וְכֵן מָצִינוּ בְּנָחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי, שֶׁנָּתַן עֵינָיו בְּמַה שֶּׁאֵינוֹ רָאוּי לוֹ, מַה שֶּׁבִּיקֵּשׁ לֹא נָתְנוּ לוֹ, וּמַה שֶּׁבְּיָדוֹ נְטָלוּהוּ מִמֶּנּוּ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי אָמַרְתִּי יְהֵא מֶלֶךְ עַל כָּל בְּהֵמָה וְחַיָּה, וְעַכְשָׁיו אָרוּר הוּא מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה.

וכן מצינו בנחש הקדמוני שפיתה את חוה, שנתן עיניו במה שאינו ראוי לו שרצה לשאת את חוה, מה שביקש לא נתנו לו, ומה שבידו נטלוהו ממנו. שכן אמר הקדוש ברוך הוא: אני אמרתי תחילה: יהא הנחש מלך על כל בהמה וחיה, ועכשיו ארור הוא מכל הבהמה ומכל חית השדה (ראה בראשית ג, יד).

אֲנִי אָמַרְתִּי יְהַלֵּךְ בְּקוֹמָה זְקוּפָה, עַכְשָׁיו עַל גְּחוֹנוֹ יֵלֵךְ. אֲנִי אָמַרְתִּי יְהֵא מַאֲכָלוֹ מַאֲכַל אָדָם, עַכְשָׁיו עָפָר יֹאכַל. הוּא אָמַר אֶהֱרוֹג אֶת אָדָם וְאֶשָּׂא אֶת חַוָּה, עַכְשָׁיו אֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ.

אני אמרתי יהלך בקומה זקופה — עכשיו על גחונו ילך. אני אמרתי יהא מאכלו מאכל אדם — עכשיו עפר יאכל. הוא אמר אהרוג את אדם ואשא את חוה — עכשיו "איבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה" (בראשית ג, טו).

וְכֵן מָצִינוּ בְּקַיִן, וְקֹרַח, וּבִלְעָם, וְדוֹאֵג, וַאֲחִיתוֹפֶל, וְגֵחֲזִי, וְאַבְשָׁלוֹם, וַאֲדוֹנִיָּהוּ, וְעוּזִּיָּהוּ, וְהָמָן, שֶׁנָּתְנוּ עֵינֵיהֶם בְּמַה שֶּׁאֵינוֹ רָאוּי לָהֶם, מַה שֶּׁבִּיקְּשׁוּ לֹא נִיתַּן לָהֶם, וּמַה שֶּׁבְּיָדָם נְטָלוּהוּ מֵהֶם.

וכן מצינו בקין, שרצה לרשת לבדו את העולם, וקרח שרצה כהונה, ובלעם שרצה את ממונו של בלק, ודואג ואחיתופל שקינאו בדוד, וגחזי שלקח את ממונו של נעמן, ואבשלום ואדוניהו שרצו במלוכה, ועוזיהו שרצה כהונה גדולה, והמן שרצה לאבד את כל היהודים, שכל אלה נתנו עיניהם במה שאינו ראוי להם, ולכן מה שביקשו לא ניתן להם, ומה שבידם נטלוהו מהם.

״בְּיָרֵךְ הִתְחִילָה בַּעֲבֵירָה״ וכו׳. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אִילֵימָא מִשּׁוּם דִּכְתִיב: ״בְּתֵת ה' אֶת יְרֵכֵךְ נוֹפֶלֶת וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה״? וְהָכְתִיב: ״וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ״!

נאמר במשנה: בירך התחילה הסוטה בעבירה ואחר כך בבטן, ולפיכך נענשת תחילה בירך. ושואלים: מנא הני מילי [מניין הדברים הללו] שכך סדר העונש? אילימא [אם תאמר] משום דכתיב [שנאמר]: "בתת ה' את ירכך נפלת ואת בטנך צבה" (במדבר ה, כא), שמשמע שזה סדר העונש — והכתיב [והרי נאמר] גם "וצבתה בטנה ונפלה ירכה" (בראשית ג, כז), משמע שהפורענות באה בבטן תחילה ואחר כך בירך!

אֲמַר אַבַּיֵי: כִּי לָיֵיט – לָיֵיט תְּחִילָּה יָרֵךְ וַהֲדַר בֶּטֶן לָיֵיט, וּמַיָּא כִּי בָּדְקִי – כִּי אוֹרְחַיְיהוּ בָּדְקִי, בֶּטֶן בְּרֵישָׁא וַהֲדַר יָרֵךְ. בִּקְלָלָה נַמִי כְּתִיב: ״לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ״! הַהוּא דְּמוֹדַע לָהּ כֹּהֵן דְּבֶטֶן בְּרֵישָׁא וַהֲדַר יָרֵךְ, שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא לַעַז עַל מַיִם הַמָּרִים.

אמר אביי: כי לייט [כאשר הכהן מקלל] — הריהו לייט [מקלל] תחילה את הירך והדר [ואחר כך] את הבטן לייט [מקלל], ומיא כי בדקי [והמים כאשר בודקים הם אותה] — כי אורחייהו בדקי [כדרכם בודקים אותה], שהמים נכנסים בבטן ברישא [בתחילה] והדר [ואחר כך] מגיעים לירך. ומקשים: בקללה נמי כתיב [גם כן נאמר] "לצבות בטן ולנפל ירך" (בראשית ג, כב), משמע שקודם שתחילת הפורענות הבטן ואחר כך בירך! ומשיבים: הכתוב ההוא אותו בא לומר דמודע [שמודיע] לה הכהן שהבטן נבדקת ברישא [בתחילה] והדר [ואחר כך] הירך נבדקת, שלא להוציא לעז על מים המרים, שאם לא יהיה הדבר לפי הסדר הזה, יאמרו שהמים לא בדקו אותה.

מתני׳ שִׁמְשׁוֹן הָלַךְ אַחַר עֵינָיו, לְפִיכָךְ נִקְּרוּ פְּלִשְׁתִּים אֶת עֵינָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאחֲזוּהוּ פְלִשְׁתִּים וַיְנַקְּרוּ אֶת עֵינָיו״.

ועוד בדברי אגדה על כך שאדם מקבל מידי שמים לפי המידה שהוא עצמו מודד. שמשון הלך אחר עיניו — לפיכך נענש מידה במידה כאשר נקרו פלשתים את עיניו, שנאמר: "ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו" (שופטים טז, כא).

אַבְשָׁלוֹם נִתְגָּאָה בִּשְׂעָרוֹ, לְפִיכָךְ נִתְלָה בִּשְׂעָרוֹ. וּלְפִי שֶׁבָּא עַל עֶשֶׂר פִּלַגְשֵׁי אָבִיו, לְפִיכָךְ נִתְּנוּ בּוֹ עֶשֶׂר לוֹנְבִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיָּסֹבּוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים נוֹשְׂאֵי כְּלֵי יוֹאָב״. וּלְפִי שֶׁגָּנַב שְׁלֹשָׁה גְּנֵבוֹת, לֵב אָבִיו וְלֵב בֵּית דִּין וְלֵב יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְגַנֵּב אַבְשָׁלוֹם אֶת לֵב אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל״, לְפִיכָךְ נִתְקְעוּ בּוֹ שְׁלֹשָׁה שְׁבָטִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקַּח שְׁלֹשָׁה שְׁבָטִים בְּכַפּוֹ וַיִּתְקָעֵם בְּלֵב אַבְשָׁלוֹם״.

אבשלום נתגאה בשערו — לפיכך נתלה בשערו. ועוד, לפי שבא על עשר פלגשי אביו (ראה שמואל ב טו, טז, ושם טז, כב) — לפיכך נתנו (נתקעו) בו עשר לונביות (חניתות), שנאמר: "ויסבו עשרה נערים נשאי כלי יואב ויכו את אבשלום וימיתוהו" (שמואל ב יח, טו). ולפי שגנב שלש גנבות, שגנב ליבם של שלושה; לב אביו, שרימה אותו כשאמר לו שהולך לזבוח, ולב בית דין שרימה גם את בית הדין שיתמכו בו, ולב כל ישראל, שנאמר: "ויגנב אבשלום את לב אנשי ישראל" (שמואל ב טו, ו) — לפיכך נתקעו בו בליבו שלשה שבטים, שנאמר: "ויקח שלשה שבטים בכפו ויתקעם בלב אבשלום" (שמואל ב יח, יד).

וְכֵן לְעִנְיַן הַטּוֹבָה. מִרְיָם הִמְתִּינָה לְמֹשֶׁה שָׁעָה אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתֵּתַצַּב אֲחוֹתוֹ מֵרָחוֹק״, לְפִיכָךְ נִתְעַכְּבוּ לָהּ יִשְׂרָאֵל שִׁבְעָה יָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם״.

וכן לענין הטובה משלמים לאדם מידה כנגד מידה, מרים המתינה למשה שעה אחת על שפת היאור, שנאמר: "ותתצב אחתו מרחק לדעה מה יעשה לו" (שמות ב, ד) — לפיכך נתעכבו לה ישראל שבעה ימים במדבר כאשר לקתה בצרעת, שנאמר: "והעם לא נסע עד האסף מרים" (במדבר יב, טו).

יוֹסֵף זָכָה לִקְבּוֹר אֶת אָבִיו וְאֵין בְּאֶחָיו גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּר אֶת אָבִיו…וַיַּעֲלוּ עִמּוֹ גַּם רֶכֶב גַּם פָּרָשִׁים״. מִי לָנוּ גָּדוֹל מִיּוֹסֵף שֶׁלֹּא נִתְעַסֵּק בּוֹ אֶלָּא מֹשֶׁה.

יוסף זכה לקבור את אביו, ואף שאין באחיו מי שהיה גדול בחשיבות ממנו, שנאמר: "ויעל יוסף לקבר את אביו ויעלו... עמו גם רכב גם פרשים" (בראשית נ, ז. בראשית נ, ט) — מי לנו גדול מיוסף שלא נתעסק בו בארונו אלא משה שהיה גדול שבישראל.

מֹשֶׁה זָכָה בְּעַצְמוֹת יוֹסֵף וְאֵין בְּיִשְׂרָאֵל גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ״. מִי גָּדוֹל מִמֹּשֶׁה שֶׁלֹּא נִתְעַסֵּק בּוֹ אֶלָּא הַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקְבֹּר אוֹתוֹ בַגַּי״. לֹא עַל מֹשֶׁה בִּלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא עַל כָּל הַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ״.

משה זכה להתעסק בעצמות יוסף ואף שאין בישראל גדול ממנו, שנאמר: "ויקח משה את עצמות יוסף עמו" (שמות יג, יט) — מי גדול ממשה שלא נתעסק בו אלא המקום (הקדוש ברוך הוא) עצמו, שנאמר: "ויקבר אתו בגי" (דברים לד, ו), ואין מבואר בכתוב מי קברו, ללמדנו שה' הוא שקבר אותו. לא על משה בלבד אמרו שהקדוש ברוך הוא התעסק בו, אלא על כל הצדיקים, שנאמר: "והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך" (ישעיה נח, ח).

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: שִׁמְשׁוֹן בְּעֵינָיו מָרַד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל אָבִיו אוֹתָהּ קַח לִי כִּי הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי״, לְפִיכָךְ נִקְּרוּ פְלִשְׁתִּים אֶת עֵינָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאחֲזוּהוּ פְלִשְׁתִּים וַיְנַקְּרוּ אֶת עֵינָיו״.

תנו רבנן [שנו חכמים]: שמשון בעיניו מרד שמשום שהלך אחר עיניו עבר עבירות, שנאמר: "ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני" (שופטים יד, ג) — לפיכך נקרו פלשתים את עיניו, שנאמר: "ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו" (שופטים טז, כא).

אִינִי? וְהָכְתִיב: ״וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵה' הִיא״! כִּי אֲזַל מִיהָא בָּתַר יַשְׁרוּתֵיהּ אֲזַל.

ומקשים: איני [וכי כן הוא]? והכתיב [והרי נאמר] "ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא כי תואנה הוא מבקש מפלשתים" (שופטים יד, ד), משמע שלא היה זה מפני שהלך אחר עיניו, אלא מפני שעשה בכך שליחות המקום! ומשיבים: אמנם עונשם של פלשתים נועד מעם ה', אבל כי אזל מיהא [כאשר הלך על כל פנים] — בתר ישרותיה אזל [אחר ישרותו, נטיית ליבו, הלך] ולא עשה לשם שמים.

תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: תְּחִילַּת קִלְקוּלוֹ בְּעַזָּה, לְפִיכָךְ לָקָה בְּעַזָּה. תְּחִילַּת קִלְקוּלוֹ בְּעַזָּה, דִּכְתִיב: ״וַיֵּלֶךְ שִׁמְשׁוֹן עַזָּתָה וַיַּרְא שָׁם אִשָּׁה זוֹנָה״ וגו', לְפִיכָךְ לָקָה בְּעַזָּה, דִּכְתִיב: ״וַיּוֹרִידוּ אוֹתוֹ עַזָּתָה״.

תניא [שנויה ברייתא], רבי אומר: תחילת קלקולו בעזה — לפיכך לקה בעזה. ומסבירים: תחילת קלקולו בעזה — דכתיב [שנאמר]: "וילך שמשון עזתה וירא שם אשה זונה" (שופטים טז, א), לפיכך לקה בעזה — דכתיב [שנאמר]: "ויורידו אותו עזתה" (שופטים טז, כא).

וְהָכְתִיב: ״וַיֵּרֶד שִׁמְשׁוֹן תִּמְנָתָה״! תְּחִלַּת קִלְקוּלוֹ מִיהָא בְּעַזָּה הָיָה.

ומקשים: והכתיב [והרי נאמר] קודם לכן: "וירד שמשון תמנתה וירא אשה בתמנתה מבנות פלשתים" (שופטים יד, א), משמע שכבר בתמנה החל הדבר! ומשיבים: תחלת קלקולו מיהא [על כל פנים] בעזה היה, שזאת שבתמנה נשא לאשה ואילו בזנות קילקל בעזה.

״וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיֶּאֱהַב אִשָּׁה בְּנַחַל שֹׂרֵק וּשְׁמָהּ דְּלִילָה״. תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: אִילְמָלֵא לֹא נִקְרָא שְׁמָהּ דְּלִילָה, רְאוּיָה הָיְתָה שֶׁתִּקָּרֵא דְּלִילָה – דִּילְדְּלָה אֶת כֹּחוֹ, דִּילְדְּלָה אֶת לִבּוֹ, דִּילְדְּלָה אֶת מַעֲשָׂיו.

נאמר "ויהי אחרי כן ויאהב אשה בנחל שורק ושמה דלילה" (שופטים טז, ד). תניא [שנויה ברייתא], רבי אומר: גם אילמלא (אם לא) לא נקרא שמה "דלילה" — ראויה היתה שתקרא "דלילה". ומדוע? משום שדילדלה את כחו, דילדלה את לבו, דילדלה את מעשיו.

דִּילְדְּלָה אֶת כֹּחוֹ, דִּכְתִיב: ״וַיָּסַר כֹּחוֹ מֵעָלָיו״. דִּילְדְּלָה אֶת לִבּוֹ, דִּכְתִיב: ״וַתֵּרֶא דְּלִילָה כִּי הִגִּיד לָהּ אֶת כָּל לִבּוֹ״. דִּילְדְּלָה אֶת מַעֲשָׂיו, דְּאִיסְתַּלַּק שְׁכִינָה מִינֵּיהּ, דִּכְתִיב: ״וְהוּא לֹא יָדַע כִּי ה' סָר מֵעָלָיו״.

ומבאר: דילדלה את כחו — דכתיב [שנאמר] לאחר שגילחה את שערו: "ויסר כחו מעליו" (שופטים טז, יט). דילדלה את לבו — דכתיב [שנאמר]: "ותרא דלילה כי הגיד לה את כל לבו" (שופטים טז, יח). דילדלה את מעשיו — דאיסתלק [שהסתלקה] שכינה מיניה [ממנו], דכתיב [שנאמר]: "והוא לא ידע כי ה' סר מעליו" (שופטים טז, כ).

״וַתֵּרֶא דְּלִילָה כִּי הִגִּיד לָהּ אֶת כָּל לִבּוֹ״ – מְנָא יָדְעָה? אָמַר רַבִּי חָנִין אָמַר רַב: נִיכָּרִין דִּבְרֵי אֱמֶת. אַבַּיֵי אָמַר: יָדְעָה בּוֹ בְּאוֹתוֹ צַדִּיק דְּלָא מַפֵּיק שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה. כֵּיוָן דַּאֲמַר: נְזִיר אֱלֹהִים אֲנִי, אָמְרָה: הָשְׁתָּא וַדַּאי קוּשְׁטָא קָאָמַר.

נאמר שם "ותרא דלילה כי הגיד לה את כל לבו" (שופטים טז, יח). ושואלים: מנא [מניין] ידעה שהפעם הוא מדבר דברי אמת? אמר ר' חנין אמר רב: ניכרין דברי אמת מעצמם, והרגישה שהפעם הוא דובר אמת. אביי אמר: ידעה בו באותו צדיק שלא מפיק [מוציא] שם שמים לבטלה. כיון שאמר "נזיר אלהים אני" (שופטים טז, יז) אמרה: השתא [עכשיו] ודאי קושטא קאמר [אמת הוא אומר].

״וַיְהִי כִּי הֵצִיקָה לּוֹ בִדְבָרֶיהָ כָּל הַיָּמִים וַתְּאַלְצֵהוּ״. מַאי ״וַתְּאַלְצֵהוּ״? אָמַר רַבִּי יִצְחָק דְּבֵי רַבִּי אַמִי: בִּשְׁעַת גְּמַר בִּיאָה נִשְׁמְטָה מִתַּחְתָּיו.

נאמר "ויהי כי הציקה לו בדבריה כל הימים ותאלצהו" (שופטים טז, טז). ושואלים: מאי [מה פירוש] "ותאלצהו", כיצד אילצה אותו? אמר ר' יצחק דבי [מבית מדרשו] של ר' אמי: בשעת גמר ביאה נשמטה מתחתיו שלא יגמור ביאתו, ועל ידי כך היה מצטער ביותר.

״וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא וְאַל תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל תֹּאכְלִי כָּל טָמֵא״. מַאי ״כָּל טָמֵא״? וְתוּ, עַד הָשְׁתָּא דְּבָרִים טְמֵאִים קָאָכְלָה? אָמַר רַבִּי יִצְחָק דְּבֵי רַבִּי אַמִי: דְּבָרִים הָאֲסוּרִים בְּנָזִיר.

נאמר בדברי המלאך לאימו של שמשון "ועתה השמרי נא ואל תשתי יין ושכר ואל תאכלי כל טמא" (שופטים יג, ד). ושואלים: מאי [מה פירוש] "כל טמא"? ותו [ועוד], וכי עד השתא [עכשיו] דברים טמאים קאכלה [היתה אוכלת] שצריך היה לומר לה שמעכשיו לא תאכל בכלל דבר טמא?! אמר ר' יצחק דבי [מבית מדרשו] של רבי אמי: אין הכוונה לדבר טמא ממש, אלא לדברים האסורים באכילה לנזיר.

״וַיִּבְקַע אֱלֹהִים אֶת הַמַּכְתֵּשׁ אֲשֶׁר בַּלֶּחִי״. אָמַר רַבִּי יִצְחָק דְּבֵי רַבִּי אַמִי: הוּא אִיוָּה לְדָבָר טָמֵא, לְפִיכָךְ נִתְלוּ חַיָּיו בְּדָבָר טָמֵא.

נאמר בשמשון "ויבקע אלהים את המכתש אשר בלחי" (שופטים טו, יט). אמר ר' יצחק דבי [מבית מדרשו] של רבי אמי: הוא איוה לדבר טמא בזנות — לפיכך נתלו חייו בדבר טמא בלחי החמור.

״וַתָּחֶל רוּחַ ה'״ וגו' – אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: חָלְתָה נְבוּאָתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב אָבִינוּ, דִּכְתִיב: ״יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ״.

נאמר בשמשון "ותחל רוח ה' לפעמו במחנה דן בן צרעה ובין אשתאול" (שופטים יג, כה), וכך דרשו את הפסוק: "ותחל רוח ה'", אמר ר' חמא בר' חנינא: חלתה (חלה, התקיימה) נבואתו של יעקב אבינו, דכתיב [שנאמר]: "יהי דן נחש עלי דרך" (בראשית מט, יז) והכוונה לשמשון שבא משבט דן.

״לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה דָן״. אָמַר רַבִּי יִצְחָק דְּבֵי רַבִּי אַמִי: מְלַמֵּד, שֶׁהָיְתָה שְׁכִינָה מְקַשְׁקֶשֶׁת לְפָנָיו כְּזוֹג, כְּתִיב הָכָא: ״לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה דָן״, וּכְתִיב הָתָם: ״פַּעֲמֹן וְרִמֹּן״.

"לפעמו במחנה דן", אמר ר' יצחק דבי [מבית מדרשו] של רבי אמי: מלמד שהיתה שכינה מקשקשת לפניו כזוג (כפעמון); כתיב הכא [נאמר כאן] "לפעמו במחנה דן" וכתיב התם [ונאמר שם] בבגדי הכהן הגדול "פעמן ורמן" (שמות לט, כו).

״בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאוֹל״ – אָמַר רַבִּי אַסִי: צָרְעָה וְאֶשְׁתָּאוֹל שְׁנֵי הָרִים גְּדוֹלִים הָיוּ, וַעֲקָרָן שִׁמְשׁוֹן וּטְחָנָן זֶה בָּזֶה.

על הנאמר "בין צרעה ובין אשתאול", אמר ר' אסי: צרעה ואשתאול שני הרים גדולים היו, ועקרן שמשון וטחנן זה בזה.

״וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל״ – אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא:

נאמר בו "והוא יחל להושיע את ישראל" (שופטים יג, ה) אמר ר' חמא בר' חנינא: