״וְלַשְׂאֵת וְלַסַּפַּחַת״, וְאֵין שְׂאֵת אֶלָּא לְשׁוֹן גָּבוֹהַּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעַל [כָּל ] הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל [כָּל ] הַגְּבָעוֹת הַנִּשָּׂאוֹת״, וְאֵין סַפַּחַת אֶלָּא טְפִילָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״סְפָחֵנִי נָא אֶל אַחַת הַכְּהֻנּוֹת לֶאֱכֹל פַּת לָחֶם״.

"ולשאת ולספחת" (ויקרא יד, נו), ואין "שאת" אלא לשון גבוה, שנאמר: "ועל כל ההרים הרמים ועל כל הגבעות הנשאות" (ישעיה ב, יד). ואין "ספחת" אלא לשון טפילה (נספח), שנאמר: "ספחני נא אל אחת הכהנות לאכל פת לחם" (שמואל א ב, לו), לרמז שמי שקודם מתנשא ("ולשאת") לבסוף נעשה ספחת (טפל) בלבד.

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה גְּדוֹלִים נְמוּכֵי הָרוּחַ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים, אָדָם מַקְרִיב עוֹלָה – שְׂכַר עוֹלָה בְּיָדוֹ, מִנְחָה – שְׂכַר מִנְחָה בְּיָדוֹ, אֲבָל מִי שֶׁדַּעְתּוֹ שְׁפָלָה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ הִקְרִיב כָּל הַקָּרְבָּנוֹת כּוּלָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה״; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאֵין תְּפִלָּתוֹ נִמְאֶסֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה״.

אמר ר' יהושע בן לוי: בא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח לפני הקדוש ברוך הוא, שבשעה שבית המקדש קיים אדם מקריב קרבן עולה — שכר עולה בלבד בידו, מנחה — שכר מנחה בידו. אבל מי שדעתו שפלה — מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב את כל הקרבנות כולם, שנאמר: "זבחי אלהים רוח נשברה" (תהלים נא, יט), משמע, מי שרוחו נשברה הריהו כמקריב את כל הזבחים ("זבחי אלקים") כולם. ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת, שנאמר בסוף הפסוק: "לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה" (תהלים נא, יט).

וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל הַשָּׁם אוֹרְחוֹתָיו בָּעוֹלָם הַזֶּה – זוֹכֶה וְרוֹאֶה בִּישׁוּעָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים״, אַל תִּקְרֵי ״וְשָׂם״ אֶלָּא ״וְשָׁם דֶּרֶךְ״.

ועוד אמר ר' יהושע בן לוי: כל השם (מעריך, ומודד) אורחותיו בעולם הזה — זוכה ורואה בישועתו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר: "ושם דרך אראנו בישע אלהים" (תהלים נ, כג), אל תקרי "ושם" (ב־ש) אלא "ושם (ב־ש) דרך".

[״כֵּיצַד מְקַנֵּא לָהּ״ כו'.] הָא גּוּפָא קַשְׁיָא: אָמְרַתְּ: אָמַר לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם ״אַל תְּדַבְּרִי עִם אִישׁ פְּלוֹנִי זֶה״, אַלְמָא דִּבּוּר סְתִירָה הוּא,

שנינו במשנה: כיצד מקנא לה? — אמר לה: "אל תדברי עם איש פלוני" וכו'. על לשון המשנה שואלים: הא גופא קשיא [היא עצמה קשה], שכן אמרת: אמר לה בפני שנים "אל תדברי עם איש פלוני זה" — אלמא [מכאן] שדבור סתירה הוא, שנחשב כאילו נסתרה עימו ונאסרת על בעלה,

וַהֲדַר תָּנֵי: דִּיבְּרָה עִמּוֹ, עֲדַיִין מוּתֶּרֶת לְבֵיתָהּ וּמוּתֶּרֶת לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָה, אַלְמָא דִּבּוּר לֹא כְלוּם הוּא!

והדר תני [וחזר ושנה]: דיברה עמו, עם האיש שהוזהרה עליו — עדיין מותרת לביתה, ומותרת לאכול בתרומה, אלמא [מכאן] שדבור לא כלום הוא, שהרי אם נסתרה ודאי אסורה עליו!

אֲמַר אַבַּיֵי, הָכִי קָאָמַר: ״אַל תְּדַבְּרִי״ וְדִבְּרָה, ״אַל תְּדַבְּרִי״ וְנִסְתְּרָה – וְלֹא כְלוּם. ״אַל תִּסָּתְרִי״ וְדִבְּרָה עִמּוֹ – עֲדַיִין מוּתֶּרֶת לְבֵיתָהּ וּמוּתֶּרֶת לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָה. נִכְנְסָה עִמּוֹ לְבֵית הַסֵּתֶר וְשָׁהֲתָה כְּדֵי טוּמְאָה – אֲסוּרָה לְבֵיתָהּ וַאֲסוּרָה לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָה.

אמר אביי: הכי קאמר [כך אמר], כך יש להבין את דברי המשנה: אמר לה "אל תדברי" ודברה, או "אל תדברי" ונסתרה — הרי זה ולא כלום, שמה שאסר עליה דיבור איננו קינוי של ממש. אמר לה "אל תסתרי עם איש פלוני ", ודברה עמו בלא להיסתר — עדיין מותרת לביתה ומותרת לאכול בתרומה. אולם אם נכנסה עמו לבית הסתר ושהתה עמו כדי טומאה, אז אסורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה.

וְאִם מֵת – חוֹלֶצֶת. אַמַּאי? תִּתְיַיבֵּם נַמִי יַבּוּמֵי!

שנינו במשנה ש אם מת הבעל לאחר שנסתרה בלא שנבדקה, ונפלה לפני היבם — חולצת ולא מתייבמת. ושואלים: אמאי [ומדוע] ? תתייבם נמי יבומי [גם כן], שהרי לא היה כאן אלא חשד בלבד, וכיון שלא הוכח החשד מדוע תיאסר על היבם?

אֲמַר רַב יוֹסֵף, אָמַר קְרָא: ״וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר״, לְאִישׁ אַחֵר – וְלֹא לַיָּבָם.

אמר רב יוסף: אמר קרא [הכתוב] לענין גירושין: "כי מצא בה ערות דבר... ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר" (דברים כד, א-ב), שמדובר באשה שיש בה ערות דבר, אף שלא הוכח שזנתה, שבעלה מגרש אותה. ויש לדייק: יכולה היא להיות אשה לאיש אחר ואולם הריהי לא יכולה להיות אשה ליבם, שאינו נחשב "אחר" אלא כבא במקום אחיו.

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, חֲלִיצָה נַמִי לָא תִּיבָּעֵי! אֲמַר לֵיהּ: אִילּוּ אִיתֵיהּ לַבַּעַל, מִי לָא בָּעֲיָא גֵּט? הָשְׁתָּא נַמִי תִּיבָּעֵי חֲלִיצָה.

אמר ליה [לו] אביי: אלא מעתה אם יש להסיק להלכה מלשון הכתוב "איש אחר" ולא יבם — חליצה נמי [גם כן] לא תיבעי [תצטרך] מן היבם, שהרי משמע שיכולה להינשא לאחר ואינה עומדת כלל ליבום! אמר ליה [לו] רב יוסף: אילו איתיה [ישנו] לבעל בחיים, מי [האם] לא בעיא [צריכה היתה] ממנו גט כדי להתיר את עצמה לכל אדם, על אף שנאסרה עליו? השתא נמי תיבעי [עכשיו גם כן תצטרך] חליצה כדי להתיר את הקשר שהיה לה עם היבם, אבל להתייבם אסור לה.

וְאִית דְּאָמְרִי: אֲמַר רַב יוֹסֵף, רַחֲמָנָא אָמַר: ״וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר״, דְּלָא לִיסְתְּרֵיהּ לְבֵיתֵיהּ, וְאַתְּ אָמְרַתְּ: תִּתְיַיבֵּם נַמִי יַבּוּמֵי?

ואית דאמרי [ויש שאומרים] בנוסח אחר, אמר רב יוסף: רחמנא אמר [התורה אמרה] על אשה שמצא בה ערות דבר "ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר" והכוונה היא — שלא ליסתריה לביתיה [יסתור, יחריב את ביתו] על ידי חיים עם אשה רעה זו, ואת אמרת תתייבם נמי יבומי [ואתה אומר תתייבם גם כן]? אבל חליצה מן היבם חייבת.

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, לְאַחֵר לֹא תִּינָּשֵׂא, דְּלָא תִּיסְתְּרֵיהּ לְבֵיתֵיהּ!

אמר ליה [לו] אביי: אלא מעתה שאנו חוששים שאשה זו פרוצה ועלולה להחריב בית בעלה, אם כן לאחר גם כן לא תינשא, שלא תיסתריה לביתיה [תסתור את ביתו]!

אֲמַר לֵיהּ:

אמר ליה [לו] רב יוסף: