עַד מוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג. וְאִם הִתְנָה עֲלֵיהֶם – הַכֹּל לְפִי תְּנָאוֹ. דִּלְמָא מִן הַצַּד.

עד מוצאי יום טוב האחרון של חג לפי שהוקצו למצות סוכה בלבד. ואם התנה עליהם שכוונתו להשתמש בהם גם בתוך ימי החג לצורכו — הכל לפי תנאו. הרי שלצורך נוי הסוכה פורסים בסוכה סדינים! ודוחים: משם אין ראיה, דלמא [שמא] כוונת הברייתא שפרס את האריגים מן הצד, אבל אם פרוסים תחת הסכך — הרי הם פוסלים את הסוכה.

אִתְּמַר, נוֹיֵי סוּכָּה אֵין מְמַעֲטִין בַּסּוּכָּה. אָמַר רַב אַשִׁי: וּמִן הַצַּד מְמַעֲטִין.

לענין נוי סוכה, אתמר [נאמר] שאמרו חכמים: נויי סוכה אין ממעטין בסוכה, שחפצים התלויים בה לנוי ולקישוט אינם נחשבים כחלק מבניינה שיהיו משיעורה של הסוכה, ואם גבוהה הסוכה מעשרים אמה ימעטו הם מגובהה ויכשירוה. אמר רב אשי: ואם פרוסים הם מן הצד — בניגוד לענין גובה הסוכה — הרי אלה ממעטין משטחה, ואם בשלהם מתמעטת הסוכה משיעור שבעה טפחים — הריהי פסולה.

מִנְיָמִין עַבְדֵּיהּ דְּרַב אַשִׁי אִיטַמִישָׁא לֵיהּ כְּתוֹנְתָא בְּמַיָּא, וְאִשְׁתַּטְּחָא אַמְּטַלַּלְתָּא. אֲמַר לֵיהּ רַב אַשִׁי: דַּלְיֵיהּ, דְּלָא לֵימְרוּ קָא מְסַכְּכִי בְּדָבָר הַמְקַבֵּל טוּמְאָה. וְהָא קָא חָזוּ לֵיהּ דִּרְטִיבָא! לְכִי יָבְשָׁה קָאָמִינָא לָךְ.

מסופר: מנימין עבדיה [עבדו] של רב אשי איטמישא ליה כתונתא במיא ואשטחתא אמטללתא [נרטבה לו כתונת במים ושטחה על הסוכה] כדי שתתייבש. אמר ליה [לו] רב אשי: דלייה [הורד אותה], כדי שלא לימרו [יאמרו] אנשים קא מסככי [הם מסככים] בדבר המקבל טומאה ככתונת. אמר לו העבד: והא קא חזו ליה דרטיבא [הרי רואים אותה שהיא רטובה] ומבינים שרק להתייבש נתנוה שם! ענה לו: לכי יבשה קא אמינא לך [לכאשר תתייבש אמרתי לך] שתורידנה, שאז עלולים לחשוב שהיא חלק מן הסכך.

אִתְּמַר, נוֹיֵי סוּכָּה הַמּוּפְלָגִין מִמֶּנָּה אַרְבָּעָה. רַב נַחְמָן אָמַר: כְּשֵׁרָה, רַב חִסְדָּא וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמְרִי: פְּסוּלָה.

אתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה של נויי סוכה, כגון סדינים הפרושים תחת הסכך לנוי, המופלגין (הרחוקים) ממנה (מן הסכך) ארבעה טפחים, האם נחשבים הם כחציצה מתחת לסכך. רב נחמן אמר: סוכה כזו כשרה, רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי [אומרים]: פסולה.

רַב חִסְדָּא וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא אִיקְלְעוּ לְבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא, אַגְנִינְהוּ רַב נַחְמָן בְּסוּכָּה שֶׁנּוֹיֶיהָ מוּפְלָגִין מִמֶּנָּה אַרְבָּעָה טְפָחִים, אִשְׁתִּיקוּ וְלָא אֲמַרוּ לֵיהּ וְלָא מִידֵּי. אֲמַר לְהוּ: הַדּוּר בְּהוּ רַבָּנַן מִשְׁמַעֲתַיְיהוּ? אֲמַרוּ לֵיהּ: אֲנַן שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֲנַן וּפְטוּרִין מִן הַסּוּכָּה.

מסופר: רב חסדא ורבה בר רב הונא איקלעו לבי ריש גלותא [הזדמנו לבית ראש הגולה] אגנינהו [השכיבם ללון] רב נחמן שהיה הממונה בבית ראש הגולה בסוכה שנוייה מופלגין ממנה ארבעה טפחים, אשתיקו [שתקו] חכמים אלה ולא אמרו ליה ולא מידי [אמרו לו דבר] אף שלדעתם סוכה כזו פסולה. אמר להו [ להם]: הדור בהו רבנן משמעתייהו [האם חזרו בהם חכמים מהלכתם]? כלומר: האם יש לי ללמוד משתיקתכם כי חזרתם בכם מדבריכם? אמרו ליה [לו]: אנן [אנו] שלוחי מצוה אנן [אנו] ולכן פטורין אנו מן הסוכה, ומותר לנו איפוא לישון בסוכה זו אף שאינה כשרה, שכן שלוחי מצוה פטורים בכלל ממצות סוכה, אבל לעצם ההלכה אכן לא חזרנו בנו.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מוּתָּר לִישֹׁן בַּכִּילָּה בַּסּוּכָּה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהּ גַּג, וְהוּא שֶׁאֵינָהּ גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה.

אמר רב יהודה אמר שמואל: מותר לישון בכילה בסוכה אף על פי שיש לה לכילה גג, והוא שאינה גבוהה עשרה טפחים מן המיטה, שבפחות מעשרה אינה נחשבת כאהל לעצמו.

תָּא שְׁמַע: הַיָּשֵׁן בַּכִּילָּה בַּסּוּכָּה – לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּשֶׁגְּבוֹהָה עֲשָׂרָה.

ומציעים: תא שמע [בא שמע]: הישן בכילה בסוכה — לא יצא ידי חובתו, היפך דברי רב יהודה בשם שמואל! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים], כשהכילה גבוהה עשרה טפחים ונחשבת כאהל.

מֵיתִיבִי: הַיָּשֵׁן תַּחַת הַמִּטָּה בַּסּוּכָּה לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ! הָא תַּרְגְּמָהּ שְׁמוּאֵל בְּמִטָּה גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה.

מיתיבי [מקשים], הרי שנינו במשנה: הישן תחת המטה בסוכה לא יצא ידי חובתו! והלא גובהה של מיטה רגילה בדרך כלל אינו מגיע לעשרה טפחים, הרי שאף בפחות מעשרה טפחים הרי זה פוסל! ומשיבים: הא תרגמה [הרי הסביר אותה] שמואל שמדובר במטה שהיתה גבוהה עשרה טפחים, ולכן דינה כאהל בתוך הסוכה, ולכך הישן בה לא יצא ידי חובת סוכה.

תָּא שְׁמַע: אוֹ שֶׁפֵּירַס עַל גַּבֵּי קִינוֹפוֹת – פְּסוּלָה! הָתָם נַמִי דִּגְבִיהִי עֲשָׂרָה.

תא שמע [בא שמע] ממה ששנינו: או שפירס על גבי קינופות — פסולה, משמע שבכילה מסוג מסויים פסולה הסוכה! ומשיבים: התם נמי [שם גם כן] מדובר דגביהי [שגבוהים] המוטות עשרה טפחים.

וְהָא לָא קָתָנֵי הָכִי, דְּתַנְיָא: נַקְלִיטִין שְׁנַיִם, וְקִינוֹפוֹת אַרְבָּעָה. פֵּירַס עַל גַּבֵּי קִינוֹפוֹת – פְּסוּלָה, עַל גַּבֵּי נַקְלִיטִין – כְּשֵׁרָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ נַקְלִיטִין גְּבוֹהִין מִן הַמִּטָּה עֲשָׂרָה. מִכְּלָל דְּקִינוֹפוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין גְּבוֹהִין עֲשָׂרָה!

ומקשים: והא לא קתני הכי [והרי לא שנינו כך] דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: נקליטין שנים, וקינופות ארבעה. פירס על גבי קינופות — פסולה, על גבי נקליטין — כשרה, ובלבד שלא יהיו הנקליטין גבוהין מן המטה עשרה. ונדייק: מכלל הדברים אתה למד שקינופות אסורים אף על פי שאין גבוהין עשרה!

שָׁאנֵי קִינוֹפוֹת, דִּקְבִיעִי. וַהֲרֵי סוּכָּה עַל גַּבֵּי סוּכָּה דִּקְבִיעָא, וְאָמַר שְׁמוּאֵל: כְּהֶכְשֵׁרָהּ כָּךְ פְּסוּלָהּ! אָמְרִי: הָתָם דִּלְמִפְסַל סוּכָּה – בַּעֲשָׂרָה, הָכָא דִּלְשַׁוְּיֵי אוֹהָלָא – בְּצִיר מֵעֲשָׂרָה נַמִי הָוֵי אוֹהָלָא.

ומשיבים: שאני [שונים] הקינופות דקביעי [שהם קבועים] ודבר קבוע, אפילו אין גובהו עשרה, הריהו יוצר מקום בפני עצמו. אבל מוטות וכילה שאינה קבועה עד גובה עשרה אינם פוסלים בסוכה. ומקשים: והרי סוכה על גבי סוכה דקביעא [שהיא קבועה], ואמר שמואל: כהכשרה כך פסולה, צריך שיהא בה חלל עשרה! אמרי [אומרים, מסבירים]: התם [שם] בסוכה על גבי סוכה שהוא כדי למפסל [לפסול] את הסוכה שתחתיה — בעשרה טפחים נחשבת העליונה לעצמה כדי שתוכל לפסול, אבל בפחות לא. אבל הכא [כאן] דלשויי אוהלא [שכדי לעשותה ולהחשיבה לאהל] לעצמו הוא — בציר [בפחות] מעשרה טפחים נמי הוי אוהלא [גם כן הריהי נחשבת לאהל] אם קבוע הוא.

אָמַר רַב תַּחֲלִיפָא בַּר אֲבִימִי אָמַר שְׁמוּאֵל: הַיָּשֵׁן בַּכִּילָּה עָרוּם – מוֹצִיא רֹאשׁוֹ חוּץ לַכִּילָּה וְקוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע.

אמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל: הישן בכילה כשהוא ערום וצריך לקרוא קריאת שמע — מוציא ראשו חוץ לכילה וקורא קריאת שמע, שהכילה נחשבת כבגד על גופו, ונמצא כאילו כולו לבוש בכילה ומותר לו לקרות קריאת שמע, אף על פי שהוא ערום.

מֵיתִיבִי: הַיָּשֵׁן בַּכִּילָּה עָרוֹם לֹא יוֹצִיא רֹאשׁוֹ חוּץ לַכִּילָּה וְיִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן כְּשֶׁגְּבוֹהָה עֲשָׂרָה.

מיתיבי [מקשים על כך] והרי נאמר בברייתא: הישן בכילה ערום — לא יוציא ראשו חוץ לכילה ויקרא קריאת שמע! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן שאמרנו שאין הכילה מועילה לזה במה אנו עוסקים] — כשגבוהה אותה כילה עשרה טפחים וכיון שכן הרי היא נחשבת כאהל ולא כלבוש.

הָכִי נַמִי מִסְתַּבְּרָא, מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: הָא לְמַה זֶּה דּוֹמֶה – לְעוֹמֵד בַּבַּיִת עָרוֹם, שֶׁלֹּא יוֹצִיא רֹאשׁוֹ חוּץ לַחַלּוֹן וְיִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע. שְׁמַע מִינָּהּ.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] בהבנת הדברים, מדקתני סיפא [ממה ששנה בסופה] של אותה ברייתא: הא [הרי] למה זה דומה — לעומד בבית ערום, שלא יוציא ראשו חוץ לחלון ויקרא קריאת שמע, שודאי אין זה מועיל. ומשמע שמדובר בכילה הדומה לבית. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד ממנה] שכן הוא.