקרוי חגיגה, מה קרבן חגיגה דבר שאינו מקבל טומאה (שהרי חי הוא) וגידולו מן הארץ (שעיקר חיותן של הבהמות מאכילת הדברים הגדלים בקרקע) — אף סוכה דבר שאינו מקבל טומאה, וגידולו מן הארץ.