דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן נַמִי לָא קַשְׁיָא. הָכָא טַעְמָא מַאי? מִשּׁוּם ״וְנִוַּסְּרוּ כָּל הַנָּשִׁים״, הָתָם אֵין לְךָ יִיסּוּר גָּדוֹל מִזֶּה.

דרבנן אדרבנן נמי לא קשיא [מדברי חכמים על דברי חכמים גם כן אינו קשה]; הכא טעמא מאי [כאן בסוטה מהו הטעם] שמבזים אותה בגילוי שערה וגופה — משום "ונוסרו כל הנשים" (יחזקאל כג, מח), כדי להזהיר נשים אחרות. התם [שם] בסקילה — אין לך כלפי הנשים הרואות אותה ייסור (הפחדה) גדול מזה מעצם הסקילה.

וְכִי תֵּימָא, לַעֲבֵיד בָּהּ תַּרְתֵּי – אֲמַר רַב נַחְמָן אֲמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ, אָמַר קְרָא: ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״, בְּרוֹר לוֹ מִיתָה יָפָה.

וכי תימא [ואם תאמר] לעביד בה תרתי [שיעשו בה שנים] גם סקילה וגם בזיון — אמר רב נחמן אמר רב בר אבוה, אמר קרא [הכתוב]: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח), לומר: אם עליך להורגו, ברור לו מיתה יפה.

לֵימָא, דְּרַב נַחְמָן תַּנָּאֵי הִיא? לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא אִית לְהוּ דְּרַב נַחְמָן, וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, מָר סָבַר: בִּזְיוֹנֵיהּ עָדִיף לֵיהּ טְפֵי מִצַּעֲרָא דְּגוּפֵיהּ, וּמָר סָבַר: צַעֲרָא דְּגוּפֵיהּ עָדִיף לֵיהּ טְפֵי מִבִּזְיוֹנֵיהּ.

ושואלים: לימא [האם לומר] שדברי רב נחמן תנאי היא [במחלוקת תנאים הם שנויים] ולדעת ר' יהודה אין ציווי לברור לו מיתה יפה? ודוחים: לא, אפשר לומר דכולי עלמא אית להו [שהכל יש להם, מקבלים, את שיטת] רב נחמן. והכא בהא קמיפלגי [וכאן בזה הם חלוקים]; מר סבר [חכם זה חכמים סבור]: בזיוניה [בזיונו] של אדם עדיף ליה [לו] חמור לו טפי מצערא דגופיה [יותר מצער גופו] ולפיכך מיתה יפה היא שנמנעת מכל בזיון, למרות שעל ידי הלבוש, שבולם את עוצמת החבטה, מתעכבת מיתתה מעט. ומר סבר [וחכם זה, ר' יהודה, סבור]: צערא דגופיה [צער גופו] עדיף ליה [לו] חמור לו לאדם טפי מבזיוניה [יותר מבזיונו] ולכן היא מעדיפה שלא תצטער בסקילה, אף שיש לה בזיון בעירום.

״הָיְתָה מְכוּסָּה לְבָנִים״ וכו׳. תָּנָא: אִם הָיוּ שְׁחוֹרִים נָאִים לָהּ, מְכַסִּין אוֹתָהּ בְּגָדִים מְכוֹעָרִים.

שנינו במשנה: אם היתה מכוסה בבגדים לבנים — מכסה בשחורים. תנא [שנה החכם]: אם היו בגדים שחורים נאים לה — מכסין אותה בגדים מכוערים.

״הָיוּ עָלֶיהָ כְּלֵי זָהָב״ וכו׳. פְּשִׁיטָא, הָשְׁתָּא נִוּוּלֵי מְנַוֵּויל לָהּ, הָנֵי מִיבָּעֲיָא? מַהוּ דְּתֵימָא: בְּהָנֵי אִית לָהּ בִּזָּיוֹן טְפֵי, כִּדְאָמְרִי אֱינָשֵׁי: שְׁלִיחַ עַרְטִיל וְסָיֵים מְסָאנֵי. קָא מַשְׁמַע לָן.

עוד שנינו במשנה שאם היו עליה כלי זהב (תכשיטים) — מסירים אותם מעליה. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], השתא נוולי מנוויל לה, הני מיבעיא [עכשיו הרי הוא מנוול אותה בכל מיני בזיון, אלה, תכשיטי הזהב, נצרכה המשנה] לומר שלא ישאירם עליה? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: בהני [באלה], בעוד התכשיטים עליה, אית [יש] לה בזיון טפי [יתר], כדאמרי אינשי [כפי שאומרים אנשים בפתגם מקובל]: שליח ערטיל וסיים מסאני [מופשט ערום ולובש נעליים], שלבוש הנעלים מדגיש את העירום. ואף כאן — התכשיטים ידגישו את הניוול, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלא.

״וְאַחַר כָּךְ מֵבִיא חֶבֶל״ וכו׳. בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי אַבָּא מֵרַב הוּנָא: חֶבֶל הַמִּצְרִי מַהוּ שֶׁיְּעַכֵּב בְּסוֹטָה? מִשּׁוּם שֶׁלֹּא יִשָּׁמְטוּ בְּגָדֶיהָ מֵעָלֶיהָ הוּא, וּבְצִלְצוּל קָטָן נַמִי סַגִּי, אוֹ דִּילְמָא מִשּׁוּם דְּאָמַר מָר: הִיא חָגְרָה לוֹ בְּצִלְצוּל לְפִיכָךְ כֹּהֵן מֵבִיא חֶבֶל הַמִּצְרִי וְקוֹשֵׁר לָהּ לְמַעְלָה מִדַּדֶּיהָ, מְעַכֵּב?

שנינו במשנה: ואחר כך מביא חבל מצרי וקושרו. בעא מיניה [שאל אותו] ר' אבא מרב הונא: חבל המצרי מהו שיעכב בסוטה? וצדדי השאלה: האם טעם החבל הוא משום שלא ישמטו בגדיה מעליה הוא, ובצלצול (שרוך, רצועה) קטן נמי סגי [גם כן די], או דילמא [שמא] משום שאמר מר [החכם] בטעמו של דבר: היא חגרה לו, לפני זה שנסתרה עמו, את עצמה בצלצול (בסרט נאה) לפיכך כהן מביא חבל המצרי וקושר לה למעלה מדדיה, ולכן הוא מעכב?

אֲמַר לֵיהּ, תְּנֵיתוּהָ: וְאַחַר כָּךְ מֵבִיא חֶבֶל הַמִּצְרִי וְקוֹשְׁרוֹ לָהּ לְמַעְלָה מִדַּדֶּיהָ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשָּׁמְטוּ בְּגָדֶיהָ מֵעָלֶיהָ.

אמר ליה [לו], תניתוה [שניתם אותה] במפורש: ואחר כך מביא חבל המצרי וקושרו לה למעלה מדדיה כדי שלא ישמטו בגדיה מעליה — משמע שזהו עיקר הטעם, ולפיכך חבל המצרי אינו מעכב.

״וְכָל הָרוֹצֶה לִרְאוֹת בָּהּ יִרְאֶה״ וכו׳. הָא גּוּפָא קַשְׁיָא, אָמְרַתְּ: כָּל הָרוֹצֶה לִרְאוֹת בָּהּ רוֹאֶה. אַלְמָא לָא שְׁנָא גַּבְרֵי וְלָא שְׁנָא נָשֵׁי. וַהֲדַר תָּנֵי: כָּל הַנָּשִׁים מוּתָּרוֹת לִרְאוֹתָהּ – נָשִׁים אִין, אֲנָשִׁים לָא!

שנינו במשנה: וכל הרוצה לראות בה יראה. מעירים: הא גופא קשיא [היא עצמה קשה], שיש סתירה פנימית בהלכה זו. אמרת מצד אחד: כל הרוצה לראות בה רואה, אלמא [מכאן] לא שנא גברי ולא שנא נשי [אין זה שונה גברים, ואין זה שונה נשים], שהכל שווים בכך, והדר תני [וחזר ושנה]: כל הנשים מותרות לראותה, משמע: נשים — אין [כן], אנשים —

אֲמַר אַבַּיֵי: תַּרְגְּמָהּ אַנָּשִׁים. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְהָא כָּל הָרוֹצֶה לִרְאוֹת בָּהּ רוֹאֶה קָתָנֵי!

לא! אמר אביי: תרגמה אנשים [תרגם, הסבר אותה על נשים]. כלומר, כל אשה הרוצה לראותה מותרת. אמר ליה [לו] רבא: והא [והרי] "כל הרוצה לראות בה רואה" קתני [שנה], וגברים בכלל זה!

אֶלָּא אֲמַר רָבָא: כָּל הָרוֹצֶה לִרְאוֹת בָּהּ רוֹאֶה – לָא שְׁנָא גַּבְרֵי וְלָא שְׁנָא נָשֵׁי. וְנָשִׁים חַיָּיבוֹת לִרְאוֹתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנִוַּסְּרוּ כָּל הַנָּשִׁים וְלֹא תַעֲשֶׂינָה כְּזִמַּתְכֶנָה״.

אלא אמר רבא: כל הרוצה לראות בה — רואה, לא שנא גברי ולא שנא נשי [אין זה שונה בגברים ואין זה שונה בנשים], ואולם נשים חייבות לראותה, שנאמר "ונוסרו כל הנשים ולא תעשינה כזמתכנה" (יחזקאל כג, מח).

מתני׳ בְּמִדָּה שֶׁאָדָם מוֹדֵד – בָּהּ מוֹדְדִין לוֹ: הִיא קִשְּׁטָה אֶת עַצְמָהּ לַעֲבֵירָה, הַמָּקוֹם נִוְּולָהּ. הִיא גִּלְּתָה אֶת עַצְמָהּ לַעֲבֵירָה, הַמָּקוֹם גִּלָּה עָלֶיהָ. בַּיָּרֵךְ הִתְחִילָה בַּעֲבֵירָה תְּחִילָּה וְאַחַר כָּךְ הַבֶּטֶן, לְפִיכָךְ תִּלְקֶה הַיָּרֵךְ תְּחִילָּה וְאַחַר כָּךְ הַבֶּטֶן, וּשְׁאָר כָּל הַגּוּף לֹא פָּלֵט.

בהמשך לדיני הסוטה מביאים דברי מוסר כלליים הנלמדים מכאן. במדה שאדם מודד — בה מודדין לו; היא הסוטה קשטה את עצמה כדי לעבור עבירה על כן המקום (הקדוש ברוך הוא) נוולה. היא גלתה את עצמה לעבירה שעמדה במקום שתיראה לנואפים — המקום גלה עליה, שמעמידים אותה בבזיון בפני רבים. בירך התחילה בעבירה תחילה, ואחר כך הבטן — לפיכך תלקה הירך תחילה, ואחר כך הבטן, ושאר כל הגוף לא פלט (לא ניצל) מפורענות.

גמ׳ אָמַר רַב יוֹסֵף: אַף עַל גַּב דְּמִדָּה בְּטֵילָה, בְּמִדָּה לָא בָּטֵיל.

אמר רב יוסף: אף על גב [אף על פי] שמדה עצמה בטילה, שאין בית דין בזמן הזה רשאי לדון ולהעניש בעונשי גוף כדין המפורש בהם, מכל מקום במדה, בדין שראוי להיענש לא בטיל [בטל], ואדם נענש משמים כראוי לחטאיו.

דְּאָמַר רַב יוֹסֵף, וְכֵן תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁבָּטְלָה סַנְהֶדְרִי, אַרְבַּע מִיתוֹת לֹא בָּטְלוּ. וְהָא בָּטְלוּ! אֶלָּא דִּין אַרְבַּע מִיתוֹת לֹא בָּטְלוּ.

שאמר רב יוסף, וכן תני [שנה] ר' חייא: מיום שחרב בית המקדש, אף על פי שבטלה סנהדרי — ארבע מיתות לא בטלו. ותוהים: והא [והרי] בטלו! אלא, הכוונה היא: דין ארבע מיתות לא בטלו מן המציאות, כיצד?

מִי שֶׁנִּתְחַיֵּיב סְקִילָה – אוֹ נוֹפֵל מִן הַגַּג אוֹ חַיָּה דּוֹרַסְתּוֹ. מִי שֶׁנִּתְחַיֵּיב שְׂרֵיפָה – אוֹ נוֹפֵל בִּדְלֵיקָה אוֹ נָחָשׁ מַכִּישׁוֹ. מִי שֶׁנִּתְחַיֵּיב הֲרִיגָה – אוֹ נִמְסָר לַמַּלְכוּת אוֹ לִיסְטִין בָּאִין עָלָיו. מִי שֶׁנִּתְחַיֵּיב חֲנִיקָה – אוֹ טוֹבֵעַ בְּנָהָר אוֹ מֵת בִּסְרוֹנְכִי.

מי שנתחייב סקילה — או נופל מן הגג בדומה למה שעושים תחילה לנידון בסקילה, או חיה דורסתו ומשברת את איבריו. מי שנתחייב שריפה — או נופל בדליקה ונשרף, או נחש מכישו שיש בזה תחושת שריפה כמו בשריפה ממש. מי שנתחייב הריגה בחרב — או נמסר למלכות והם הורגים אותו בחרב, או ליסטין (שודדים) באין עליו ורוצחים אותו. מי שנתחייב חניקה — או טובע בנהר ונחנק במים, או מת בסרונכי (אסכרה), שנחנק בגרונו על ידי מחלה זו.

תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁבְּמִדָּה שֶׁאָדָם מוֹדֵד בָּהּ מוֹדְדִין לוֹ? שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּסַאסְּאָה בְּשַׁלְּחָהּ תְּרִיבֶנָּה״.

תניא [שנויה ברייתא], היה רבי אומר: מנין שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו — שנאמר: "בסאסאה בשלחה תריבנה" (ישעיה כז, ח), כלומר, במידה (סאה) שנהג בה — בה הוא נענש ("תריבנה").

אֵין לִי אֶלָּא סְאָה. מִנַּיִן לְרַבּוֹת תַּרְקַב וַחֲצִי תַּרְקַב, קַב וַחֲצִי קַב, רוֹבַע וַחֲצִי רוֹבַע, תּוֹמֶן וְעוּכְּלָא מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּי כָל סְאוֹן סֹאֵן בְּרַעַשׁ״.

אין לי אלא סאה שהיא מידה גדולה, מנין לרבות תרקב (חצי סאה) וחצי תרקב, קב וחצי קב, רובע הקב וחצי רובע, תומן (שמינית הקב) ועוכלא שהיא אחת משלושים ושתים בקב מנין — תלמוד לומר: "כי כל סאון סאן ברעש" (ישעיה ט, ד), שהוא מפרש "סאון" סאה קטנה, שאפילו על עבירה קטנה אין מוותרים לאדם.

וּמִנַּיִן שֶׁכָּל פְּרוּטָה וּפְרוּטָה מִצְטָרֶפֶת לְחֶשְׁבּוֹן גָּדוֹל? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אַחַת לְאַחַת לִמְצֹא חֶשְׁבּוֹן״.

ומנין שכל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול, שגם אם אינו נענש מיד על העבירות הקטנות, בסופו של דבר הכל מצטרף לעונש חמור — תלמוד לומר: "אחת לאחת למצא חשבון" (קהלת ז, כז).

וְכֵן מָצִינוּ בְּסוֹטָה, שֶׁבְּמִדָּה שֶׁמָּדְדָה – בָּהּ מָדְדוּ לָהּ: הִיא עָמְדָה עַל פֶּתַח בֵּיתָהּ לֵירָאוֹת לוֹ, לְפִיכָךְ כֹּהֵן מַעֲמִידָהּ עַל שַׁעַר נִקָּנוֹר וּמַרְאֶה קְלוֹנָהּ לַכֹּל. הִיא פָּרְסָה לוֹ סוּדָרִין נָאִין עַל רֹאשָׁהּ, לְפִיכָךְ כֹּהֵן נוֹטֵל כִּפָּה מֵעַל רֹאשָׁהּ וּמַנִּיחוֹ תַּחַת רַגְלֶיהָ. הִיא קִשְּׁטָה לוֹ פָּנֶיהָ, לְפִיכָךְ

וכן מצינו בסוטה, שבמדה שמדדה — בה מדדו לה; היא עמדה על פתח ביתה ליראות לו לנואף — לפיכך כהן מעמידה על שער נקנור ומראה קלונה לכל. היא פרסה לו (עבורו) סודרין נאין על ראשה — לפיכך כהן נוטל (מוריד) כפה מעל ראשה ומניחו תחת רגליה. היא קשטה לו פניה — לפיכך